ארצות הברית של חמאס

רק מי שקיבל אישור ממארגני הכנס זכה לשמוע את שרפטון ווהאג', וגם זאת לאחר ששילם 199 דולר. מכיוון שהכנסת מכשירי צילום והקלטה נאסרה, נגזר על יתר האנושות להיזון רק משמעות. מדוע מתנהג כך ארגון שיעדיו הרשמיים הם "שיפור הבנת האיסלאם, ייצוג מוסלמים בארה"ב, וכריתת בריתות לקידום הצדק וההבנה ההדדית"?

התשובה לכך עשויה להימצא כאשר מתעניינים בדברי הימים של הארגון. חתימת הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף בשנת 1993 (הסכמי אוסלו) העמיד את תומכי החמאס בארה"ב במצב בעייתי. במפגש בו נכחו רבים ממי שהפכו למייסדי CAIR, והוקלט על-ידי הבולשת הפדראלית, אמר אחד הדוברים כי הם "מוכרחים להקים ארגון חדש שפעילותו תיראה נייטרלית כי אנחנו דחוקים בפינה... אנחנו מסומנים".

שניים מראשי הכינוס, עומר אחמד וניהאד עוואד, פעלו עד אז תחת כנפיה של ההתאחדות האיסלאמית לפלשתין (IAP), אשר בתזכיר של שירות ההגירה האמריקני משנת 2001 תוארה כ "חלק ממנגנון התעמולה של חמאס", עניין לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהארגון הוקם על-ידי מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית של חמאס.

לרעיון לקח זמן מועט להבשיל, וכבר בשנת 1994 הקימו ראשי ההתאחדות האיסלאמית לפלשתין את המועצה ליחסים אמריקניים-מוסלמיים (Council on American–Islamic Relations) או בקצרה - CAIR. הארגון, המפעיל למעלה מ30 סניפים בכל רחבי ארצות הברית ובקנדה, מציג את מטרתו כקידום "הבנה של האיסלאם, לעודד דיאלוג, להגן על זכויות האזרח, להעצים את המוסלמים האמריקניים ולהרכיב קואליציות לקידום ההבנה ההדדית". אך למרות המלל המרשים, הרקורד המעשי שלו קצת יותר אפל.

במשך השנים הפעיל הארגון מערכת לחצים ציבורית שנועדה לטשטש את טבעו האמתי של הטרור האסלמי. כך, נוהגים ראשי הארגון להוציא הודעת גינוי לתקשורת לאחר פשיטות משטרתיות נגד גופי טרור על אדמת ארה"ב בטענה כי לפעולות אלו מטרות "פוליטיות" וכי הן מונעות מ "מניעים זרים". ולמרות העובדה שהארגון גינה באופן רשמי את הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001, ראשי סניפים ואגפים של הארגון צוטטו כמי שמפקפקים בעובדה שבאמת מדובר בפיגוע טרור, ומעלים השערות בדבר קונספירציות שונות סביב הפיגוע, כפי שהודיע ניה'אד עוואד עצמו כי "ישנן הרבה שאלות לא פתורות סביב פיגועי ה-9/11".

הקשר לחמאס הוא כמובן לא רק מורלי: בשנת 2007 הואשם הארגון בתמיכה כספית בחמאס, שהסתכמה בכ-12 מיליון דולר.

סימן נוסף לאוריינטציה הבעייתית של הארגון מתגלה בעובדה שהמימון הראשוני לפעילותו הגיע מתרומות של קרן ארץ הקודש (HLF), ששימשה כזרוע הפיננסית של החמאס בארה"ב. מקורות מימון נוספים של הארגון הם 'הארגון העולמי של צעירי האיסלאם' ו'ארגון הסעד המוסלמי' המסונפים לאל-קאעידה ולחמאס. לא מעט כסף מגיע מנסיכים סעודים ואף מה"ליגה המוסלמית העולמית" שהוגדרה על-ידי אוסאמה בין לאדן כמקור העיקרי למימונו של אל-קאעידה. בכתב האישום שהוגש בשנת 2007 נגד קרן ארץ הקודש, הוגדרו ראשי CAIR ועשרות מפעיליו כשותפים סמויים לפעילות האסורה של הקרן. ולאחר משפט שנמשך כשנתיים נמצאו חמשת מנהליה של הקרן אשמים בכל סעיפי האישום ונידונו לתקופות מאסר ממושכות, ביניהם גם ראסן אלשי, מנהל סניף CAIR בדלאס, עליו הוטלו 65 שנות מאסר.

