פרשת המבול, המתוארת בפרשת נח, מלמדת כי קיומו של העולם אינו מובטח כלל ועיקר. ריבונו של עולם ברא את העולם ומסר אותו בידינו, אולם קיומו של העולם צריך להצדיק את עצמו, וכשאין הוא עושה זאת - הביא ריבונו של עולם לראשונה את המבול.
הסיבות למבול הן גם כלליות - "כי השחית כל בשר את דרכו על
הארץ", אך גם סיבה פרטית ייחודית מצוינת בהמשך הפסוקים: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". הפרשנים הסבירו את המילה "חמס" כגזל. חברה בה מתקיימת אווירה של חמס, במובן הרחב של המילה, שבה אין
כבוד וזכויות לזולת, מאבדת את זכות קיומה.
אף על-פי כן, הבטיח ריבונו של עולם, כי מבול נוסף לא יבוא על הארץ. המבול הוא אירוע חד-פעמי שמלמד ברמה העקרונית את שלמדנו לעיל - קיומו של העולם הוא קיום מותנה. ברם, ריבונו של עולם כרת ברית עם העולם לאחר המבול, והבטיח כי גם אם תהיה השחתה נוספת עתידית - לא יהיה עוד מבול. מהו אפוא כן יהיה הפתרון? כיצד תבוטא בעולמנו ההכרה, כי הבריאה צריכה להצדיק את קיומה ולא להכרית את עצמה?
על-אף העובדה שהדברים אינם כתובים במפורש, נראה מתוך התורה כי האחריות לקיומו של העולם הוטלה מעתה והלאה על האדם. בסוף הפרשה נח נוטע כרם. המציאות בה אדם נוטע, מנוגדת למה שראינו בפרשה הקודמת, בה ריבונו של עולם הוא שנוטע את הגן בעדן בבריאה. הקב"ה מצווה על נח ועל בניו לפרות ולרבות, ולא רק מברך אותם בכך כפי שהיה בבריאה הקודמת.
והנה, למרות זאת ישנם עוד עשרה דורות של כישלון, שבסופם לא בא מבול נוסף, אלא דבר מה שונה לחלוטין - אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא שנצטווה על-ידי ריבונו של עולם ללכת לארץ לישראל, להיות שם לגוי גדול, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". הברכה תבוא מעבודת האדם ולא מהרס המבול האלוקי.
איום מסוג אחר
לאמור: מעתה והלאה העולם יתקיים בדרך זו. אם אנו חס ושלום נשחית את דרכנו על הארץ, ולא נפעל כפי שנדרש מהאדם לפעול - העולם ייחרב. השחתה זו יכולה להיות בעלת משמעויות רבות ומגוונות. אנו חיים בעולם בו אנו רואים בעינינו את היכולת האנושית להחריב את העולם כולו, ולדעת מומחים כמות הנשק הגרעיני שביד בני אדם מאפשרת להשמיד את כל החי שעל כדור הארץ כמה וכמה פעמים. אנו רואים בעינינו את היכולת האנושית להחריב חס ושלום את העולם על-ידי התנהגות לא מוסרית, המביאה למלחמות ולמאבקים קשים, בהם תוצאות המלחמה הן הפסד לכל הצדדים. אנו מודעים היום יותר לאחריות שלנו כלפי העולם במישור האקולוגי - אפשר שחורבן העולם יבוא חס ושלום מהזיהום הנורא שבעולם, או מעמידות של וירוסים חדשים בפני כל התרופות והאמצעים הביולוגיים.
הרבה מאוד מסור אפוא בידינו. לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות הדברים קשורים זה בזה. התנהגות מוסרית מרגילה את האדם לחשוב לא רק מה ניתן לעשות, אלא גם מה ראוי לעשות, ולשאלות מעין אלו יש השפעה ניכרת על כל תחומי החיים - בין החברתיים, בין האמוניים, בין הסביבתיים. ההתרגלות להבין שעלינו לחיות בעולם זה חיים של אחריות כלפיו, בשל מה שלמדנו מפרשת השבוע, היא אחת הבשורות העמוקות של תורת ישראל.
ריבונו של עולם ברא אותנו בצלם אלוקים, ועם ההבטחה כי לא יהיה עוד מבול על הארץ - הוא למעשה יצר איום מסוג אחר על התמדתנו בעולם: איום ההשמדה העצמית שהאנושות מביאה על עצמה בכל המישורים, מהות הקיום והאמונה, המערכת החברתית והסביבתית, ועוד עניינים רבים ומגוונים. פרשת השבוע צריכה להאדיר בשיח הציבורי את האחריות לכך. בד-בבד עם העיסוק בשאלות רוחניות רבות ומגוונות, בשמירת מצוות, במאבק על ארץ ישראל וכדומה, נזכיר לעצמנו את ייעודנו להיות אב המון גויים ומקור לברכה לעולם כולו, באותם תחומים המאיימים על עצם קיומו.
ולפיכך, האינטרס של הציבור המתנגד לממשלה, הוא בחירות מוקדמות ככל האפשר
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
