המאזין והמשורר

עיקרו של הדיון המרתק שפרופ' ברזל מציע בספר הוא ביחס שבין שירה והתגלות אלוהית. אבחנתו המרכזית היא כי נקודת ראותו של המשורר איתמר יעוז-קסט ביחס שבין שירה והתגלות יחודית ומפתיעה. ברצף הדורות, הן במקרא והן בשירה העברית לכל דורותיה, אף החדשה והמודרנית, ההתגלות והשירה כאשר הן נסמכות יחד, מגיעות לפי סדר זה: התגלות קודמת לשירה, אך בשירתו של איתמר יעוז-קסט, באופן מהפכני, השירה קודמת להתגלות ומשמשת הדרך להתוודעות אל האלוהים.

טיעון מרכזי זה מכתיב את מבנה הספר: בחלקו הראשון של הספר סקירה מעמיקה, עשירה ורבת היקף שבה בודק ומדגים פרופ' ברזל את היחס המקובל בין שירה להתגלות לאורך ההיסטוריה של הפואטיקה העברית מראשיתה בתנ"ך ועד לספרות העברית בעת החדשה, ובחלקו השני, ניתוח מופתי של היפוך היחס בשירתו של איתמר יעוז-קסט. על-אף עומקו והיקפו של הספר, מציין פרופ' ברזל במבואו כי הוא רואה את הדברים כפתיחתו של הדיון ביחס שבין שירה והתגלות, ולא כסיומו.

אני רוצה ברשימה זו להציע כיוון נוסף להמשכו של הדיון – הקשר שבין המאזין והמשורר לעומת הקשר שבין המאזין והנביא.

הנקודה הראשונה להשוואה שאני רוצה להעלות בהקשר זה הוא ההאזנה כתנאי מקדים. לטענתי, יכולת האזנה הינה תנאי מקדים להתהוותה של שירה כמו גם להתהוותה של נבואה והופעתה של התגלות.

חלק חשוב מכשרון השירה נובע מיכולת מיוחדת להאזין. יתרה מזו, אני טוענת כי חידוד ההאזנה והקשב הפנימי היא תנאי מקדים לקיומו של משורר. אי-אפשר כאן להביא ראיות לטענה זו לגבי השירה בכללותה, אולם אביא מספר ציטוטים משירתו של איתמר יעוז-קסט כדי לסבר את האוזן. בשירו "יש בית הקובר" הוא כותב: "ואני / מטה אזני אל הקולות: / האדמה סובבת / והעצמות מצטלצלות" (משירי איתמר יעוז-קסט, עמ' 16), בשיר זה הטיית האוזן לקולות באה במרכז השיר, בסופו של החלק השני מתוך ארבעת חלקי השיר, והאזנה זו נותנת הסבר לחלקו הראשון וממנה נמשכים גם שני החלקים הבאים של השיר. באלגיית קרית-שאול מופיעה יחודיות של האזנת המשורר לעומת סביבתו, והוא כותב: "אין איש שם לב לצליל הקפסאות המדיפות את ריח הכליון" (שם, עמ' 41). גם בשיר "שלוש אבנים" (ספר האור הלבן, עמ' 23) מופיעה השמיעה בתפקיד מרכזי במקום שיכולת ההבנה נכשלת והראייה מתערפלת: "שלוש אבנים על שולחני וכאילו משיחות ביניהן / בלשון בלתי מתפענחת ... ובין קיום לאי-קיום – כבר מתקשות העיניים להבדיל, / כי שומעים אוושת יד נעלמת: אליה נאספות אבנים הרועדות בפחד הכליון."

