המטחנה הפסיכולוגית

גם יגאל כוחלאני, שחזר מהשבי במצרים, כועס עד היום בשל מה שהתרחש בזיכרון-יעקב. "בין השאר", הוא אומר, "האמון שלנו במערכת, שגם כך היה מעורער מאוד, נפגע עוד יותר לאחר שלחיינו החדשים בזיכרון-יעקב נכנס הנושא הנלעג של 'סמויים'. שתלו בתוכנו אנשים שהסתובבו וסיפרו שגם הם היו שבויים. די היה לנו בתגובות שלהם, בתשובות לשאלותינו, כדי לזהות - אבל מיד - שהם אינם אותנטיים. איך אפשר מצד אחד 'לטפל', ובה-בעת לשתול בתוכנו אנשים שיעקבו אחרינו?"

כוחלאני, שלימים היה לעורך-דין, היה אז חייל בשירות סדיר. לדבריו, בשלב מסוים לאחר זיכרון-יעקב, זומן מטעם הצבא לבית-ניסן בנתניה. "זה היה בתחילת 74'", הוא משחזר. "בית-ניסן היה מין בית הבראה. הגעתי למקום וראיתי שיושבים שם בעיקר מילואימניקים מהחטיבה הירושלמית. כל המקום הריח לי לא טוב. ברגע שהגעתי, החלטתי שלשם אני לא נכנס. הסתובבתי, ולא חזרתי לשם יותר. בדיעבד אני יודע שזה היה מזלי. מזל גדול".

בניגוד לכוחלאני, א' היה ממושמע הרבה יותר. הוא מופיע פה בעילום שם מכיוון שגם היום אינו יכול לחזור על מה שהיה בבית-ניסן מבלי לשלם על כך מחיר נפשי כבד. אשתו מספרת למענו את מה שהיה שם. זו, אגב, הסיבה לכך שמה שהתרחש בבית-ניסן ידוע באופן מרוסק ומקוטע מאוד. העדים אינם יכולים לשאת את העדות.

כאשר חזר א' מהשבי, הוא ואשתו עדיין לא היו נשואים. הקשר ביניהם נשמר והתחזק עם השנים, למרות מה שעבר עליו. א', כך מספרת אשתו, הגיע מהשבי במצרים הישר לחקירות ותשאולים במתקן שבזיכרון-יעקב. שם הוא חלה בדיזנטריה קשה ואושפז בתל-השומר. כשהחלים הוחזר לזיכרון-יעקב, ומשם הגיע לבית-ניסן. "אמרו לו", אומרת אשתו של א', "שהוא מגיע לנופש. לבית הבראה. הוא שמח מאוד. בבית-ניסן, הרופא שטיפל בו היה רפי קרסו, לימים פרופסור רפי קרסו.

"ככל שידוע לי", מוסיפה אשתו של א', "בבית-ניסן הסבירו לבעלי שהוא עומד לקבל טיפול בצורת זריקה שתעזור לו להתמודד עם הקשיים הנפשיים שחווה בשבי במצרים. בדיעבד אנו יודעים היום שהזריקה שקיבל הייתה סודיום פנטוטל - סם אמת. עד לאותה זריקה", מעידה אשתו של א', "הוא היה במצב סביר. אבל הזריקה הציפה את הטראומה שחווה בכל עוצמתה, והפכה אותו בבת אחת לפרנואיד.

"הוא התחיל לפחד מהאנשים סביבו. היה נדמה לו שעוקבים אחריו. אם נגע בו מישהו מאחור, הוא קפץ בבהלה איומה. אם מישהו הניף יד, גם קפץ. עד היום זה כך. העור שלו נהיה רגיש, הוא לא יכול היה לשאת מגע בו. בימים הראשונים לאחר הזריקה גם לא יכול היה לאזור כוח לעמוד פנים אל פנים מול ד"ר קרסו. הוא היה משוכנע שלפניו עומד החוקר המצרי. הוא אמר לו: 'אתה מצרי, אל תדבר איתי. אתה מצרי'.

"מאותו שלב, א' היה לצל של עצמו. לא יכול היה לצאת מהבית, לא לנסוע באוטובוס. הוא היה נבהל מאנשים. פעם המשטרה עצרה אותו ברחוב מפני שהתנהג באורח חשוד".

פדוי השבי יואב בן-דוד אומר שהוא מכיר כמה אנשים מקרב השבויים שעברו את הטיפול בסודיום פנטוטל. אורי אהרנפלד, שכתב עם אילן בכר את 'שבוי בפקודה', נפגש השבוע בירושלים עם קבוצה מקרב האנשים שטופלו בסודיום פנטוטל בבית-ניסן. במפגש השתתפו תריסר בוגרי בית-ניסן. להערכת יואב בן-דוד, בפרויקט ההוא השתתפו בסך הכול כעשרים שבויים. פרט להם, הייתה בבית-ניסן קבוצה נוספת של הלומי קרב שקיבלה טיפול דומה.

