שבת חול המועד סוכות

הַפְּרֵדָה
קָשָׁה פְּרֵדַת אֲהוּבִים
קָשָׁה יוֹתֶר מִבְּנֵי טִפּוּחִים
סוֹף הַדֶּרֶךְ כְּבַר בַּפֶּתַח
הַיְצִיאָה קָשָׁה מֵהַכְּנִיסָה לַשֶּׁטַח
דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים וַאֲרֻכָּה צָלַח
עַד אֲשֶר דַּלְתּוֹת הָאָרֶץ פָּתַח
בְּאָמְרוֹ לְעַמּוֹ הַיַּרְדֶן צְלַח
כִּי אֱלֹהַי אוֹתִי עָנַׁש וְלֹא סָלַח
וּמַנְהִיג תַחְתַּי לָכֶם שָׁלַח
יִשָּׂא בְּרָכָה מִקֶרֶב לֶב
לְבָבְכֶם יְקָרֵב וִידֵיכֶם יְשַׁלֵּב
הַטּוֹ כָּתֶף וְאֹזֶן קְשׁוּבָה
לַתּוֹרָה וּלְכֹל מִלָּה בָּהּ כְּתוּבָה
לִקְנוֹת דַּעַת וְחָכְמָה לִצְבּוֹר
כִּי אֲשֶׁר תִּזְרְעוּ תֶּאָלְצוּ לִקְצוֹר
יְמֵי הָאָדָם מְראֹשׁ קְצוּבִים
חֶלְקָם שְׂמֵחִים וְחֶלְקָם עֲצוּבִים
יִזְרְמוּ הֶם כְּמֵי מַעְיָן זַכִּים
זִרְמוּ אִתָּם לֹא תִהְיו נִזּוֹקִים
שִׂימוּ יַד בְּיַד וְכָתֶף אֶל כּתֶף
כִּי יְמֵי הָאָדָם חוֹלְפִים בְּחֶתֶף
עוֹד רַבָּה הַדֶּרֶךְ וְרַב הַכְּאֵב
עַד הִנָּגֵף כֹל צַר וְצוֹרֶר וְאוֹיֶב
מִשֶּׁתַּמּוּ דִבְרֵי הַבְּרָכָה תַם עִדָּן
וְקוֹל נָבִיא וַּמְצִּביא וְרוֹעֶה נָדַם
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַהַר לֹא בִּשְׁקִיקָה
וַיָמֹת שָׁם מֹשֶׁה מִיתַת נְשִׁיקָה
וְהָעַם בָּכָה עַל אָבְדַן רוּעֶה
שֶׁהוֹתִיר עַמּוֹ כְּעֶדֶר תוֹעֶה
הַמַּנְהִיג הָלַךְ וְאַחֲרָיו בָּא כַּיָּדוּעַ
מַנְהִיג רָאוּי וְחָכָם יְהוֹשֻעַ
וְזֹאת הַבְּרָכָה בָּהּ נִתְבָּרַךְ הָעָם
בִּיהוֹשֻׁעַ פֶּרֶק חַיֵי מֹשֶׁה תַּם
תַּם וְנִשְׁלַם וְהָעַם אֵיָּתן וְלֹא נִזֵּק
וְנֹאמַר חָזַק חָזָק וִנִתְחַזַק


יעקב ומשה

אבי אבותיו של משה יעקב קבע את המנהג להפרד מילדיו כאשר חש כי שעתו הגיע להחזיר נשמתו לבוראו. ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא (יקרה) אתכם באחרית הימים.( בראשית מט' / א') אלא שיעקב לא רק ברך אלא הוא , אמר את אשר על לבו , אשר נמנע לאמרם בעתם, כמי שֶׁחָנָנוֹ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִינָה לְהָבִיא אָת בּנָיו לְחוֹף מִבְטָחִים מְאֻחָדִים ככל האפשר. הוא פתח בראובן בכורו עלה יצועי אביו ולא כל כך החמיא לו , יעקב בקש עתה בסמוך למיתתו להוכיחו על מעשיו, ובדרך זו פנה אל שמעון ולוי. שאמר להם : בקהלם אל תחד כבדי, יען כי כלי חמס מְכֹרֹתיהם, כי באפם הרגו איש (עיר) (ויחי מט/ה,ו). הנה משה כאן בהגיע שעתו למות קבץ את העם שנצבו בפניו ופתח אף הוא בברכה : : וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל. (לג/א) , אלא שפתיחתו לא הייתה שונה מיעקב כאשר פנה אל כל העם על כל שבטיו שניצב בפניו בפרשת האזינו, החל גם הוא בתוכחה במלים קשות: עם נבל ולא חכם (האזינו לב/ו) וישמן יְשֻׁרוּן ויבעט, שמנת עבית כשית וַיִּטֹּשׁ אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. (האזינו לב/טו) ולא הרפה עד שאמר כל אשר על לבו. ורק לאחר מכן פתח בברכה בפרשת וזאת הברכה בה עסקינן, בשבח הקב"ה ובכך גם נתן שבח לישראל , על שקבלו את התורה. תוך הבעת רצון לברכם כי ראה אותם ראויים לכך. וכאן רש"י מפרש איך נפרש בפנינו תהליך קבלת התורה על-ידי ישראל וּדְחִיָּתָהּ על-ידי צאצאי עשו ולאחר מכל על-ידי צאצאי ישמעאל , דברים אלה עולים מן הפסוק האומר: מסיני בא (רמז לעם ישראל ) וזרח משעיר למו (רמז לעשיו ) הופיע מהר פרן (רמז לישמעאל) . ובהמשך מתואר המעמד כך : וְאָתָה (בא) מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מימינו אֵשׁדַּת (לג/ב) אֵשׁ דַּת , דת זו תורה שהייתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. כך מפרש זאת רש"י. , בתאור זה מתאר את התורה רבנו סעדיה גאון בעשרת הדברות בלשון הערבית בכתב עברי שחבר הוא בארם צובא הידועים בשמם הערבי: אבתידא כלאמנה. (ראשית אמרנו ) שם רבי סעדיה גאון אמר: והייתה האש השחורה כותבת על גבי האש הצחורה. . תאור רב עצמה שמשה בקש להטביע בקרב העם לפני מותו.