למרות שבמהלך המשפט הארגון עצמו לא נפגע, לאחר שבית המשפט קבע כי "לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את הארגון לחמאס", הייתה לדבר השפעה ציבורית חשובה. בשיחה עם אתר 'מידה' מציין קרי פאטון, מומחה וחוקר טרור, המייעץ לממשל האמריקני, כי "אמריקנים רבים התעוררו לנוכח פעילותו של CAIR וכיום רואים בו קבוצת חזית הפועלת למען האחים המוסלמים".

מי שללא ספק הושפע מהמשפט הייתה הבולשת הפדרלית, שהחלה להבין מה מתרחש אצלה מתחת לפנס. עד לאותו הרגע ראה הממסד האמריקני בארגונים מוסלמיים כדוגמת CAIR בסיס לפיתוח יחסים עם הקהילות המוסלמיות בארה"ב, והארגון אף העניק שירותי הדרכה לסוכני הבולשת ותיווך בינה לבין הקהילות המוסלמיות במדינה. בעקבות המשפט, הודיעה הבולשת על ניתוק כל מגע עם הארגון ונציגיו.

אלא שכפי הנראה, למרות המדיניות הרשמית, ברמת השטח התיאום לא נפסק. ראשי סניפים של CAIR ממשיכים עד היום לדווח על שיתוף פעולה עם הבולשת, ומומחי טרור רבים מעידים כי זו אכן המציאות.

סטיב אמרסון, העומד בראש הפרויקט לחקר הטרור, מאשר את דבר קיומם של מגעים מקומיים בין CAIR לבולשת: "ממסמכים שהגיעו לידינו ניתן להוכיח את קיומם של שיתופי פעולה רבים בין סניפים של הבולשת לארגון המוסלמי" הוא אומר. אמרסון הגיש ממצאים בעניין לקונגרס ובעקבותיהם, הורו חברי הבית לבולשת לחקור את שלוחותיה המפרות את המדיניות הרשמית. ממצאי החקירה לא פורסמו עד היום.

קרי פאטון סבור כי הקשרים בין הבולשת לארגון CAIR תמיד היו חד-צדדיים. לדעתו, "יש לדאוג מהשפעתו של הארגון על מקבלי ההחלטות והדרג הפקידותי של הבולשת הפדראלית". כפי שבא לידי ביטוי למשל בהדחתו מהאקדמיה הצבאית של הקצין מתיו דולי שהקורס שהעביר – "פרספקטיבות של איסלאם ורדיקליות איסלאמית" – חרג מגבולות הפוליטיקלי קורקט שמבקש CAIR להנחיל.

גם ראיין מארו, אנליסט לענייני ביטחון לאומי ובעל רקורד עשיר במלחמה בטרור, גורס כי "בבולשת ממשיכים לראות בארגונים כמו CAIR פלטפורמה לדיאלוג עם הקהילות המוסלמיות". אלא שלדעתו, מדובר בבעיה מקיפה הרבה יותר: "מוסדות ממשלתיים מקיימים קשרים עם גופים קיצוניים נוספים כגון האגודה המוסלמית של צפון אמריקה (ISNA), או המועצה המוסלמית ליחסי ציבור (MPAC)", ששניהם מעורבים בפעילות לשכת ההדרכה של הבולשת הפדרלית.

ובעוד שהמוסדות הפדרליים ממשיכים להתייחס לארגונים הללו כאל נציגי הקהילה המוסלמית, הללו עושים את מרב המאמצים בכדי ללבות את המתיחות בין הקהילה המוסלמית לבין החברה האמריקנית ולהעצים את תחושת הנרדפות של המוסלמים. והמדאיג מכל היא העובדה שקבוצות קיצוניות אלו מצליחות לכופף את הממשל ובלא מעט מקרים לקבוע אף את סדר היום.