בין בוגרי בית-ניסן היה גם יששכר בן-דניאל מהחטיבה הירושלמית. הוא שב מהשבי במצרים. "קיבלתי שלוש זריקות", הוא אומר. "מהיום שבו קיבלתי את הזריקות, איני ישן יותר. בהתחלה צפו הסיוטים. מאז הלכה השינה לבלי שוב. אני כועס מאוד", הוא אומר, "היינו שפני ניסיון. אבל לא עלה על דעתנו שאפשר לסרב. אמרו לנו שזה בית הבראה. זה היה מתקן צבאי. חשבנו שזה טיפול מקובל, שזה יעזור לנו".

שאלתי את פרופ' רפי קרסו מה נקודת המבט שלו, ממרחק הזמן, על מה שהתרחש בבית-ניסן. על הכעס, על המועקות של אלה שהיו שם. לדברי קרסו, "מה שהיה - היה נכון לזמנו. זה היה הידע הרפואי באותה תקופה. ב-1973 לא היה ידע ולא ניסיון בעולם בתחום זה. טיפלנו בטכניקה המקובלת. יש אנשים שהשתפרו דרמטית.

"ההחלטה להזריק סודיום פנטוטל לא הייתה החלטה ספונטנית. עברנו, עם קצין רפואה ראשי, על הספרות המדעית אז, והוחלט על הטיפול. הוא לא היה ניסיוני, זה מה שידעו אז. ילך - טוב. לא ילך - אז לא.

"הזריקות בפני עצמן", טוען קרסו, "לא הפכו את האנשים לפוסט-טראומטיים. הם כבר הגיעו לבית-ניסן מפורקים נפשית".

למרות שלפדויי השבי שעמם שוחחתי הייתה דעה שלילית נחרצת על השימוש בסודיום פנטוטל, לקרסו, גם ממרחק הזמן, כך נראה, אין הסתייגות מקצועית חותכת מן השיטה, על-אף הסיכון הכרוך בה. אף על-פי שא' איבד למעשה את עולמו בעקבות זריקה אחת ויששכר בן-דניאל לא עצם עין בלילות מאז שהוזרק החומר לגופו.

שאלתי את אשתו של א' אם בכל השנים הגיע מישהו ממשרד הביטחון להתנצל, להציע עזרה. התשובה הייתה לא. "נקבעו לא' עשרה אחוזי נכות. מאז, בכל שנה הוא נאלץ להופיע לפני ועדה רפואית. ההופעה לפניהם גרמה לו לסטרס (מתח נפשי) נוראי. הוא נשאל שאלות משפילות כמו אם הוא עושה את צרכיו במיטה". א' החליט לוותר על עשרת אחוזי הנכות.

עד לפני עשר שנים לא היה לו שום קשר עם משרד הביטחון. לא נעשה גם שום ניסיון להגיע אליו. לפני עשר שנים החליט א' להגיש תביעה למשרד הביטחון, לאחר שמקום עבודתו נסגר. התהליך היה קשה. הוא נאלץ לחוות שוב את אֵימי החקירות בשבי, עד שהגיע לוועדה שקבעה לו חמישים אחוזי נכות. אולם אשתו של א' אומרת שכאשר ביקשו להכיר בנזק שנגרם לו בשובו מהשבי, בזיכרון-יעקב ובבית-ניסן, התשובה שקיבלו הייתה שהתיק של א' ריק. אין בידי המשרד שום מסמכים מהתקופה ההיא.

מכיוון שא' מעדיף לחסות עמוק בחיקה המחבק של האנונימיות, אי-אפשר היה לעמת את משרד הביטחון עם הנתונים, הגם שאמינותם אינה מוטלת בספק. א', אגב, אינו כועס על רפי קרסו. "הוא היה אז רופא צעיר", מסבירה אשתו. "הוא לא היה היחיד. זו הייתה המדיניות. הוא גם לא נטש אותו, הקשר ביניהם נשמר".

בכל אופן, מי שלא מכיר את א' - ורובנו הרי איננו מכירים, שמץ ממה שעבר עליו - האימה, המבט הרדוף, אי השקט, השינה המתעתעת - את כל אלה אפשר לזהות במשחקו המצוין של נמרוד קליין ב'חטופים'. האם הייתם מסכנים אותו בזריקת סודיום פנטוטל?

בימים שבהם הוכנסו פדויי שבי ישראלים ששבו ממלחמת יום הכיפורים אל המתקן הצבאי בזיכרון-יעקב ומטפלים בכירים זומנו לטפל בהם, ד"ר דוד רודי, שנמנה עם המטפלים, היה אחד האנשים המפורסמים ביותר בישראל. בראשית שנות ה-70 הוא הקים לא הרחק מזיכרון-יעקב, לחוף גליל-ים, מכון לפסיכותרפיה אנליטית. ברוח התקופה, במכון הונהגה שיטה בלתי קונבנציונלית של טיפול בעירום, אשר לכאורה נועד לאפשר למטופלים, שהתקשו ביצירת קשרים אנושיים, לגעת, תרתי משמע, ברבדים הבסיסיים ביותר של הנפש. רודי הפך כמעט בן-לילה לכוכב-על בתקשורת הישראלית ולאלילה של מה שכונה אז "הבוהמה" הישראלית. בחיבורו על הישראליוּת, הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג אף כינה את רודי "הפסיכולוג-גורו הישראלי הראשון".