האזנה קודמת גם לנבואה ולהתגלות. הרמב"ם בספר משנה תורה, הלכות יסודי התורה, בפרק תשיעי מסביר כי נביא אינו רשאי לבטל מצוות מן התורה אלא לפי שעה, כלומר שמיעה לדברי תורה קודמת לנבואה והיא תנאי הכרחי לקבלת הנביא כנביא אמת. יתרה מזו, הרמב"ם גם אומר כי טרם שנקבל את דברי נבואתו של הנביא עלינו לנסותו האם יעמדו דבריו. כמובן, שמדובר בדברי נבואה טובה ולא בדברי פורענות, שהרי דברי פורענות יכולים להתבטל, אבל נבואה על טובה העתידה לבוא אינה מתבטלת, ולכן כאשר אינה מתקיימת מתברר שהנביא איננו נביא אמת. אם כן, אי-אפשר להחזיק את דברי הנבואה כנובעים מהתגלות אמת טרם שנשמע את דברי הנביא ונעמיד אותם במבחן, ואנו נוכחים לדעת כי השמיעה היא תנאי מקדים לנבואה, בהתאמה לכך שהשמיעה נמצאת במרכז ההוויה היהודית ובראשיתו של הפסוק שאנו אומרים מספר פעמים ביום בתפילותינו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

בהתאם לאבחנתו של פרופ' ברזל, שירת משה רבנו בסיום ספר דברים נבעה מהתגלות אלוהית שקדמה לה והיא פותחת כך: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". מילים אלה מביאות אותי לנקודה נוספת להשוואה בין התגלות נבואית לבין שירה והיא קיומם של מאזינים חיצוניים. האם קיומם של מאזינים הוא תנאי הכרחי לקיומה של שירה? האם קיומם הוא תנאי להתגלות?

אחדד את שאלתי באשר להתגלות נבואית. למעשה פירושה של השאלה הוא האם הנביא מקיים את שליחותו אף אם לא נשמעו לדבריו? כאשר השאלה מנוסחת בצורה כזו קל לנו לתת תשובה עליה. ידוע כי ישנם נביאי אמת שדבריהם נדחו מכל וכל, ולא האמינו בהם ובשליחותם אלא רק בדיעבד. דוגמה בולטת לכך היא נבואות החורבן של ירמיה הנביא, אשר הושם בבור בשל תוכחותיו ונבואותיו הקשות שלא מצאו אוזן קשבת. אבל דווקא משום כך נבואות הנחמה שלו הן בעלות ערך רב, משום שכבר הוכח שהוא נביא אמת כאשר התקיימו נבואות הפורענות שלו. כך לימדנו רבי עקיבא (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד עמ' ב), שלאחר חורבן הבית השני היה מהלך עם חבריו בירושלים ומשראו שועלים מהלכים בחורבותיה היו חבריו בוכים והוא שוחק. לחבריו התמהים הסביר שכעת משראה בעיניו את קיומה של נבואת החורבן ש"ציון שדה תחרש" (מיכה, פרק ג'), הוא סמוך ובטוח שנבואת הנחמה ש"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה, פרק ח') גם תתקיים. לעומת זה, ישנם דווקא נביאי שקר שזכו לפופולריות רבה והיו אהודים הן על המלכות והן על העם. דוגמה בולטת לכך היא צדקיה בן-כנענה, אשר לשאלתו של המלך אחאב האם לצאת למלחמה נגד ארם ענה "באלה תנגח את ארם עד כלותם" (מלכים א', פרק כ"ב). הוא גם היכה את הנביא מיכיהו על לחיו בשל נבואתו על מפלת אחאב, ומיכיהו נענש והושם בכלא. בסופו של דבר, המלך אחאב אכן מצא במלחמה זו את מותו.

תופעה דומה מתרחשת גם באומנות. לא תמיד גדולתם של אומנים זוכה להכרה אמיתית בימי חייהם. חלקם מסיימים את חייהם באנונימיות יחסית ורק לאחר מותם, ולפעמים זמן רב לאחריה, נודעת גדולתם האמיתית. אביא דוגמה בולטת מעולם המוזיקה. המלחין האגדי יוהאן סבסטיאן באך לא הוערך כראוי לו על-ידי בני דורו ואף לא על-ידי הדור שלאחריו. למראית עיניהם לא היה שונה באך מיתר המלחינים שבזמנו וללא ספק היה מפורסם פחות מהם. בעירו לייפציג לכל היותר העריצוהו כנגן אורגן גדול, אולם הצעירים התעניינו באופרה, ומאחר שבאך לא ראה טעם בענף האופרה ולא ניסה לכתוב אפילו אופרה אחת, נחשב בעיניהם כמיושן. תרמה לכך, כמובן, גם ענוותנותו ואישיותו השקטה והמתבודדת בחיק משפחתו. רק כעבור שמונים שנים למותו, בתחילתה של התקופה הרומנטית נפקחו עיני המוזיקאים לראות את הנשגב שביצירתו בזכות פעולותיו של המלחין היהודי פליכס מנדלסון.

