|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
הזהרתי את ילדיי שלא יעזו לצאת לבד מהבית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
עולים לרגל
|
|
החגיגה התל אביבית לרוכבי האופניים היא האנטיתזה להפיכתם של הולכי הרגל לאחרונים בשרשרת המזון של המשתמשים במדרכות ● מעבר למפגעים התברואתיים והארכיטקטוניים, מדרכות תל אביב מסכנות את חייהם של הולכי הרגל - ולאיש לא אכפת
|
|
אזור מגורַי בתל אביב, סמוך לכיכר רבין, נסגר (יום ו', 5.10.12) ברובו לתנועה לרגל אירוע האופניים "סובב תל אביב". הכבישים פונו לטובת מאות הרוכבים, אבל כמה מהם כל כך רגילים לנסוע על המדרכה - עד שהם המשיכו לעשות זאת ולצלצל מאחורי שאפנה להם את הדרך. מה שהעלה בדעתי את השאלה: מדוע לא עושים משהו גם לכבוד הולכי הרגל? הולך הרגל התל אביבי נמצא במקום הלגמרי-אחרון בשרשרת המזון של המשתמשים במדרכה. קודם כל בונים מדרכה עקומה בעיר מישורית, ומוודאים שלא יהיו יותר מ-100 מטר של ריצוף זהה. אחר כך שמים עליה תחנות אוטובוס ופחי מיחזור, מדי בוקר מוציאים למדרכות את הפחים מהבתים, וברחובות המשופצים נוספו כסאות. עכשיו באים הכלבים ומשאירים לנו את מתנותיהם. בתי הקפה והמסעדות נוגסים עוד נתח, וגם דוכני הפיס צריכים את המקום שלהם. ואז באים רוכבי האופניים שצריכים לעבור, והשליחים על האופנועים שקיבלו היתר מהעירייה לחנות (וממילא גם לנסוע) על המדרכה, ולבסוף מצטרפות המכוניות שבעליהן לא מצאו מקום חניה קרוב יותר לבתיהם. רק אחרי כל אלו, יכול הולך הרגל התל אביבי לנסות ולפלס את דרכו, בנתיב שלא היה מבייש שום מסלול סלאלום בהרי האלפים. לפעמים נדמה שאפשר להעביר את בה"ד 1 לתל אביב: במקום לעשות ניווטים בנגב, תנו לפרחי הקצונה עגלת תינוק ושִלחו אותם ללכת 3 ק"מ על מדרכות תל אביב, במיוחד באלו שהעירייה מקפידה לפתוח ולסגור ללא הרף. נשמע כמו פיליטון? אולי, אבל זוהי המציאות התל אביבית. מציאות בה אני אומר לילדִי מזה שני עשורים, כל אחד בגיל המתאים, שלא יעזו לצאת לבד מהבית למדרכה, שמא יידרסו בידי אופנוע או אופניים. מציאות בה מדי בוקר אני דוחק את עצמי בין גדר הבית הפינתי לבין המכונית שתופסת כמעט את כל המדרכה. מציאות בה צעד אחד לא זהיר עלול להסתיים בנפילה וחבלה. רון חולדאי גאה מאוד ב-100 הק"מ של שבילי האופניים שנסללו בתקופתו, ומתעלם מכך שהם אינם רצופים ולכן ממש מכריחים את הרוכבים לנסוע שלא כחוק על המדרכה ולסכן את הולכי הרגל. הוא גאה מאוד ב"תל אופן", ומתעלם מכך שכל העמדות מוצבות על המדרכות ולכן שוב יוצרות סיכון להולכי הרגל. העירייה בראשותו יצאה בקמפיין "יש דברים שלא מתערבים" וקראה להולכי הרגל לפנות את שבילי האופניים - ולא חלילה להפך. והאופניים, כדאי לזכור, הם עוד בעיה קטנה ביחס לאופנועים ולמכוניות, שהפכו את המדרכות לחלק בלתי נפרד מהכבישים. אני חולם לא על 100 ק"מ של מדרכות חופשיות וגם לא על עשרה. תנו לי קילומטר אחד של מדרכה ישרה, אחידה, נקייה, פנויה. קילומטר אחד שייראה כמו מאות הקילומטרים שיש בערים הגדולות בעולם. קילומטר אחד שיוכיח שאני שווה קצת יותר מאשר הכלבים שהפכו את המדרכות למחראות. קילומטר אחד בו חיי לא יהיו בסכנה. מה יש, כבר אסור לחלום? |
