בומרנג רוחני

המשיכה הגבוהה אל הצדיק, במיטבה, לא נבעה אצלך מהתלהבות אינפנטילית מהאותות והמופתים. היא התעוררה מהכיסופים לטרנספורמציה שמתחוללת במפגש עם דמות מופלאה. המגע המטלטל עמה עורר בך מטמורפוזה, ערער את יסודות התפישה שלך וחשף בקרבך מוקד רוחני עוצמתי שגרם לך להיוולד מחדש. כי הדמות הזו קראה תיגר על הדתיות הקפואה שבך, על ההתנהלות האוטומטית שלך, על היובש והקרירות והשיממון. המגע בצדיק חולל במעמקיך התנגשות טקטונית מזעזעת של חומרים נפשיים רדומים, גרם לזעזוע רוחני שפתח את הנפש, חיבר אותה אל שכבותיה הגבוהות מחדש, אפשר לך להתעורר.

התיאורים של תלמידי צדיקים כמו הבעש"ט, האר"י, ר' נחמן מברסלב ור' יעקב אבוחצירה הם אכן תיאורי מעבר, סיפורי קונברסיה (הפיכת הלב) שבהם הצדיק הוא המדיום המתווך. הצדיק לא הפך אותך מלא-דתי לדתי, ממתנגד לחסיד או מרציונליסט למקובל. התוויות החברתיות הללו פשוט לא עניינו אותו. מה שהוא עשה היה להעביר אותך ממצב הוויה אחד למצב הוויה אחר. ממקום שבו הרגשת שחוק, שורד, מתנהל על אוטומט, אל מקום שבו אתה חי בהוויה מלאה יותר, ברגישות גבוהה יותר, בחיוניות יצירתית יותר. הוא היה בשבילך הציר שדרכו הכול קורה, המדיום המתווך, עמוד השדרה שמחבר את הקצוות הקרועים בנפשך. הוא עורר בך השראה ויישב את הסתירות ששיסעו אותך: ימין ושמאל, חיים ומוות, זכר ונקבה, אהבה ופחד, מודע ומודחק. הכתמים ניטהרו וראית בעיניך גאולה.

אתה יודע שזר לא יבין את החוויה הזו, ולכן אתה לא מנסה בכלל להסביר. כי מי שלא חווה מפגש עם עיניים חודרות, מי שנקבוביותיו לא ספגו את האנרגיות הגבוהות ואת הנעורים הנצחיים, מי שלא התנסה בהתמסרות מתוקה אל האין המתוק, מי שלא פגש אדם גדול שראה אותו כיצירה מופלאה וחד-פעמית, לא יבין.

מבחוץ זה נראה שיגעון, מבחוץ זה נתפש כהשתכשכות מופקרת באמבט חמים של רגשות ערבים. מבחוץ זה נתפס כעוד דרך לבריחה מהתביעות הדחופות של החיים, להשתמטות מהדגל והמשימה שמציב העולם הממשי. ועל כן זר באמת לא יבין. זר לא יאמין.

עם זאת, היום אתה יודע שיש נקודת אמת בביקורת. שה"נתיב לא ידעו עיט" שגילה הצדיק הוא אכן דרך חתחתים מסוכנת. היום אתה מבין שלא לשווא נזהרו המקובלים בכל הדורות ונמנעו מלפרט בספרים את הטכניקות המיסטיות ואת ההדרכות הרוחניות המפורטות. לא לשווא הם התעקשו על עבודת מידות ועל אתיקה וענווה וצניעות והסתפקות. לא לחינם ממאנים עד היום בישיבת 'בית אל' שבעיר העתיקה לקבל אברכים שאינם נהנים מיגיע כפיהם.

כי המשוואה הרוחנית היא פשוטה והרסנית: הרוחניות מייצרת כוח. והכוח מושך אנשים לא רוחניים. כשהרוח הקסומה התעוררה, הרבה אנשים קטנים שלא היו מסוגלים להתרומם אל גובה הרעיון בנו תחתיו פסל. נעמדו לרגליו, הכריזו "אלה א-לוהיך ישראל". המוכשרים שבהם זיהו מהר את הדרך האלכימית להפוך מתכות למטילי זהב. את האור של הצדיק הם תיעלו אל מנסרותיהם ואת פירותיו אגרו בחשבונות הבנק שלהם. עם התגלות הכוחות הגיעו מהר גם התרומות. והכסף הגדול ארגן סביבו "משרתים בקודש" ועוזרים ומנהלים ומפיקים ואנשי פמליה ועלוקות ומלחכי פנכה שונים ומשונים.

