הנוכל, המרן ושק הדמעות

חקירתו ומשפטו של דרעי נמתחו כגומי לשנים אחדות בגלל שתיקתו המהדהדת בחדרי החקירות. הוא התעלם מהעובדה שכאיש ציבור נבחר ושר בכיר חייב היה מבחינה מוסרית בסיסית לסייע לחוקריו להבהיר את מצבו מזווית שלו. רק על-כך בלבד צריך היה להעיפו מהחיים הציבוריים. אף-על-פי-כן, ניסה לתעתע גם בבית המשפט בעת שהחקירה גילתה רבדים מוזרים ושונים הקשורים בו וברעייתו שהכשרות הייתה מהם והלאה. כמו פרשת הזוג מברוקלין ניו-יורק ש"אימץ" את הרעיה ושפך עליה ועל בעלה דרעי את רוב חסכונותיהם. בחקירה זו נותרו כמה וכמה קטעים עלומים ואפלים עד צמרור שמעולם לא התבהרו עד תומם, ויש בהם כתם על-גבי כתם. ואולי קלון לא לשבע שנים אלא לשבעים ושבע.

בין הדברים שכתבו עליו שופטיו ההמומים נאמר כך:

• "קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכשלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 [דרעי - ע.א.] תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן - בתקופת היותו שר הפנים... חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות."
  
  [המובאה הועתקה כלשונה מויקיפדיה]

ניתן ללמוד מהמשפט האחרון בקטע הנ"ל כי מדובר בעבירה מתמשכת מיום למשנהו שתחילתה כבר בתפקידו הציבורי הראשון של דרעי כעוזר שר הפנים (!), והיא בעצם פשע החוזר על-עצמו לכאורה לעזור לאחרים אך בעיקר להתעשרות אישית. זה היה תהליך מזהיר מבחינת ביצוע, יציר דמיונו העשיר של הפושע המועד. בית המשפט קבע במפורש כי לא מדובר במעידות חד-פעמיות, אלא בהמצאת שיטה מחושבת לתלפיות שקיבלה ביטוי בשורה ארוכה של מעשי נבלה ושחיתות שלא היה דומה להם עד אז מצד נבחר ציבור שניצל בציניות ובחוצפה שאין דומה לה את מעמדו הבכיר ביותר לטובת עצמו בלבד.

אות הקלון שהוצמד לו נקבע אומנם על-ידי בית המשפט לשבע שנים, אך גם אחרי שבע שנים אין פשעים מסוג זה נמחלים לנבחר ציבור. הדעת בכל מדינה מתוקנת נותנת כי דרכו של עבריין כזה לחזור לזירה הציבורית - חסומה תהיה לפניו כל חייו; ילך ויעשה לביתו אך לא בשירות הציבור אותו עשק ואת אמונו בנבחריו ריסק.

כל מעשה יצירתה של שס הוא בסימן מעשה מתועב אפילו הייתה מאחוריו כוונה טובה. אסור לשכוח כי אין בהיסטוריה הישראלית מפלגה שקמה עם הצהרה גזענית ועדתית כה שקופה, מכוערת ובוטה כמו שס, שאסור היה לאפשר לה להניף את דגליה. אך רבים גם אז מבין הפוליטיקאים עצמו עין מתוך תחושה שאולי באמת מדובר בתסכול של עדות שלמות שטוב אם יביאו לביטוי את רחשי-לבן - בדרכן. דרך שהתגלתה במהירות כסמל של מושחתות. דווקא רשימה זו העמידה בשני עשורים יותר מורשעים בעבירות פליליות של גניבה מהציבור ומעילה באמונו פעם אחרי פעם, אולי אף מכל המפלגות האחרות ביחד.

