מתגוששים. מפלגה שלטת - יוק. כל הסקרים מנבאים כי המאבק הוא על רבע עד חמישית ממאה ועשרים המופלאים. הרציונל של הבחירות הוא מי תהיה המפלגה הקטנה שתיקרא על-ידי הקטנות ממנה לעמוד בראש גוש. בגוש הזה יש עיסה של שיבולת שועל ושל שעורה , של שמן ושל שומנים, של מי באר ומי אפסיים. את הגוש האחד לשה יד ימין. את השני יד שמאל. מתגוששים.
אין אפוא אמון באף מפלגה. לא בזו שהוזה את הדילוג מעל לאחוז החסימה ולא לזו שמכניסה פתקאות לכותל בתחינה לזכות בבכורה במרוץ בין הזוטרות. במהות אין הבדל מכריע בין השניים המאבק יוצא לדרך בלי אשליות. אין רשימה שחולמת לקבל אמון של רוב העם. היא חולמת לכל היותר להיות הדובדן בראש העוגה שהקונדיטור הקואליציוני יאפה מעיסת הגוש הזוכה. לא יותר. על כך מתגוששים.
סקרי הסוואה
העיסוק בתקשורת נזהר לא להיגרר אחר האמת. הוא סולד מן העיסה. היא דביקה מדי. מלכלכת. קושרת אצבעות. מכתימה בגדי חמודות. היא מוליכה על כן דיווח על בחירת ראש ממשלה, למרות שבארץ אין בחירות לראש ממשלה, למרות שאף אחד אינו יכול להכניס לקלפי את קיסר בלי להכניס לתוכו גם את נעריו, למרות שאיש אינו יכול להטיל פתק בעבור מלכה אלא באמצעות הפתק שיטיל בעבור חביבותיה. אבל התקשורת סוקרת בלי הרף ובלי לאות מי מתאים יותר להיות ראש ממשלה, מי יכול להתמודד מול המכהן עם סיכוי ולו מופרך, ומי ברח עוד בטרם בדק סיכוייו. סיקרי כאילו. סקרי הסוואה. סקרי כזב. האמת היא שמתגוששים.
האמת היא שמי שיהיה ראש הממשלה הוא מי שנבחרות של טניס שלחן, של כדור סל, של כדור רגל עם או בלי ספסל, יקבו בשמו באוזני הנשיא שכנראה לא יהיה מופתע למנות אותו כמתגושש היחיד בזירה. אבל התקשורת רוצה ישראל של אמריקה. בחירה אישית. לא חשוב שאין. לא חשוב שזה בכלל לא יתכן. חשוב שזה מעורר עניין.
הסיפור של הבחירות האישיות המדומיין יוצר גם דרמה מרגשת בין הכתבים היודעים לספר כי הכל ישתנה אם הנידחים מארץ מצרים והאובדים בארץ אשור ישובו לזירה. כתבות מלומדות מחכות למוצא פי גדולי הדור ללמדנו אם הוכשרה השיבה השנייה למערכה או אם נאמנותו של מי שנטל עליו את העול המפרך של עמידה בראש כשהראש היה כרות כביכול זמנית, שקולה כנגד כל "הוא זכאי... הוא זכאי...".
כתבות מלומדות לא פחות בוחנות את הגבול בו נושק המשפט לרצון הציבור, המוסר הטבעי לדין היבש ומערבלים את המוח בניתוחים מיגעים על "ישוב או לא ישוב", "יוכל או לא יוכל", "ישנה את פני המזרח התיכון או אפילו לא יגרום להם להסמיק". המלומדים יודעים שהם מומחים של בלוף. אבל מקצועם הוא לדווח. והבלוף הזה מדווח יפה. הבלוף הזה מוכר טוב. הבלוף הזה משכיח את האמת. מתגוששים. שום דבר אחר לא.
מתגוששים על הבצק
התקשורת טרודה כל כך בפטמורגנה של בחירות אישיות שהיא איננה דורשת שום פרוגראמה משום מפלגה. היא הטמיעה מכבר את העובדה שמה שקורה חוץ מבחירות אישיות שאינן קורות, הוא שמתגוששים. יש לה על כן שני גושים. גוש הימין. גוש השמאל. הפרוגראמה של גוש הימין היא הימין. הפרוגראמה של גוש השמאל היא לא גוש הימין. מעבר לזה מעט מאוד. איש לא נדרש לקראת הבחירות האלה להציג באורח נמרץ משנה סדורה בנושאי הביטחון, בנושאי המשא-ומתן עם הפלשתינים, בנושאי ההתנחלות, בנושאי דת ומדינה, בנושאי הסולידריות התובעת שירות צבאי לכל, בנושאי חברה, בנושאי חינוך, בנושאי פריפריה, בנושאי תשתיות, בנושאי בריאות וגהות ותוחלת חיים ו
כבוד האדם וכבוד הילד . אפילו לא בנושאי מעמדה של ישראל מול ארצות הברית, מול אירופה, מול מדינות העולם בכלל.
הנוף של האדם הישראלי הוא המאפייה. הכל נמצא בעיסה האחת של ימין ובעיסה השנייה של שמאל. מתגוששים על הבצק. על שום דבר אחר לא. מתגוששים. אם הגוש הימני ינצח הווה אומר שהימין המתון והימין הקיצוני ישלטו יחדיו, דייסה אחת בה יבחשו הקיצונים וימתיקו המתונים ויאכלו כל עמך בית ישראל בתיאבון או בלי תיאבון. וחילופיהם כמובן בדייסה השנייה...
אבל זה בכל זאת לא הכל. הבחירות תהיינה אישיות מאוד.
מיליונים עתידים לזרום בערוצי הנחל כדי להכניס לרשימה את מי שחייו אינם חיים בלי להיכנס לרשימה. הפריימריז מעניינים הרבה יותר מאשר הבחירות. הפריימריז זה אישי. חתונות, בריתות, בר מצוות. כשהרשימה סגורה נזרקות הרבה מאוד הזמנות פרטיות לשמחות לפח. הבחירות לא מזמינות אישית איש. המתח לקראת הרשימות גדול לאין ערוך מאשר המתח לבחירות הכלליות.
ברשימות עוסקים בשיבולת שועל של הגוש. עוסקים בשעורה. בשמן הרווי והבלתי רווי. בקמח. במקום של כל חלקיק גושי בתוך הגוש השלם. זה מרתק. אחרי שזה ייחתך יהיה שקט. הגושים יתחילו שוב להתגושש. הכתבים שוב לנבא מי יהיה ראש הממשלה. שוב לנתח אם ומתי ובאיזה תנאים יעמדו בעלי תשובה במקום שצדיקים גמורים אין להם סיכוי לעמוד. והשאלות הגדולות? הן מאופסנות. הן סגורות בשבעה מפתחות. הגושים אפילו לא ודעים איך הו והם נראים, לא השאלות ולא המפתחות. מתגוששים.