לכאורה, מתוך ההשוואה בין שירה להתגלות באנו לכלל מסקנה כי קיומם של מאזינים איננו תנאי הכרחי לקיומה של שירה כמו שאיננו תנאי הכרחי לקיומה של נבואה. כמו שאמיתות נבואתו וקיום שליחותו של הנביא אינם תלויים בשאלה האם האזינו ונשמעו לדבריו, כך גם גדולתו של המשורר איננה קשורה לאופן התקבלותו בציבור הרחב. מסקנה זו, על-אף שביסודה היא אמיתית, נראית חריפה מדי. משהו בה נראה לא טבעי ודורש עוד הסבר, כי היא נוגדת את התחושה הטבעית שהתקבלות נרחבת צריכה להיות קשורה באיזשהו אופן לגדלות. משום כך אני רוצה לשוב אל ההשוואה כדי להגיע למסקנה מאוזנת יותר.

אשוב לדברי חז"ל שקבעו כלל שיכול לסייע לנו בהבנת ענין זה. מן התנ"ך מתברר שמלבד הנביאים שנבואותיהם נאספו לתוך ספר התנ"ך היו פעילים הרבה נביאים ובני נביאים, כלומר פרחי נבואה בלשוננו היום. מכל אלה לא נודעו בשמותם ובתוכן נבואותיהם אלא רק מעטים, והתרחש תהליך ברירה קפדני שבסופו נקבעה דמותה של ירושתנו התרבותית. לפי חז"ל תהליך הברירה הותיר רק נבואה "הצריכה לשעתה וצריכה לדורות". כלומר, נבואות בעלות ערך נצחי הן כאלה שמלבד היותן נבואות רלוונטיות לתקופה ולצורך שלשמם נאמרו, הן רלוונטיות גם עבור הדורות הבאים.

גם ספרות גדולה חיה וממשיכה להיות רלוונטית לאורך זמן רב, בניגוד לספרות פופוליסטית שיכולה, אמנם, להיות תופעה נרחבת בתקופה מסוימת אבל מש"עבר זמנה בטל קורבנה", ולאחר זמן היא מאבדת מחינה, מתוקפה ומכוח השפעתה. כעת מתברר יותר הקשר בין התקבלות נרחבת בציבור לגדולת היצירה. לפי ההשוואה, התקבלות נובעת מצורך לשעה ובכך כבר יש גדולה של היצירה. עם זאת, נצחיות היצירה דורשת רלוונטיות לדורות, והיצירה הגדולה באמת היא זו שמצליחה להיות רלוונטית לזמנה ובו בעת רלוונטית לדורות.

דברי חז"ל סייעו לנו למתן ולדייק יותר במסקנתנו בדבר נחיצותם של מאזינים לשירה ולהתגלות, אך עדיין נותרת בעיית האבחנה בין הנצחי לבן-החלוף: כיצד נדע להבדיל בין הפופולרי, אך הזמני, למה שהוא בעל ערך לדורות. ההשוואה בין שירה והתגלות שהציע פרופ' ברזל מספקת לנו כיווני מחשבה גם בעניין זה. נביא אמת דובר את הנבואה הבוערת מתוכו ולא את מה שסביבתו רוצה לשמוע. כך הדבר גם עבור משורר אמת. סימן גדולה הוא למשורר, ולאומן בכלל, הוא היותו מקדים את זמנו, בשל כך הוא נאלץ לעתים ללכת נגד הזרם. סימן גדולה זה אנו מוצאים גם אצל המשורר איתמר יעוז-קסט שהקדים את תופעת השיבה לקשר היהודי ולמקורות היהודיים בדור שלם, ובכך אף הלך נגד הזרם המוביל בשירה העברית החדשה.