ייתכן שכבר אז קלטו לא מעטים מבין אלה ממנהיגם הצעיר דרעי את הבשורה המרנינה, שמעתה יחיו חיים משוגעים על חשבון בוחריהם, שבתמימותם ובבורותם נוצלו להאמין כי שס זו נועדה לזקוף קומתם ולהיטיב עמם. אך כמובן שמהר מאוד התברר כי בעצם היא הוקמה ככלי לבטא שנאה יוקדת לאחרים שאינם כמותו של המרן ופגעו בכבודו כשקצבו מנת שנות רבנות ראשית לעשר שנים בלבד. מהר מאוד גם מסתבר כי מהפכה זו היטיבה בראש ובראשונה עם המרן וצאצאיו, והתפשטה בחוג של מאה המשפחות המקורבות במיוחד לרב, שחיבקו אותו כמגוננות עליו בשניים או שלושה מעגלים צמודים, בנוסח "וכל החוטף סטירת-חיבה מכף ידו של המרן, מובטחים לו מטעמי גן-עדן בעולם הזה". ואולי האמין הישיש שבינתיים כוחו הולך ותש כי שלוחיו באמת מחלקים את העוגות הגנובות (בברכתו לתיקון קיפוח המזרחיים?) למאות אלפי פרוסות זעירות הנמסרות לידי המון הרעבים והמקופחים מבני עדות המזרח.

ואילו הם השלוחים-תלמידים, אלה העושים מלאכת-קודש מזויפת זו, הם ברי-מזל שנבחרו לכנסת ולממשלה והתלבשו מאז מעמדם הנישא במיטב מחצלות המאמינים, עד שקשה כיום להבחין בינם לבין תלמידי חכמים מהזרמים המזרח-אירופיים. את אלה כמובן הם מתעבים אנשי שס, אך למרות הסתייגותם הם מחקים אותם ואורחותיהם עד דקויות. באיזו מהירות כל אלה הנבחרים של שס הסתגלו תוך ימים ספורים לחייהם החדשים, אף כי בדרך לאושר ולעושר כופפו עצמם לפני בחירו של המרן, הכוכב המזהיר אריה דרעי. בבת-אחת נהיו לדרעים קטנים, לומדים ממנו איך לנגוס גם לעין השמש בעוגה התופחת של שס, והם רואים במרן את שליח אלוהים עלי אדמות, ממש בן-משקלו של האפיפיור ברומא, אחד היודע נפש בהמותיו.

משהוגלה דרעי, התגלה עד מהרה כי גיזת הזהב של שס חדלה מלהצמיח שפעת תלתלי זהב כמו בימים ששמר עליה נסיך שס. כל חסידיו, הג'מעה של שס, נאחזו בתקוותם שיחזור במהרה. כעת משוכנעים היו כי משנפתחו שוב שערי גן העדן השסי בפני דרעי, תחזור גם גיזת הזהב במהרה להשפיע עליהם כל-טוב כמו בימים עברו. די באיש ובקסמו כדי שהעולם שוב יאיר להם פנים. ולא רק הם האמינו בהתחדשות של התופעה הנדירה בנוף שלנו הנקראת דרעיזם. גם אחרים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, נשבו מחדש במתק שפתיו של האיש שלא איבד מחנו הכובש ונלחמו לברכו על שובו, שוטחים ופותחים לפניו כל במה וכל מיקרופון. כל אלה הצטופפו שוב לחלות פניו, להאדירו שוב ושוב והם עצמם מפיצים צחנת ריקבונם.

קשה לעכל את התופעה הזאת, אבל נדמה שלא מעטים מבין אנשי התקשורת מתעלמים מהעובדה המטרידה שמדובר בסך-הכל ברב-נוכלים שללא ספק התברך במוח חריף של סוחר בורסה ובחן נערי שאינו נשחק עם הזמן וברשתו כבר פירפרו גם ראשי ממשלה, שרים ונערי התנזים של "שאגת האריה" שהקימו החסידים הצעירים והנלהבים. אלה היו מוכנים לכל קריאת כיוון של מי ששדד את הקופה הלאומית. מסתבר כי ההמתנה לשובו הייתה כדאית. הנה הגיע הרגע הנשגב בו מצלמת טלוויזיה קלטה והנציחה את הרב הישיש שלהם סוטר קלות, מתוך אהבה אמיתית, על לחייו של הבואש המתבגר.

מי אשם בשיבתו הכמעט חלקה של האיש הנקלה הזה שצרב ובייש את בית המחוקקים, שהפך רבים מקרב שרי ממשלות ישראל בזו אחר זו, לסמרטוטים בהם איבק אבק מנעליו?

