החמאס בונה קמפיין לליכוד

יש גיל שבו זה לגיטימי לעשות שימוש בטיעון "הוא התחיל", ויש גיל שבו הטיעון הזה כבר הרבה פחות לגיטימי, ובמקביל, גם הרבה יותר מגוחך ומעמיד את הטוען עצמו באור טראגי. מה שמבדיל בין שני שלבי הגילאים הללו, הוא ענין היכולת לקחת אחריות אישית ולהתנהל, מול קונפליקט, מתוך תובנה שהקונפליקט, כשלעצמו, הוא תולדה של הוויה אישית לעומתית, וחוסר יכולת להתנהל מול המציאות מתוך בגרות ואחריות.

מנהיג שלא מסוגל להפסיק את מחול השדים, אינו ראוי להנהיג. מנהיג שהגבוהה בין יכולותיו היא היכולת "להגיב מנה אחת אפיים" לנוכח תוקפנות, אינו מנהיג. במקרה הטוב הוא חלק ממעגל הדמים שבמקרה התיישב על כסא המנהיג. מיחזור מעגל הדמים אינו מצריך יכולות הנהגתיות. הפסקת מעגל הדמים מצריכה יכולות הנהגתיות. נכון שאין צורך להזכיר את ההבטחה של בנימין נתניהו ערב בחירתו, על כך שלא יהיו טילים על ישראל מכיוון עזה?

החמאס רוצה מאוד לראות את הימין מנצח את הבחירות בישראל. לפיכך, החמאס יעשה כל שביכולתו כדי לסייע לימין לזכות בבחירות. שנאה משווה תדר עם שנאה שכנגד. הכית אותי, תקבל מכה כפולה בחזרה. ומכאן, זו הדרך למסע של הרג-הדדי בסגנון חד-גדיא.

החמאס רוצה בניצחון הימין בישראל, ולכן הוא יסייע לימין הישראלי בקמפיין הבחירות. הימין הישראלי זקוק לחמאס כדי להמשיך לטעון שאין פתרון. כיום, כאשר אש"ף מחזיק בגדה המערבית בשקט מופתי, הוא לא מקבל קרדיט על כך, להפך. ישראל מחזקת את החמאס על-ידי החלשת אש"ף. לממשלת ישראל הימנית ולחמאס יש אינטרס משותף. נתניהו נבחר בפעם הקודמת על-רקע הפיגועים, אבל גם החמאס נבחר בעזה על-ידי הפיגועים. הפיגועים טובים לעסקים עבור הלאומנים, משני הצדדים.

שני פסיכים רוקדים זה עם זה את ריקוד המוות, לצלילי הפסו-דובלה. אלה מאשימים את אלה, ואלה מאשימים את אלה. ובתווך, במרחב הבלתי מוגן שבין שני הפסיכים, נתונה במצור אוכלוסיה אזרחית, כבת-ערובה, בידי שני כוחות המבקשים להאריך את המנדט שניתן להם לשלוט, באמצעות האשמת הצד השני. הלאומנים הישראלים והלאומנים הפלשתינים נפגשים על במת האינטרס המשותף.

דיוני דוחא, קיץ 2008. מחמוד א-זהאר יושב על הבמה ומקבל מטר של שאלות קשות מצד אזרחי העולם הערבי ובראשם – משלחת של פלשתינים תושבי הגדה והרצועה, וגם תושבי-חוץ. בין השאלות שנשאל מחמוד א-זהאר, הכבידו עליו ביותר השאלות הנוגעות לסתירה בין היות תנועת החמאס תנועה המבוססת על האיסלאם, בעוד שהאיסלאם אוסר על הרג אזרחים חפים מפשע.

א-זהאר מתפתל. הוא מאשים את האויב הציוני. התגובה שלו מטיילת לכל מקום מלבד לכיוון של תשובה ישירה לשאלה. המנחה מדייק אותו. השואלת ממשיכה להקשות עליו, ולבסוף השואלת זוכה במחיאות כפיים מצד הקהל. "אני מאשים" גרסת א-זהאר נראית לקהל עצמו מגוחכת ונלעגת. הנערה השואלת מסכמת: "עין תחת עין אינה הדרך לפתרון קונפליקט".