זהו אומנם סימן גדולה ליוצר אבל איננו תנאי הכרחי. מכאן נובעת חשיבותם של מאזינים איכותיים. קיומם של מאזינים כאלה, חוקרי ספרות בעלי שיעור קומה, הוא תנאי הכרחי לקיומה של שירה. הם אלה שיגלו את השירה והיצירה הספרותית האיכותית וילמדו אותנו את סודות יופיה גם לאחר זמן ולאחר שהקהל המקורי של היצירה כבר התחלף. להבדיל, מי שקבע אילו נבואות יכללו בספרי נביאים שנכללו בתנ"ך (ונחתם מאוחר יותר), היו אנשי כנסת הגדולה שגם ערכו חלק מספרי הנביאים ולפי המסורת ידעו ברוח הקודש אילו נבואות צריכות לא רק לשעתן אלא אף לדורות. אם נחזור שוב לדוגמה שלנו מעולם המוזיקה, נשים לב כי מי שגילה לעולם את גדלותו של באך היה לא אחר מאשר פליכס מנדלסון שבעצמו היה מלחין ומוזיקאי בעל שיעור קומה. אם כן, קיומם של מאזינים איכותיים שידעו להעריך את היצירה ולשמרה היא תנאי הכרחי להישרדותה ולנצחיותה של השירה והיצירה הספרותית כמו גם של ההתגלות הנבואית.

עתה אנחנו יכולים לחזור לעבודתו של פרופ' הלל ברזל ולהעריך אותה מתוך פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר של חשיבותה. ברור לנו עד כמה נחוצות עיניים של חוקר דגול שיכולות לראות לעומקם של דברים, ולחשוף את גדולתו של המשורר שהוא מאזין לשירתו. המחקר הספרותי הוא המאזין המוביל את שאר המאזינים הספרותיים ומנחה אותם בשבילי הספרות היפה בכלל והשירה בפרט. חשיבות מיוחדת יש למחקר הספרות דווקא בתקופתנו, שבה ישנו דגש על ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של האנושות. אסור לנו לזנוח את נכסי התרבות שלנו ומקור לעושר רוחני. זהו חלק לא פחות מהותי ממותר האדם, ולצערנו, הוא מתדלדל והולך בתשתיות תקציביות ובסיס קיומו הולך ונשמט.

לסיכום, דרך ההשוואה בין שירה והתגלות ראינו כי דמות המאזין ודמות המשורר הולכים בד-בבד והקשר ביניהם הוא חשוב לאין ערוך. הספר שלפנינו הוא תוצאה של קשר כזה. אסיים את דברי בביטוי שלו על-ידי ציטוט מן השיר "סולם דרגות" (ספר האור הלבן, עמ' 52), שהקדיש המשורר איתמר יעוז-קסט לפרופ' ברזל:

וְעוֹלֶה בְּדַעְתִי, כִּי אֶבֶן קְטַנָּה זוֹ
אוֹתָהּ לָקַחְתִי פַּעַם מֵאֵזוֹר-הַחֲפִירוֹת שֶׁל הַכֹּתֶל
רָאוּי לָהּ כִּי תָּטִיל אֶת מָרוּתָהּ עַל כָּל הַחֲפָצִים שֶׁבְּקִרְבָתָהּ;
וּבְעוֺדִי הוֺגֶה בְּקוֺל
הִנֵּה בָּאַנְדְּרָלָמוּסְיָה שֶׁעַל שֻׁלְחָנִי מִתְהַוֶּה סֵדֶר חָדָשׁ ...

בעקבות הספר "שירה והתגלות" מאת פרופ' הלל ברזל על שירתו של המשורר איתמר יעוז-קסט (עקד, תשע"ב).