לאורך השנים, כמה מהאנשים שעברו במתקן בזיכרון-יעקב הגיעו לטיפולים אצל רודי. אבל היה פן נוסף לרודי שקשור לשבויים ולטיפול שקדם לזיכרון-יעקב: בשנות ה-50 עבד רודי כפסיכולוג בשירות בתי הסוהר ושירת בתפקיד הפסיכולוג של אמ"ן (אגף המודיעין בצה"ל). באותם ימים הייתה באמ"ן 'יחידה 131', שפעלה מעבר לקווי האויב, במדינות ערב. ליחידה גויסו אז עבריינים קשוחים בשל ההנחה שלפיה עבריינים כשירים יותר לביצוע פעולות נועזות מעבר לקווי האויב, והם גם יפעלו ביתר נחרצות במטרה לטהר את שמם.

מאז הופרכה ההנחה הזו כליל, אולם הפסיכולוג רודי היה האיש שהמליץ אז, על בסיס התובנה ההיא, על גיוסו של מוט'קה קידר - לימים האסיר מאגף האיקסים שרצח סייען יהודי של המוסד בארגנטינה. רודי גייס גם את אברי אלעד, שליח המודיעין הישראלי במצרים אשר נחשד לימים כי הסגיר לידי המצרים רשת ריגול שהוקמה בקרב יהודים מקומיים במה שנודע לימים כפרשת 'עסק הביש'. מלחמת ששת הימים סיפקה לרודי הזדמנות לתקן חלק מהנזקים שנגרמו, בעיקר בפרשת עסק הביש.

דוד רודי הלך לעולמו לפני שנים אחדות, אולם ילדיו, דריה ודני רודי, שניהם פסיכולוגים בהכשרתם, זוכרים את תקופת המתקן בזיכרון-יעקב. "הייתי ילדה", משחזרת בתו של רודי, "וידענו שזה עניין חשאי, ידענו שאסור לנו לדבר עליו".

מתברר שהקשר של רודי לעניין השבויים החל שש שנים לפני זיכרון-יעקב. "במחצית השנייה של שנת 67'", משחזרת דריה, "שהה בביתנו שבוי מצרי. אני לא יודעת מה בדיוק היה הקשר שלו לאבי, אבל אני זוכרת שהוא היה איש מרשים מאוד. הבנתי אז שהכול דיסקרטי מאוד, שאסור לנו לדבר על זה. נסענו איתו להראות לו את תל אביב, ישבנו איתו ב'אקרופוליס' לארוחת צהריים. הוא דיבר קצת על קהיר, על תרבות. האנגלית שלו הייתה מושלמת. למעשה הוא היה שבוי, אך כלפי חוץ אנשים ראו משפחה עם אורח מחו"ל".

ד"ר יגאל קידר, פסיכולוג קליני שעבד אז עם רודי, זוכר היטב את השבוי המצרי. "זה היה קצת אחרי ששת הימים", הוא אומר. "החזקנו ב-6,000 שבויים מצרים, מתוכם כתריסר גנרלים, gentlemen officers. חיפשנו אז דרך, במסגרת המשא-ומתן על השבויים שלנו, לחלץ באותה הזדמנות גם את עצורי פרשת עסק הביש. נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, סירב בטענה שמדובר באזרחים מצרים שסרחו ולא בשבויים. חיפשנו דרך לרכך את האווירה. התחלנו לעשות לשבויים המצרים טיולים באוטובוסים. תריסר הגנרלים קיבלו טיפול ייחודי יותר. כך הגיע השבוי המצרי הבכיר לביתו של רודי.

רודי, אם כן, היה עמוק בענייני גיוס סוכנים מפוקפקים וטיפול בשבויים. אולם ד"ר קידר, אשר שש שנים מאוחר יותר היה יחד איתו בזיכרון-יעקב, אומר שבזיכרון-יעקב היה רודי סקרן כמו כולם והתנהל כמו כולם. "האמת היא", מוסיף קידר, " שאין זה ראוי לכנות את מה שהתרחש התנהלות. הייתה פאניקה. וכשיש פאניקה, יורים מהמותן. אז שלחו פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, חוקרים - אבל יום הכיפורים היה טראומה, ואיש לא קלט אז ולא הבין עד הסוף מה באמת קורה. הכול היה פרטיזני, וממילא הפסיכולוגים לא עזרו. אי-אפשר לעזור לאדם שמגיע מהגיהינום".