(דקה 01:20 בסרטון)

שואלת אחרת מקשה: "היו לנו כפלשתינים תקוות מעלייתכם לשלטון, אך לרוע מזלנו המצב תחת שלטונכם הלך והידרדר... אם אתה חושב שבבחירות כיום אתם תיבחרו שוב, אתה טועה... תפסיקו להאשים את ישראל ותסתכלו על עצמכם בראש ובראשונה כאחרים למצב... שני הצדדים צריכים להתבונן באחריות שלהם עצמם למצב ורק אחר-כך לדרוש אחריות מהצד השני..."

מחמוד א-זהאר מתפתל, ולבסוף מחלץ משפט שלא היה מבייש שום לאומן ישראלי מקביל לו: "אנחנו היחידים המשרתים את האינטרס הלאומי של העם שלנו". הקהל מגיב בביטול למפלט הזה של א-זהאר.

סרטון נוסף - (קישור)

[דקה 02:20 בסרטון]

הישראלים הרבה יותר סלחנים לימניים משום שהם נתפסים (בטעות) כאנשים לאומיים, דתיים, אוהבי ישראל ויראי-שמיים. מה כבר יכול לעשות ירא-שמיים חושב כיפה סרוגה ששירת בצה"ל ונושא על כתפיו את עול יישוב ארץ-ישראל?

בסדר אז הם מעוררים בעיות מדי פעם, אבל בסה"כ מדובר באנשים ערכיים, מוסריים, מונחי אהבת-ישראל, עובדי תורת-ישראל, מיישבי ארץ-ישראל. אז הם עוקרים מטעי-זיתים מדי פעם, או משליכים בקבוקי-תבערה על מכוניות חולפות, או משחיתים מסגד, או ילדיהם מהלכים בגבעות ומשחקים משחקי תג-מחיר, או מקימים אחוזת קבר לאיזה רוצח מתפללים. אז מה?

אבל זה לא מיגרון, וזה לא חברון. זהו הלך רוח המבקש לקחת בכוח את מה שנחשב בעיניהם "שלהם" (קצת מזכיר את הלך הרוח של הטרור הנגדי), וזהו הלך רוח המעודד את תפיסת "כולה שלי" (ממש כמו המודל של החמאס הדורש את כל הארץ כולה).

את כהנא הוצאנו אל מחוץ לחוק כבר מזמן. אבל מה עם הכהניזם? אנחנו מתחלחלים כאשר אנחנו רואים ניאו-נאציזם באירופה, ואנחנו תובעים מראשי אירופה לנקוט יד חזקה למיגור התופעה. מה לגבי ניאו כהניזם?

סרטון שני

לא הייתה שיחה כזו בין בנימין נתניהו לאהוד ברק. הם מעולם לא הסכימו ביניהם שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לקראת הבחירות, לטובת הקמפיין של כל אחד מהם בנפרד, ושל שניה יחד, הוא תהליך של התחממות הגזרה מול עזה. מעולם לא הייתה שיחה בין הלאומנים הישראלים לבין הלאומנים הפלשתיניים בעזה, שבה סוכם על ירי הדדי לצורך ניהול קמפיין הלגיטימציה בשני הצדדים.

מעולם לא הייתה שיחה כזו, בעיקר משום שאין בה כל צורך. לראות דברים "עין בעין" משמעו שאין צורך במילים. נכון לעת הזו, הפלשתינים מעזה מזכירים לישראל מדי פעם שהם יכולים לירות על ישראל. נכון לעת הזו, צה"ל "משיב אש" לעבר מקורות הירי, ומפגיז שטחים פתוחים שאין בהם שום דבר (תשאלו דרג פיקודי צה"לי ותקבלו אישור לכך), והזיקפה הלאומית חוזרת ומוצגת לראווה על-ידי השילטון הלאומני בשני הצדדים.
על זה נאמר במערכון ישן: "יופי נחמה".

ולמתונים, שהם הרוב בשני הצדדים, אין כל נחמה. הלאומנות בשירות עצמה ונגד שני העמים.