צואת האדם על ערש דוי

צואת האדם על ערש דוי נחשבת למהימנה ביותר. בעת כזאת הוא לא יסתיר דבר ולא ימנע מלאמר כל אשר על לבו. בד"כ כשכוחו של אדם עדין במתניו אך גילו מתקדם ונעשה קשיש, נוטה הוא להשאיר צואה ליורשיו - לילדיו ולרעיתו. הצואה לרוב באה להקנות ליורשיו חלק בממון ולעתים הצוואה באה להתוות דרך התנהגות למען חיים טובים ומאושרים. צואת הממון, אם מפלה בין יורש ליורש ונותנת מנה שונה לכל אחד, הדבר עלול לעורר מחלוקות. אך בצואה של דרך התנהגות , אין סיבה למחלוקת, כי לא רואים בצואה כזאת נכס חָמְרִי ממשי. הצואה נותנת לכל היורשים זכויות שנראות לֵמְצַוֶּה ראויות לכל אחד ואחד על-פי דרכו והתנהגותו. כך גם נוהגת הרעיה לגבי ילדיה ובעלה. כאן נראה שמשה משאיר צוואה בסמוך לפטירתו שכל כֻּלָּה בעניין הקנין הרוחני שמשאיר אחריו: דברי מוּסָר ודרך התנהגות ושמירה על הקנין היקר ביותר היא התורה ועל דבקות באמונה בְּנוֹתֵן התורה - הקב"ה. ברכתו של משה לישראל ניתנה לעם אחרי יותר מארבעים שנה מפטירת יעקב . היא נועדה לסיכום חייו של משה וסיכום קורות ישראל, בעיקר בפרק האחרון שבברכה. גם משה כמו יעקב לא טמן ידו בצלחת והוכיח את ישראל וּמָנָה את חטאיהם ואף רמז לשבט ראובן באמרו: יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר. (מתי מספר לעומת מתי מדבר, אימתי המלה מתי מיוחסת למתים ומתי לכמות.- להסביר) יחי בעולם הזה ואל ימת - בעולם הבא. גם יהודה חטא עם תמר כלתו, אך גרם לראובן להודות בחטאו כלפי יוסף אחיו, שנאמר: מודה ועוזב ירוחם כך ברך אותו משה: ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו, כלומר ינצח במלחמותיו ויחזור בשלום לעמו. והנה שמו של שמעון לא נזכר במפורש בגלל מעשה זמרי משבט שמעון עם הַמִּדְיָנִית, שמו נכרך עם שבט יהודה שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהשוע יט' ט'), ברכת משה ניתנה כיעקב בהיות משה סמוך לפטירתו על ערש דוי והוא נתנה כיעקב לכל שבט ושבט בנפרד ולכל העם ביחד.

האדם אדם ואינו על אנושי

מת משה ומקום קבורתו לא נודע. והלא נאמר בסוף ספר דברים בפרשת וזאת הברכה: ויעל משה אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ראה את הארץ שכמה לבוא אליה , אך נמנע הדבר ממנו, נביא את הפסקה המלאה שלתאור מיתתו של משה לסיכום: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה' ויקבר אתו בַּגַּי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה. (לד/ד,ה,ו) למרות שיש תאור מדויק היכן נקבר משה, הכתוב אומר: ולא ידע איש את מקום קברתו עד היום הזה. (לד/ו). ללמדך כי גדול הנביאים שדבר עם הקב"ה: אשר ידעו ה' פנים אל פנים, (לד/י) לא נודע מקום קבורתו. זאת כדי שלא להפוך אדם קדוש וגדול אשר יהיה , לדמות על אנושית שאליה יתפללו וכלפיה ישתחוו. הרמב"ם אמר לא כציטוט שאין לקדש קברים ואין להפוך בני אדם לדמות על אנושיות אליה פונים במקום לפנות לקב"ה במישרין . הפניה אל המתים כמוה כעבודת אלילים.

מִי יִתֵּן וְהַבְּרָכָה תְּהֵא מְנַת חֶלְקֶנוּ
תִּשְׁכֹּון בֶּטַח בְּקִרְבֶנוּ כְּפֶרַח בּגַנֶּנוּ
וְנֹאמַר חָנֶּנוּ ה' חָנֶּנוּ כִּי בְּךָ בָּטַחְנוּ
תֵּן תִּקְוָה בְּלִבֶנוּ,כִּי תְּפִלָּה שִׁטַּחְנוּ
שֶׁתּתֵן בְּלֶב אוֹּיְבֵינוּ יִרְאָה
וְשֶׁעֵינֶינוּ לֹא יַזִּילוּ דִּמְעָה
ותשים קְּהִלַּת יַעֲקֹב שְׂמֵחָה
תֵּן בְּרָכָה בָּאָרֶץ וְתֵן שִׁפְעָה
וּמוֹעֲדִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה
בִּזְכוּת מוֹעֵד וְהַקָּפוֹת שִׁבְעָה