מי מפחד מליכוד גדול

כאמור, למרות הישגיו המרשימים בתחומים רבים, כגון תקשורת, תחבורה וחינוך, לא מצליח הליכוד להמריא לגבהים פוליטיים ראויים. כל מי שמאזין היטב לשיח הפוליטי יודע שאין לליכוד ולמנהיגיו קול ברור, נחוש ומשכנע. הנה דוגמה אחת לכך: אף על-פי שהמציאות מאששת את עמדת ראש הממשלה שלפיה אין פני הפלשתינים לשלום והם דוחים על הסף את עצם קיומה של מדינה יהודית, לא מצליח הליכוד להשתיק ברחש התדר התקשורתי את האיוולת שלפיה ישראל אשמה בהקפאת התהליך המדיני. התבוסתנות של השמאל עדיין מככבת בפוליטיקה הישראלית, רק משום שהליכוד אינו מוחץ את שקרי ההבל של הוזי השלום.

באופן מוזר, הליכוד גם נמנע מהתמודדות חזיתית על קולות הציבור הרחב מול יריבים פוליטיים. אפשר לזהות ארבע מפלגות שמולן היה הליכוד צריך לנהל מאבקים חסרי פשרות:

1. תנועת שס נבנתה מאז שנות השמונים מקולות של מזרחיים-ימנים, שקודם לכן היו מצביעי ליכוד-חרות מסורתיים. בכך הוסט והוסת ציבור חשוב וגדל, נטש את אתוס הלאומיות ונשבה בכבל החרדיות - והכול על חשבון הליכוד. נתח משמעותי של אזרחי המדינה, שחונכו על תרבות העוני וחוסר המעש, עזבו את הליכוד בלי שזה נלחם על קולותיהם. מה היה מתבקש יותר מכניסה של הליכוד לזירות העממיות של מצביעי שס כדי להתחרות כהוגן ולהניף דגלים תעמולתיים נושאי מסרים נוקבים לטובת סדר יום ממלכתי ויהודי, במקום הכיתתיות והבדלנות שמאפיינות את שס?

2. מפלגתו של אביגדור ליברמן, 'ישראל ביתנו', הצליחה לצד הליכוד במחנה הלאומי הרבה מעבר לסיעות ימניות-לאומיות שקדמו לה ('התחייה', 'צומת', 'מולדת', 'כך'). הן נעלמו מן האופק המפלגתי אבל ישראל ביתנו שורדת ובועטת, עם עלייה מתמדת במנדטים בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. לו היה הליכוד נוקט עמדה נחושה מול חתרנות הערבים ועוינותם למדינת ישראל, היה ביכולתו לאסוף קולות ממצביעי ישראל ביתנו.

3. הליכוד ויתר גם לבית היהודי ולאיחוד הלאומי על קולות הדתיים-לאומיים, בין ביישובי יו"ש ובין ברחבי המדינה. התמיכה של הליכוד וממשלותיו במפעל ההתיישבות וההזדהות עם תוכני המדינה היהודית משמשות אבן בוחן לנאמנות הליכוד לערכי התורה והארץ, אך שוב, הליכוד אינו נאבק ישירות על קולות אלה ולא מנסה למשוך את הדתיים לבחור בנתניהו ומפלגתו.

4. אחרונה ולא חביבה היא מפלגת קדימה שנולדה בחטא של גזלת קולות עם הפרישה חסרת הבושה בנובמבר 2005. במקום לתקוף את המעשה הנאלח התנהג הליכוד באילמות רועשת. עושק הנגזל עבר בדממה פוליטית עד היום.

להבדיל מכמה ח"כים חדי-לשון בשורותיו, מגלים ראשי הליכוד סוג של אפתיה נוכח הכרסום בכוח הפוליטי של התנועה. אין כל סימן של תוכנית פעולה להחזרת מצביעים הביתה, והשאלה היא מדוע.

נראה שנתניהו במודע מעדיף לא להוביל ניצחון מפלגתי גדול. השיקולים שמדריכים את ראש הממשלה מכוונים לתוצאות בחירות שרצויות לפי מידותיו הציבוריות. הוא איננו חותר להעמיד את הליכוד בראש מבנה פוליטי חד-מפלגתי. כל תוצאה שתאפשר לו להגיע לראשות הממשלה, די בה. נראה שהוא מעוניין להיות המנהל של המדינה ולא שואף להיות המנהיג של האומה. סיעת ליכוד גדולה (מדי), תוססת ותובענית, רק תעשה לו צרות. הוא בוחר בנושאים בטוחים, עם גיבוי ציבורי ניכר – נגד אירן, בעד גדר מול מסתננים, סטטוס קוו ביו"ש, טיפול קוסמטי בסוגיות החברתיות.

אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה הוא יוכל להיענות לרצון העם ולהקים סוף סוף ממשלה ציונית שכולה כחול-לבן לתפארת מדינת ישראל. אבל תפנית מהפכנית כזו תדרוש מראש הממשלה אומץ לב, וכידוע, עד היום המילה 'רפורמה' נוחה לרוחו ושגורה בפיו הרבה יותר מהמילה 'מהפך'.