ב-19 השנים האחרונות המיזם הציוני המרכזי - ריכוז עם ישראל בארץ ישראל - תקוע בשלב הילדות. זהו אולי פרק ייחודי בהיסטוריה של העמים בעת החדשה, שבו הנהגה לאומית ממאנת להתקדם בשלבי בניית האומה שלה, ובוחרת להשקיע מרץ ומשאבים בבניית מדינה למבקשי נפשה, תהליך המכרסם בבסיס ההיסטורי של שיבת עם ישראל לארץ ישראל, ואף מסכן את עתידה כמדינה ריבונית.
שפר מזלנו שבנקודת הזמן ההיסטורית שבה ביקשה התנועה הציונית לממש את מטרותיה לא התקיימה מדינה ריבונית אחרת שיכלה למנוע ממנה לעשות זאת. כך השכיל דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, להקים את מדינת ישראל בחלון ההזדמנויות הצר שנוצר ב-1948.
עיוורון מוסרי מחנה הימין בישראל רואה בהקמתה של מדינת ישראל תוצאה שהיא שילוב בין תהליכים היסטוריים הכרחיים לבין מימושו של צו מוסרי עליון. לפיכך הוא רואה במלחמת ששת הימים שלב המשך של מלחמת השחרור - באיחור של 19 שנים - ורואה הצדקה להתיישבות ביהודה ובשומרון בדיוק באותה מידה כמו להתיישבות בחלקי ארץ אחרים שנכללו תחת שלטון ישראל בעקבות השלב הראשון של מלחמת השחרור, בשנת תש"ח. מימושה של הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל, ומדובר בפועל רק על חלקה הקטן והמערבי ולא על ארץ ישראל השלמה באמת, הוא ההמשך ההגיוני של הרעיון הציוני, שהתפתח הרבה לפני שנוצרו המושגים המעוותים והשקריים "קו ירוק", "גדה", "כיבוש".
שני המחנות המרכזיים בישראל ניצלו באופן מרשים את שני העשורים מאז מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים להתבססות מדינת הלאום היהודית. אבל אז נכפתה עלינו מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה מחנה השמאל בישראל ניתק את עצמו מהתהליך של בניית מדינת הלאום היהודית והחל להתמכר לתהליך של בניית מדינת לאום ערבית נוספת ומיותרת בארץ ישראל, תחילה כחלק מ"תהליך שלום", ובהמשך אפילו לא למען שלום אלא כיעד בפני עצמו, תוך הצגתו באופן שקרי וילדותי כ"צורך" של ישראל. נסיגה זו מן הרעיון הציוני מלמדת על פיגור התפתחותי קשה של מיזם בינוי מדינת ישראל כהגשמת הרעיון הציוני. מחנה השמאל נתקע ברעיונות ילדותיים של "שלום", גם כשהמציאות והעובדות טפחו וטופחות על פניו.
תפישה זאת לוקה בעיוורון מוסרי, המונע מחסידיה להכיר בזכויותיהם של בני אדם - אפילו אם הם יהודים - לגור בלב ההיסטורי של ארץ ישראל. הפגם המוסרי הזה הופך את "תהליך השלום" למעשה שאיננו יהודי ואיננו דמוקרטי, איננו ציוני ואיננו מוסרי, וממילא גם אינו יכול להוביל לשלום. שלום כפוי - על רוב האזרחים היהודיים - באמצעות שטיפת מוח וגירוש כוחני ("הינתקות", "התכנסות") הוא מעשה גזעני ואין לו מקום בחברה המתיימרת להיות מוסרית.
ציד מכשפות התסמינים של מפגע זה חמורים ביותר. הם מעידים על התפוררות פנימית של החברה הישראלית. התוצאה שאינה בריאה: רבים הנמנים עם הימין המדיני מפתחים ניכור גובר כלפי מערכות המשפט והתקשורת, הנוטות לעבר קצה אחד בקשת הפוליטית ומגבות את אותו עיוורון מוסרי.
מנגד, רבים במחנה השמאל נחפזים להוקיע את כל אלה שאינם מזדהים עם החלומות הילדותיים שלהם ולהאשימם כמי שאינם רוצים שלום. התוצאה היא שמתקיים ציד מכשפות אלים נגד כל מי שאינו עומד בתו התקן של "מחנה השלום", עד כדי האשמתו בשותפות לרצח רבין. יתר על כן, כמעט בכוח נמנע כל דיון ציבורי בחלופות לשקר של מדינה פלשתינית כתנאי לשלום. הרעיון של מדינה פלשתינית בארץ ישראל המזרחית - הפשרה הטריטוריאלית שכבר נעשתה - מוצג כהזוי גם אחרי שכל הנחות היסוד של "תהליך השלום" המכה בישראל כבר 19 שנים התגלו כהזויות פי כמה.
ההיסטוריה אינה משקרת: סופו של ציד מכשפות כזה, שבו אחים מוצגים כאויבים, עלול להביא חלילה למלחמת אחים. לעתים נראה שהשמאל בעיוורונו שכח מי האויב, ואף מנסה לגרום לצה"ל לשכוח מי האויב.
ציונות עכשיו! הבחירה העומדת בפנינו ברורה: התקדמות ברעיון הציוני או נסיגה מארץ ישראל (לאירופה? לאמריקה?). אנחנו יכולים להמשיך לכלות את משאבינו החומריים והרוחניים במאמץ עיקש ואבסורדי להקים מדינה לאויב, ולגרום בכך להמשך הכרסום בזכותנו על מקום כלשהו בארץ ישראל, משני צדי "הקו הירוק". לעומת זאת, אנחנו יכולים להתקדם הלאה בשלבי בינוי האומה. הכרעה זו דורשת שנחזור לשורשי הציונות.
ל
בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ניתנה הזדמנות, אולי חד-פעמית, לקדם את הרעיון הציוני. לפי שעה לא נראה שהוא עושה די למען חזרה לבניין הארץ. מול "
שלום עכשיו" יש לומר: ציונות עכשיו!