התשובה חובקת רבים מאזרחי זירת הפוליטיקה הישראלית שלא ידעו איך להתייצב מול "השיבה של הבן האובד", ולומר לו בפשטות את מה שכולנו יודעים שצריך היה להיאמר: "עד כאן. נבחר ציבור שהורשע בפשע, פסול לכל חייו לחזור שוב לזירת ההנהגה". לא שמענו דברים חדים כאלה מאף לא ראש מפלגה אחד, להוציא אולי את מנהיגת מרצ, זהבה גלאון. להפך, היו כאלה שאפילו נזעקו לשורה הראשונה ביציע כדי לזעוק מלוא גרונם: "ברוך השב הבן יקיר לנו!", כמו ציפי לבני, גברת קלין שכנראה ניחנה בכושר דיבור כפול. דווקא ממנה צריכה הייתה לצאת הקריאה לעמיתי לחזור לשפיות.

ציפי לבני לא הייתה יחידה בתגובה בנוסח "אהלן חבר". לא שמענו גינוי ברור וחד ממישהו רציני מהזירה הפוליטית העכורה והמאוסה הזו המושלת בחיינו, גם לא מהאקדמיה שתמיד יימצאו בה אנשים רהוטים ונבונים לבטא עמדה ברורה בנושאים העומדים ברומו של עולם. לא פלא שמיד עם שובו של דרעי התוסס והמבעבע ל"עשייה ממלכתית" הסתער לכיבוש הפסגה השסית ושוב הוכיח את מגע הקסמים שלו ויכולתו המופלגת ללוש בטלפיו המסוכנים את נציגי התקשורת המגוחכים ולעצבם כרצונו. מתוך חוגים אלה לא קם אף מראיין רציני אחד אמיץ דיו לשלוח את דרעי לכל הרוחות, המקום הראוי לו לאחר שהוכיח כי מצחו נחושה כבעבר וכך גם עור הפיל שכנראה בורך בו מלידה.

נמצאו גם אחדים שפרסמו על אודות מושיע שס רשימות שנעימת החיזור הנלהבת שלהם אחריו הזכירה כלבים מתנשפים בהזדווגותם בכיכר העיר. בסופשבוע זה פורסמה באתר הארץ רשימה נרגשת שכתב אחד הסופרים בזכותו של "המושיע הלאומי" והפליג בתהילתו וביטא תקוות-אוהב שהמושיע המשחית הזה יגיע גם לכס ראש הממשלה. חשבתי שמישהו יעיר הערה כלשהי לגבי הנאמר באותה רשימה - ולא כלום. והנה כעבור יומיים הצטרף אליו גם איזשהו פרשן מהטלוויזיה שכמעט והניח בלשון נרגשת כתר על ראשו של הקרוא למשול בשס כי כך רוצה ישיש שספק אם הוא מבין את ההשלכות הנמהרות של מעשהו חסר האחריות. ישיש שבוודאי לא תרם מעודו למה שאנחנו מכנים בעברית הציונית שלנו "בניין הארץ".

אכן, אין גבול לפריכות הדעת בקרבנו. שוב זכינו לראות את הפושע דרעי בטלוויזיה בדיוק כפי שהיה בתקופת הזוהר שלו, בעל הניצוצות המוכרים המותזים סביבו כהילה קדושה. הוא נראה כאילו לא חלפו השנים והשיבה שכבר נזרקה בחתימת זקנו המוקפד היטב אינה גורעת מהכריזמה שלו. דומה שהזמן לא שינה כהוא זה את אורחותיו ושוב הפיץ אווירה וביטחון שכנראה מדובר בדיוק באותו רב-נוכלים שהיה והוא משוכנע שיהיה הרכב בית המחוקקים החדש אשר יהיה, אותו יבלעו חברי הכנסת כבכורה ביום קיץ.