הסכנה גדלה במיוחד כשהצדיק המשיך לגלגל עיניים אל העולמות העליונים ולא הציב גבולות אדומים וברורים למסיבת השחיתות הכלכלית הפרועה שהתנהלה סביבו. לפעמים גם הוא בעצמו התפתה ללגום קצת יותר מרביעית מהאלכוהול המשכר, התבסם קצת יותר מדי מהכוח. הוא הרשה לעצמו להרבות נכסים, ובעקבותיהם הרבה גם דאגה, שמשכה אליו דמויות מפוקפקות שהציעו לדאוג לבעיות במקומו.

ואולי, רק אולי, זה מה שקרה לצדיק שלך, לרב פינטו. המקובל הצעיר והכריזמטי היה יכול להימנע מהנפילה אם היה מקפיד להישאר בתפקידו כקטליזטור רוחני, כמדריך לעבודת השם. האסונות התחילו כשהוא התחיל לחלק מזומנים רוחניים, כשהוא קיבל החלטות עסקיות ופתר לחסידיו את האתגרים הארציים שלהם ב"בני, חיי ומזוני" (משפחה, רפואה ופרנסה).

בשלב הזה הוא הפך לכספומט. הוא נהיה למין מערה חשמלית שנכנסים אליה, משלמים בה, לוחצים על כפתור ומחכים שהמכונה תשפריץ משהו. אתה, כתלמיד, הרי ראית את זה מזמן. אתה יודע שהטייקונים חיפשו אצל הצדיק שלך בעיקר תוצאות כלכליות מוחשיות, ושהרוחניות עניינה אותם כשלג דאשתקד. איך אמרה אשת עסקים בכירה בריאיון באחת ההילולות האחרונות של הרנטגן (שמתנהל באותם דפוסים בדיוק): "כמו שאני צריכה עורך דין מעולה שיציל אותי מהפרקליטות, ורואה חשבון מעולה שיציל אותי מרשות המיסים, אני צריכה מישהו שיסגור לי את כל החורים של אי הוודאות, שלא ייתן לי להיכנס להשקעות כושלות". טייקון אחר החרה החזיק אחריה: "היום אני מבין שכסף זה אנרגיה, ומה לעשות, האיש הזה יודע לזהות אנרגיה".

היה זה ר' נחמן מברסלב שהזהיר את תלמידיו מ"מפורסמים של שקר". המפורסמים של שקר אינם רמאים, הם לא מאחזי עיניים. יש להם באמת יכולת מרשימה של התחקות אחר האנרגיה ונגישות אל הכוח שהיא מייצרת. אבל מכל מיני סיבות האנרגיה הפכה אצלם לכוח להשחית. לרוב זה קורה למטאורים צעירים, לכוכבים שנוסקים מהר ומבקשים להמציא את העולם מחדש. אגב, גם בציונות הדתית יש אי אילו דמויות כריזמטיות שמתנהלות בסיכון בתחום הזה.

"אנשים מתייאשים ממני", סח לי פעם אדמו"ר שהייתי בקשר עמו. "הם מגיעים אליי כבבא אבל אני עונה להם כפסיכולוג. הם רוצים פתרונות קסם אבל אני יודע שזה יזיק להם, ומעדיף לשלוח אותם לעבור תהליך".

"אשריך", עניתי לו, "הבחירה שלך שלא ליטול מהם את האחריות האישית היא אולי ההבדל בין הדרך לגן העדן לדרך לגהינום". וכשחושבים על זה עוד, הטרגדיה האמתית היא שדמויות כמו הבבא סאלי, שברחו מהקנאה והתאווה והכבוד כמו מאש, הפכו למצרך נדיר ויקר המציאות. היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.