"מימי, אלעד, בן ודניאלה, בני המשפחה של חיים, משפחת הפלמ"ח, אנשי עין הוד, מכובדיי כולם. קטונתי מלהספיד את חיים. עוד נשמע אותו אולי עושה זאת שוב טוב מאתנו, בנימה סטואית, צינית, עוקצנית ורווית הומור.
אומר רק משהו, שהוא לבטח לא היה אומר, אבל זו האמת: מעטים האנשים שחותם עשייתם מתנגן במשך עשרות שנים במיליוני לבבות, וימשיך ויתרונן בהם גם לאחר לכתם. מאוהלי הפלמ"ח אל הצ'יזבטרון, מילקוט הכזבים אל התרנגולים ובצל ירוק, השלישיה של גשר הירקון והרביעייה של מועדון התיאטרון, עם טובי המלחינים והמבצעים, ועם הלהקות הצבאיות, מחזות הזמר, המקאמות, חרוזיו הקלילים לכאורה של חיים, אוהבים וכואבים את היום יום ואת הנשגב. צולפים ומבקרים, מצביעים על הדרך, כשנראה לו שאיבדנו אותה לרגע- משקפים את צמיחתה של ישראל היפה, המתחדשת, וגם תורמים משהו לעיצובה.
אבל יותר מכל היה חיים חפר ונותר, איש הפלמ"ח ומשומרי החותם של מורשתו. מעטים הטיבו כמותו, לכלוא אל תוך המילים את הווייתה של החבורתא הלוחמת והחולמת המופלאה הזאת, שבין שתי שיבולים וחרב. מהחוויה המעצבת של חיים כאיש צעיר במבצעי הברחת העולים מסוריה ולבנון נולדו המילים בין גבולות, בין הרים ללא דרך. בלילות חשוכי כוכבים וקרבות מלחמת השחרור הביאו את "הן אפשר" וכצופה פני עתיד- גם את "היו זמנים". סיפורו של הפלמ"ח הוא אבן ראשה בעיצוב כוחה ורוחה של ישראל. כוח קטן וגמיש, עם "ראש גדול", של מפקדים צעירים, יצירתיים וחדורי דמיון. טמפרמנט נעורים- וצרוף קסום של נאיביות לגבי עצמם- עם פיכחון מוחלט, רגליים מעשיות על האדמה, אחריות לגבי משימות, ועמידה נחרצת מול האש.
"עדת נערים בני בלי שם. חשופי מרפקים וברך", אבל נבחרת לאומית. אליטה שקיבלה על עצמה, אולי יותר מדיוק להגיד לקחה על עצמה, שליחות ומשימה, ומבצעת אותה במחיר כבד. 600 בחורים כשרומל נעצר בשערי מצרים. 6000 בחורים ובנות בחטיבות "יפתח", "הראל" ו"הנגב"- 7 שנים מאוחר יותר במלכיה ובנבי יושע, בנבי סמואל ובסן סימון, בנירי באבו עגיילה ובאילת, הפלמ"ח מעצב את גבולות המדינה הנולדת. 1170 הרוגים. כמעט 1מתוך 5. ואין ספור פצועים, ברבים מהקשים והמדממים שבקרבות מלחמת השחרור. עד לניצחון. במחסנית התחמושת הקלה של חיים חפר, בין השורות של "פרחי אש" של חיים גורי, ובדפי "תש"ח" של יורם קניוק אתה שומע, בקולות אישיים, את הדיה של הטלטלה הנוראה. את הראות ואת התום שאבד, לצד הריגוש ממשמעות הניצחון. לא פלא שמי שחוו זאת, וחיים חפר בתוכם, לעולם סרבו לשכוח מי היה שם, אז, כשלא ידעת אל נכון: "מי יראה אור יום? ומי נפל ומת? הניצחון יושג? או אם תבוסה וקבר?"
ומכאן ממחיר הדמים, גם התרסתו של חיים חפר בשירו "לחיי החטיבה", אני מצטט: "והיא תמיד הראשונה ברגע הנחוץ, היא בגאון נשאה ראשה בעת שולחו בה הידיים- מבית ומחוץ, כי בדממה רחצה, ומי, ומי עתה יכול לה?" אני יודע. "אין דור ששעריו שלמים עלי ציריים". הטלטלות והשינויים, בתוכנו ומסביבנו, מעלים בליבם של פלמ"חניקים רבים, אולי בלב מבוגרים בכלל, תהיות עמוקות של טעמם של הדברים וכיוונם.
כשר הביטחון אני אומר לכם משפחת חפר ולכם משפחת הפלמ"ח הביטו אחורה בגאווה וקדימה בתקווה ופיכחון. מורשת הפלמ"ח ורוחו הבלתי נכנעת, בשינויי העיתים המתחייבים, חיה ונושמת בצה"ל לדורותיו. האחריות לביטחון ישראל ולעוצמתה היא במוקד העשייה והקשב שלנו. עוצמתה של אומה נשענת לא רק על כוחה הצבאי, אלא על לכידותה הפנימית, אמונתה בצדקת הדרך וטעמה, וחתירת האמת שלה ליחסים של כבוד הדדי עם שכניה. ישראל פורחת וחזקה מובילה בתחומי מדע וחינוך, תרבות וחברה, חברת מופת הראויה לקורבנם וחלומם של לוחמי תש"ח, היא יעד ניתן להשגה אם רק נשכיל להנחיל את הרוח ההיא לנוער הישראלי של היום. 71 שנה לאחר הקמת הפלמ"ח טרם הגענו למנוחה ולנחלה. מפקדי צה"ל מול עיניהם הדולקות של לוחמים שותקים ונכונים כאז, מחנכים מול עיני תלמידיהם ומנהיגים בכל תחומי החיים, אל מול דור הצעירים - עתידה של המדינה. ראוי שיפעלו ברוח מילותיו של הזקן ששמעתם בנעוריכם מסביב למדורה, אני מצטט: "נוער שמע, מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו וכפות המאזנים עולות ויורדות, יורדות עולות, על הכף האחת שואת ישראל, תקומת ישראל ומלחמת ישראל, ועל הכף השנייה, תככי מסחר ופוליטיקה והתככים משקלם כבד מאוד. נוער, זכור בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזנים, השלך עצמך בכוח ובאומץ, זה יכריע, המאזן ישתנה, נוער שמע". אם נדע לעשות זאת, לפחות חיים חפר וחבריו, המעטים להערכתו, בגן עדן, ירים לכבודנו כוסית.
יהי זכרו ברוך".