די היה לראות שניים-שלושה ריאיונים שלו בטלוויזיה כשמימינו יושב נזוף ונבוך כזומבי אחד שאיבד את לשונו עד גמגום מעורר רחמים, מישהו בשם אלי ישי, ומצד שני "המתווך", הכוכב הממשיך להפציע, שומר חותם גן העדן שלא יתפורר מוקדם מהרצוי למרן, הצוציק מר אטיאס שעליו כ"בנאי לאומי" שווה יהיה בעתיד להרחיב את הדיבור. אומרים כי הזאטוט הזה הוא שהמתיק דרכו של דרעי ללב המרן המתייסר כיצד לפתור את התסבוכת הרעילה. למעשה ראינו כמובן רק אחד בריאיונים אלה של השילוש החדש. שכן אלי ישי כמו נמחק בהם לחלוטין ונראה כמי שעדיין לא קלט איזה תרגיל בישלו לו "אוהביו" בבית המרן שבגד בו בדרך גסה ביותר. ואילו תפקידו של אטיאס היה כל-כך שקוף עד שגם הוא נמוג נוכח אישיותו השתלטנית של אריה דרעי.

מה קרה כאן? איך פותרים מצב שכזה בפגיעה מזערית בזה שעומדים לקפחו ולחמוס ממנו את המינוי הנכבד הקרוי יושב-ראש? בבעיה זו קרוב לוודאי התחבטו הבן של הקדוש מר יוסף ורעייתו יהודית, מטפליו המסורים של המרן, ואטיאס הבנאי עם כלי המדידה שלו. מאלה כנראה נולד הפתרון המבריק הזה של "השילוש הקדוש" שינהיג את שס. שלושה אלה הכשירו את המהפך שנועד בעצם לחסל בשלבים את אלי ישי, ובלבד שלא יגידו על המרן שזרק את אלי ישי לכלבים. אבל זאת בדיוק עלולה להיות התוצאה בבוא יום והוא כנראה לא רחוק.

אלי ישי הוזעק בזמנו לדגל על-ידי המרן. אני רוצה להדגיש כי בנוגעי במרן ברשימה זו, אינני מתייחס למי שכתב ספרים מוערכים בתחומו עד שזכה בפרס ישראל על ספרות תורנית, אלא לאיש עצמו וחולשותיו כאדם רגיל. העדפתי להתמקד בו ובהתנהלותו ביומיום מאחר שהפך על-פי רצונו להימנות בין המשפיעים ביותר בזירה הפוליטית, שבעיקרה שייכת לחילונים שאינם כפופים להלכה ויהדותם שלמה ואינה מוטלת בספק בדיוק לפחות כשלו עצמו.

התרשמתי כי יחסיו המורכבים עם אלה שאינם ספרדים תומכי שס, יונקים מתסביכיו העדתיים שמגמדים אותו עד שאפשר לטעות בו ולחשוב אותו לבעל באסטה באחד השווקים. אזכיר כדוגמה את היותו לעתים קרובות מדי בעל לשון שווקים דוחה, כשהוא משתלח בהנאה במגדרים שונים כאדם שאינו חי בדורו. אציין שוב את היותו נוהג בהתנשאות מעל אחרים נחשבים אפילו ממנו, תוך שהוא מחלק להם מלטיפות החיבה המפורסמות שלו, כאילו בא להדגיש מעלתו המיוחדת בסטירות האלו; איש שאינו מהסס מללגלג בעגה עילגת ממש על מי שאינו חלק מעולמו המקופח על-פי הרגשתו הסובייקטיבית, בעוד שהוא עצמו הולך ומתעשר מהיותו גמלאי של מדינת ישראל, הפלא ופלא.

עתה, כשאטיאס והמטפלים הקרובים למרן טיגנו אותו מכל צדיו לסלק את אלי ישי ולהחזיר את ה"פיקדון" לדרעי, לא היה קושי בעקירתו של ישי מלב המרן. בעיקר כשדרעי, בעצה אחת כנראה עם ידידיו בבית רבו, התחיל להגביר ביקוריו ולצקת באוזני הרב מלוא אהבתו, ואת זה הוא תמיד ידע לעשות כפורט על מיתרי נפש הישיש כרצונו. מה קל להכשיל ישיש בגיל מופלג שכזה, בעיקר כשדרעי מכבר נודע כאמן איסוף נפשות מכל חוג, מכל זירה, כאילו היה בו באמת מכוחו של רב-מג נדיר. המציאות הוכיחה מכבר כי לא היה אחד כמותו להשתמש באנשים מכל החוגים לקדם את גן העדן הפרטי שלו אותו הפריח בהנאה.

