בעברה חייתה בקיבוץ רמת רחל. וכיום כשהיא מנהלת מחלקה בשערי צדק וגרה בצור הדסה, היא חוזרת כמו בני קיבוץ אחרים אל נוף הילדות בתערובת של נוסטלגיה מהולה במיץ המר של ביקורת, כשכף המאזניים נוטה אל הפיכחון המר.
כמי שנשׂוי לבת קיבוץ (אשתי היא בת קיבוץ גבע), אני עוקב בשנים האחרונות אחר משמרת של סופרים בני קיבוץ, שהקיבוץ הוא להם שׂדה הכתיבה שלהם. כך ידועים לנו
עמוס עוז, נורית זרחי, אסף ענברי, יעל נאמן, יצהר ורדי, נועה זית, יריב דומני ואחרים. הסופרים השונים, ובכללם שושנה גוטשלק- סבג פותחים לנו צוהר שיש בו גם התבוננות פנימית אישית וגם מבט בוחן אל הקרביים של התנועה הקיבוצית, שנישׂאה בעבר כנושׂאת הדגל של ההתיישבות ושל ההגשמה הציונית.
היחיד מול הכלל גם בסיפוריה של גוטשלק חוצים את הסיפורים המוטיבים של: היחיד מול הכלל, ילדים שגדלים בבית הילדים, סידור עבודה יומי ושבועי, גיוס לקטיף, דין התנועה וכיו"ב. תוך כדי הכתיבה קל לחוש שהכותבת חיה את ההווי הקיבוצי ואת איפיוניו החברתיים השונים ונבדלים מחיי העיר. הסופרת מהלכת על החבל הדק של מי שנמצא בחוץ ובפנים בו זמנית, והכתיבה נעה על המטוטלת הזאת. לא פעם כדי לחתוך בבשׂר החי משתמשת הסופרת הרופאה באלונטית של מורפיום לפני נעיצת האזמל בבשׂר החי.
קובץ הסיפורים מחולק לקבוצת סיפורים מנקודת מבטה של הילדה יעל (ושם הסיפורים חתומים בחותם אישי והם כנראה נשענים על חוויות ביוגרפיות שעברו עיבּוד ספרותי), וגם מיקבץ של סיפורים מחיי הקיבוץ, שעומדים בדרך כלל בסימן המתח הזוגי שבינו לבינה.
קובץ הסיפורים נחלק לשני שערים: א) שער סיפורים על דודה קלארה, מנקודת ראות של הילדה יעל. ב) שער "התפכחות", סיפורים על הקיבוץ.
בסיפורי קלארה מופיע הסיפור "מה הבעיה, אני לא מתלבשת צנוע" (9), סיפור מתובלן בארוטיקה על הופעתה של הדודה קלארה כאורחת בקיבוץ. הילדה יעל העוקבת אחר הדודה היא ילדה בגיל ההתבגרות הלומדת את מסתרי הזהות הנשית. מול אִמה המשדרת זהות נשית מכופתרת ומכונסת בתוך עצמה, מופיעה הדודה קלארה, שמיד עם הופעתה היא שופכת מתוך מזוודותיה על המיטה שלל שׂמלות פרחוניות, שלושה זוגות נעלי עקב, שתי מחרוזות וכך הלאה. ולא נחסיר גם את מטעמי ההלבשה התחתונה. הילדה מגיבה: "עד אותה עת, שנדמתה בעיניי ככניסה בשעריה של ארץ פלאית וקסומה, לא ראיתי בגדים תחתונים כֹּה צבעוניים ועתירי צורות וגזרות, ולא שיערתי שקיימים בכלל תחתונים אחרים מלבד תחתוני הכּותנה הלבנים, שפעמיים בשבוע המטפלת הייתה מזכירה לנו ש'ילדים היום מחליפים את המלוכלכים במכובסים', ותולה במקלחת שׂק לכביסה המלוכלכת" (11).
המתח הזה שבין האישה העירונית ובין האישה מן הקיבוץ מתחדד בתוך המֶתח שבין העיר ובין הקיבוץ: "מצוין, אמרה דודה קלארה, התיישבה על קצה המיטה ומָתחה לפנים את רגליה החטובות והחפּות משׂיער...אַת בכלל יכולה לתאר לעצמֵך איזו דרך עשׂיתי מתל אביב עד לחוֹר הזה שלכם בסוף העולם?!" (12).
הדודה החוּשנית נקלעת מיד להרפתקת אהבים עם השכן נתנאל, שהוא כמובן גבר נשׂוי: "לרגע התלבטה האִם להפקיר את שׂמלתה לכנף הטרקטור המרובּבת אבק, שטַל הבוקר מרח אותו במשחה אפורה על מכסה הגלגל, ובכל זאת תְקָפה יִצרה: 'כן, בטח, זה רעיון מצוין', ענתה וכלל לא שאלה להיכן הוא מתכוון לקחת אותה" (19).
הסיפור מגיע בשלב מסוים לפיצוץ, ונשאיר זאת לקוראים שיקראו את הספר.
