מאסר עולם של טעם טוב

"את באה לקניון לחפש בגדים?" שאלה שכנה שלא שמעה כנראה על תיאוריית 'הקניון כבועה' של דניאל שליט. הנורמטיבית התמימה לא חשדה שהביטוי 'בואי לקניון' מְשַלֵח אל אוזניי אדוות אולקוס, ובוודאי שלא יכלה לנחש שאני פרזיטית טקסטיל בדרגת ניוון בלתי שְׁקימה. כי איכשהו, בגדים מעופפים אליי מבלי שאצטרך לכתת את זמני. הסוד: סטוקים מהעבר, סחר חליפין חד-צדדי עם הדודה (מצטערת, היא אינה ניתנת להשאלה) ונסים מזדמנים. כך הפך ארון הבגדים שלי לגנזך המודרנה: חולצות טריקו עבריות גאות של "מועדון יַמִי חדרה" ו"איגוד הטרמפולינה הישראלי" לצד מקטורן של דיוֹר; שמלות עתיקות לצד העליבוּת היומרנית של זארה. אך יחסית לפרזיטית אני די מנומסת ואינני לועגת לנשות פרבר מגוריי, העטויות מַדי חובה של טייטס, גופייה, כפכפי אצבע ולק רגליים אדום בגוון זהה (שכאילו נשפך מאותו ג'ריקן). אני מבדילה ביניהן רק לפי הכלבים.

והנה, דווקא נזירת בוטיקים כמוני צפתה בסדרה 'טריני וסוזנה עושות את ישראל', שהיא מין מבצע פיגמליון: זוג מלבישות בריטיות מרושעות-לשון אך רחומות-לב (או להפך) אוספות מהרחוב הישראלי, מהשוק ואפילו מהכותל המערבי חלכאיות-ביגוד מזדמנות והופכות אותן לנסיכות, לפחות למשך חמש דקות של תהילת מסך (באלקטרונית זה נשמע טוב יותר: נסיכות למשך חמישה מיליארד פיקסלים).

אך הסטייליסטיות אינן מסתפקות בצקצוקי מבט מזועזעים לעבר טעמה הנחשל של הישראלית, אלא מנסות לגאול אותה, באותה הזדמנות, גם מחייה העלובים. "זה אסון!" הטיחו השתיים במישהי שלבשה כתונת כפתורים וחצאית פרחים. "אַת בטח במקום האחרון בחיים שלך, אחרי בעלך והילדים, נכון?" נזפו בה בתיעוב בּוֹנֶה. הייתכן כי כוהנות ההלבשה קראו את שפנגלר, אותו פילוסוף-היסטוריון שהיה מאמין נלהב בשפיטת טבעו של אובייקט לפי הופעתו (פיזיוגנומיה)?

כן, טריני וסוזנה רואות בהלבשתה-מחדש של הנעבעכית העברייה דרך לגאול אותה מפנימיוּתה הבלתי מועצמת. חוסר ביטחון? רגשי נחיתות? טריני וסוזנה יתאימו לך חגורת שמלת סאטן סגולה וחגורת בטן נוצצת, וזה לבטח יכריח כבר את אישיותך לצעוד לעבר האואזיס הפאם-פטאלי. לוּ מלבישות-העל היו יודעות עברית, אפשר היה לטעון שהן סבורות כי המילה 'מַחֲלָצות' היא מלשון 'חילוץ'.

הנה כי כן, הבריטים שוב הגיעו ארצה להציל את הילידים העבריים מנחשלותם, הפעם האסתטית. הסדרה נושאת ריח מובהק של התנשאות, אך האישה הישראלית אינה חשה בכך כלל. בניגוד למוכרת הפרחים אלייזה, גיבורת המחזה 'פיגמליון', שמרדה לבסוף בפרופסור שניסה לעצבה מחדש, הנשים הישראליות שנידוגות אל התוכנית מתמסרות בהכנעה ובהערצה למלבישות מחו"ל - מבלי להבחין ששתי רוכלות הגאולה עצמן נגועות בטעם אסתטי מלוקלק למדי, כלבו-אידי משהו, בנוסח 'מרקס אנד ספנסר'.

אגב, הרצון להתמסר למישהו שיציל אותנו מעצמנו היה מוכר היטב לחנוך לוין.