המחשבה מאחורי הרעיון של השילוש בהנהגה קולעת לשעתה, כמובן בהתאם לזווית ראייתו של המתבונן. הכוונה הייתה להשיג במקביל שתי מטרות חשובות. האחת, לרכך את השפעת המעשה המכוער שעשה המרן בהקפיצו שוב את חביבו הפושע לראשות שס, תוך הנחתת הגיליוטינה על עורפו של אלי ישי בעדינות, עד כמה שהפעולה הקטלנית (מבחינת דימוי בלבד) מאפשרת זאת. והמטרה השנייה, ריכוך דעת הקהל לקראת ההקפצה הזאת של דרעי לתפקידו הישן כיושב-ראש באמצעות הצבתו (הזמנית) כשווה-ערך בלבד לשני חבריו בשלישייה המנהיגה. גישה זאת תאפשר לעיתונות הרעבה לעסוק בפלא המשולש הזה של מפלגת שס, ובהדרגה יתקיים תהליך התפוגגותו של ישי עד שאיש לא יזכור כי היה משהו כזה. הבעיטה של דרעי בעכוזו של ישי עוד בוא-תבוא במלוא עוצמתה האכזרית. לשם כך נמצא שם אטיאס, נער העתיד של שס, שיראה בעדינות לישי היכן נמצאת הדלת.

כל מי שיכול לבטא הסתייגותו משיבת הפושע דרעי לזירה בה יהיה בין הקובעים וחורצים את גורלנו, כל מי שמבין את המשמעות מרחיקת-הלכת הזאת בהשחתה ארורה של עם שכנראה רבים מבניו אינם נמנים עם יודעי-דרך נכונה, חייב לבטא את עמדתו בנושא זה. ואילו באשר למרן שבגד בגסות במשרתו הנאמן אלי ישי, זה כבר יהיה שייך לדין ודברים בין הצדיק לבין בוראו.

לפחות בבוא יום אחר אולי יבין המרן ברגע של התבהרות, כי בפרשה מעליבה זו הוא עצמו הוכתם לתמיד על-ידי התרגיל שבישלו לו תחת קורת גגו. בצל התנהלותו זו הבלתי מתקבלת על הדעת, יישאר המרן בתודעה הלאומית כאדם קטן שזרע בחלק חייו האחרון שנאת-אחים ועדתיות צורבת ומיותרת שלא חדל מללבותה. כאיש רוח לא עמדה בו רוחו לחשוב על עמו ישראל באותו רגע אומלל שבגדה בו בינתו והחליט לחזור ולהמליך עלינו נבל כדרעי שסכנתו ידועה וכבר לשונו חרוצה להטיל ארס כדרכו מימים ימימה. הן נחשב לאיש תככים מובהק מאז ומעולם.

מספרים כי בפגישתם הגורלית נפלו הרב ודרעי איש בזרועות השני ושק הדמעות שלהם נפתח כאשד. או אז התעלם המרן הנתון בסערת רגשות מכל פשעיו של תלמידו הנרגש וטיהר במחי שפתיו את השרץ הזה. בעוד דעתו מוסחת מחוקת-העל של עם ישראל, הוא נהפך שותף לדרעי שהפנה עורף לאלוהים והתעלם מהדיברה שניתנה במעמד הר סיני, "לא תגנוב". וכבר כעת אינה מרפה מרבים התהייה אם יש בכלל בלבם של כאלה מקום לשמץ מבשורת המוסר האלוהי.

צאו וחישבו ביושר מה אומרת פרשה זו על המקום בו אנחנו נימצא אם גורלנו יופקד בידי אנשים שצריך לשמור עליהם בשבע עיניים יום ולילה. ולא רק מסיבה אחת. מאלף ואחת סיבות. לכשעצמי, אם ברצוני לזכור כי ישנם גם יהודים אחרים, אני הולך אצל סיפוריו של י.ל. פרץ, שמת חמש שנים לפני הולדת המרן, ומשיב נפשי בקריאת סיפורו המופלא "אם לא למעלה מזה". זהו מקום כה-גבוה שאליו יכול להגיע גם סתם בן-אדם אם נוהג הוא מתוך דאגה לזולתו ולא לעצמו בלבד כדרכם של גיבורי הסיפור הזה. על אלה י.ל. פרץ כנראה לא היה משחית מילה אחת.