| תאריך:
|
05/10/2012
|
|
|
עודכן:
|
05/10/2012
|
|
איתמר לוין
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
סובלת
|
5/10/12 14:02
|
|
|
|
2
|
|
גורן
|
5/10/12 15:03
|
|
|
|
|
|
סובלת
|
5/10/12 16:36
|
|
|
|
3
|
|
תל אביבית
|
5/10/12 15:22
|
|
|
|
|
|
דן ה
|
5/10/12 16:07
|
|
|
|
|
|
סובלת
|
5/10/12 16:41
|
|
|
|
4
|
|
אזרחים
|
5/10/12 17:24
|
|
לדבר הזה חברי הוועדה הבינלאומית לבדיקת איכות המחלקות למדע המדינה ויחסים בינלאומיים בישראל לא היו מוכנים. המדד העיקרי באוניברסיטת מחקר הוא רשימת המאמרים המדעיים שפורסמו בכתבי עת אקדמיים נחשבים. בהגיעם לאוניברסיטת בן-גוריון קיבלו חברי הוועדה רשימת פרסומים חדשה של המחלקה לממשל ופוליטיקה, כדי לחזק את רושם איכותה המקצועית של המחלקה. והנה, אחד הפרסומים ברשימה היה מאמר שפורסם בעיתון הסטודנטים המקומי "ג'מעה". בזה התהדרה המחלקה, שרוב חבריה פעילים בשמאל הרדיקלי, ושראש המחלקה הקודם, נווה (ניב) גורדון, קרא לחרם על ישראל.
|
|
|
|
|
הוויכוח על התיירות הרפואית אינו חדש, אולם כנראה האיום על מערכת הרפואה הציבורית מתקרב לממדים מדאיגים ביותר. מתברר שאפילו ראש הממשלה תומך ברעיון נואל ומסוכן זה, וכבר מדובר הקצאת 25% ממיטות האשפוז במחלקות (הריקות כידוע) בבתי החולים הציבוריים לתיירים.
|
|
|
|
|
כבר כמה חודשים המשבר בתקשורת עומד בראש סדר היום הציבורי. כמי שעוקב מקרוב אחרי "המוצר" שהתקשורת מספקת לצרכניה, ראיתי וקיוויתי שהמשבר בוא יבוא. לא בגלל שליבי גס בפרנסתם של עיתונאים, חלילה, אלא בגלל התחושה שרק משבר אמיתי יגרום לכמה שיכורי כוח להתעורר. האדישות רבת השנים לנוכח מיקומם הנמוך בסקרי אמינות, מקוממת.
|
|
|
|
|
ראש העין היא אחת הערים בישראל, אשר בהיותה סמוכה לכפר ערבי, "סובלת" מן הסתם מקולות המואזין. סובלת? וואלה, כן. ממש. בואו נעשה סדר בדברים. המואזין קורא את קריאתו במשך 3-2 דקות, 5-4 פעמים ביום, לזמן קצר וקצוב. הוא מרוחק, שומעים אותו בקושי, רק כשממש שקט, בדרך כלל, אם קמים ב-4 בבוקר כשהכל שקט מסביב (ובראש העין, 4 בבוקר זה בערך הזמן היחיד שנורא שקט). רוב הזמן לא שומעים כלל את המואזין.
|
|
|
|
|
שמחה מתאפיינת בקו פתלתל קטן המתגנב אל השפתיים. בצידי העיניים, גם שם, התקמטויות קטנות נוצרות, בנוסף לחיוך. מצוות החג, בנוסף לקן הפתלתל אליו אנו מתגנבים מתוך ביתנו הקבוע הוא הקפיצות, קטנות כגדולות, על הסיום ועל ההתחלה של סבב התורה.
|
|
|
|
|