ביקורת על אורח החיים בקיבוץ סיפור אחר מזווית הראייה של הילדה יעל הוא "שולחן וארבע מדרגות" (30). בית הילדים שוב מְככב כאן. המעבר של הילדים לבית הילדים נתפס כ"הסתגלות למקום התיישבות חדש" (ממש כך) והמטפלת חייקה יוזמת רעיון איך להקל על הילדים את ההסתגלות למקום ואת לימוד הדרך מבית הילדים לבית ההורים וחזרה. הילדים לומדים איך לסמן סימוני דרך כדי לדעת את המסלול, ויעל מפגינה עצמאות ורוצה להגיע לבית ההורים בכוחות עצמה. היא סימנה בראש את כל הסימנים, אך הכול ...משתבש.
הסיפור נושא ניחוחות קיבוציים, אך גם עצב על תקופה זו בחיי הקיבוצים שילדים צריכים היו להיפרד מהוריהם ולגור בבית ילדים. זה משתלב בנימת הביקורת על אורחות החיים בקיבוץ, חוט שני השזור ברוב סיפורי הקובץ. הספר נכתב ממבט של בוגר שנפרד מן הקיבוץ שלו והוא מטיל ספק באמיתות שקיבל כמובנות מאליהן בהיותו תושב הקיבוץ (והרי ידוע לי ממעט המידע בעטיפה ששושנה גוטשלק גדלה והתחנכה בקיבוץ רמת רחל). האיפיונים הללו העולים על המוקד, אלה הם כנראה סימני הפצע וסימני הסופה.
הנורמות הקיבוציות במבחן המציאות הסיפורים השונים מחיי הקיבוץ חושפים את המתח בין הנורמות הקיבוציות ובין המציאות, ואת המתחים עקב כך בין האנשים החיים תוך עימות ביניהם. אדגים זאת בשני סיפורים:
הסיפור "המכתב" (116) מתאר מתח בין רצונו של הפרט ובין דִין התנועה. הקיבוץ התחייב להעמיד תשעה מתנדבים לרשות הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, במלחמה נגד הצורר הנאצי. שבעה התנדבו, וחסרים עוד שני מתנדבים. הקיבוץ מכריז על הגרלה בין הגברים של הקיבוץ ומודיע שמי שיסרב להתנדב-עליו לעזוב את הקיבוץ. מלבד המתח הרעיוני בסיפור, קיים לאורך כל הסיפור המתח הזוגי בעניין הנכונות להירתם לנורמות של הקבוצה. לפני ההגרלה מתקיים גם עימות באסיפת חברים, והנשים הנשׂואות מבקשות שרק הרַווקים יועמדו להגרלה, אך זה מנוגד לשוויון החברים. בהגרלה עולים שניים נשׂואים בעלי משפחות: מאירקה ואליהו. לאחר שהללו חוּילו בבסיס הקליטה לבריגדה, חוזר מאיר לקיבוץ, והוא מנסה לשכנע שהבריטים התחשבו בלחץ העבודות בקיבוץ ולכן ויתרו עליו. עם הזמן, מתברר שהאמת היא אחרת, והמשפחות נקלעות לסערת רגשות, בשל הנורמה הקיבוצית של מחויבות היחיד לכלל והערך של הקְרבה למען המטרות הלאומיות.
כמו בסיפור הקודם, גם בסיפור "בסוף הם יגיעו" (179) מתרחשת הדרמה בעקבות אסיפת חברים, עוד אייקון קיבוצי. הפעם מדובר על כך שחב"דניקים רוצים להתארח בחג הסוכות ולהלהיב את החברים בדבר תורה ובריקודים חסידיים. דפנה מזכירת הקיבוץ מביעה התנגדות ליוזמה זו ומבקשת לפסול אותה על הסף, ובתוך דיון החברים מביע בעלה יורם עמדה הפוכה ומבקש להיות פתוחים אל האחר: "לדעתי יהיה מעניין לארח בחג כאושפיזין דווקא אנשים שונים מאיתנו. אסור לשכוח שמלבדנו יש עוד... אסור לנו לשכוח שגם ההורים שלנו בגוֹלה באו בדיוק מאותם בתים חסידיים, לכן שום דבר לא באמת זר לנו" (180).
ברוב קולות מתקבלת ההצעה לארח את החב"דניקים בחול המועד סוכות. יורם אמור לשמש אקורדיוניסט במפגש המשותף עם האורחים, והוא חש ש"הוא עוד עשׂוי לצאת מגדרו ולחבק כל אחד ואחד מהם, כאילו אירע איזה נס ודרכם הוא מחבק את סבו הזקן שהיה מלטף את ראשו" (187). העימות לא מאחר לבוא, כשבצד המעגל החסידי מארגנת דפנה ריקודי הורָה קיבוציים. האזהרה של דפנה שלא לקיים את האירוע מתבררת כאקדח שהוזכר במערכה הראשונה, ואכן הפיצוץ קורה במערכה השלישית...
קובץ הסיפורים "לפעמים פצע לפעמים סופה" הוא קובץ פרוזה ראשון לרופאה הסופרת שושנה גוטשלק-סבג שאינה שוכחת את כור מחצבתה בקיבוץ והיא מתחברת לחבורת מספְּרים הולכת וגדֵלה של בני קיבוצים, שרקמת החיים הקיבוציים חיה בתוכם והיא מניבה פירות ספרותיים. הסיפורים של שושנה גוטשלק-סבג נעים בין הפֶּצע לבין הסוּפה. ובדרך כלל, הסוּפה אינה מאחרת לבוא.
שושנה גוטשלק- סבג, לפעמים פצע לפעמים סופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012, 208 עמ'.
