הוא מעולם לא הצליח לגלות את המניע לקשר שהיא יצרה איתו, וכל משך חברותם הדבר נחשב על ידו תעלומה. עד לסוף הבלתי-צפוי. כל מי שחשב שהיכרות יכולה להיות אחת משתיים: או אקראית, או "יד-גורל" כפי שרבים (לרבות המחבר) רצו להאמין, יצטרך לאור המקרה - המובא להלן - לעשות רוויזיה במחשבותיו. כשדבר אחד בטוח: איש לא יוכל לִצפות את סופו המפתיע
- המוּדעות שלנו שלא הערכנו-די אדם אהוב, בלוויית רשימה אינסופית של שאלות שיכולנו לשאול אותו, מגיעה תמיד כשכבר מאוחר מדי.
- פרידה מאדם אהוב עוברת את כל השלבים של האבל (עד להשלמה עם האבדן שמסיימת אותו). עתים נשארת הנפש האבלה מסוגרת באחד מהם.
הזדהותו - ודמיונו - של סופר יכולים להיות כה עמוקים, שעתים כותב הוא בגוף-ראשון להשלות את קוראיו שהדברים שרקח מראשו אמת לאמיתה הם. לא זו אף זו: מדמה כך ככל שהוא מעורב ושקוע יותר. האם גם כאן, זו התמונה כשהאבחנה: דמיון צרוף? 'אובססיה'?
אינני מאלה שמאמינים בגלגול נשמות (בלטינית "Reincarnation; פירוש מילולי 'כניסה לבָּשר מחדש') או נכון יותר מקבלים את ה'עדויות' בנושא כאמיתה, ומעולם לא דמיינתי שההיכרות בינינו תגיע למפנה שכזה. למרות שכלל אחד כנראה כן נכון כאן: תמיד ההפתעה באה ו'מכה' ברגע לא צפוי.
הוא - רופא שסיים תורנות. היא: באומץ בלתי-רגיל חיכתה לו.
ההיכרות בינינו שהפכה לחברות הוקמה - מלה שכבר אומרת הכול! - באופן לא-שגרתי. סיימתי כדרכי תורנות בבית החולים, וכתורן-חוץ שמשתחרר בבוקר שלמחרת (בד"כ אחרי לילה נטול שינה) לאחר שמסר את המחלקה לרופאים המופיעים, פסעתי לעבר מכוניתי שבמגרש החנייה. כעשרים מטרים מהבניין ממנו יצאתי ראיתי בחורה רזה ניצבת, מרשימה בהופעתה אך לא פחות מזה בכושר-דיבורה (יסתבר לי), שהפטירה כשעברתי לידה - אז עצרתי - שבמתכוון הגיעה לקראת שעת הסיום המשוערת שלי כדי... להמתין לי. בשיחה הסתבר שהגיעה באחד הלילות האחרונים למיון בשל דפיקות לב והרגשה לא טובה ואני בדקתי אותה, בגמר הבדיקה הרגעתי אותה תוך הסברים שאין לה בעיה פיזית, מיחושיה נובעים מדאגה בלבד, ממתח, ולדבריה הייתה לי השפעה טובה עליה כולל צורת דיבורי ומיחושיה חלפו. רצונה, הוסיפה בעדינות, שנמשיך את הקשר. למרות שלא אמרתי לה - פשוט לא מצאתי סיבה מיוחדת... לא זכרתי לא את הלילה הזה, לא את המקרה (הנטען...), ולא אותה. הפכנו חברים. אני רווק, היא נשואה.
המשך הקשר בין השניים: הפגישות בדירה: כל פגישותינו היו בדירתי; בית קטן צמוד קרקע שצמחי-בר התחלפו בה לפי עונות השנה, בעיר שבה בית-החולים ושבה, גם היא גרה. הייתה מופיעה, נכנסת פנימה, ולא איחרתי לגלות שנפלה בחלקי אשת-שיחה מרתקת, ששיחותיה איתי תמיד מחדשות. שלא להזכיר נעימה (ומצודדת), מסבירה-פנים, נבונה מאוד, תרבותית. הדבר הראשון שפתחה בו ותמיד אהבה לחזור אליו, האדאג'ו של אלבינוני (Adagio באיטלקית, במוזיקה: 'לאט, איטי, בשקט'). ה"אדאג'ו בסול מינור" המפורסם בכל העולם הוא שחזור מאוחר משנת 1945 ע"י המוזיקולוג רֶמו ג'אזוטו מִפּרק איטי של טריו סונאטה של מלחין הבארוק האיטלקי תומאזו אלבינוני - 1751-1671 - אותו גילה בין הריסות הספרייה הממלכתית בדרזדן, אחרי שחרבה בהפצצת בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ובכך אבד לעולמים חלק ניכר מיצירות המלחין.
"הוא כבר בתוכי; הוא חלק ממני!", שיתפה אותי. ממנה למדתי על היצירה הכלית (אינסטרומנטלית) היפהפייה עד-דמע והנוגה הזאת המנוגנת בכינור, מיתרים ואורגן, יתירה מזו: הבטיחה והשיגה עבורי הקלטה שלה אותה השמיעה באוזניי בביקורה הבא. היא סיפרה לי על נסיעותיה לחו"ל, על ילדותה ונעוריה, על הסופר שהנציח אותה באחד מספריו, מובן שעל כל הקורה והמתחדש בעבודתה, ובתום השעות החופפות שיכולנו, היא ואני, להקדיש לפגישותינו כל פעם, הייתי מחזיר אותה במכוניתי כשמטעמים מובנים לא ממש עד ביתה הגם שלא ידעתי היכן נמצא, אלא לתוככי גן, עם חומה מקיפה וסוגרת, שממנו הייתה פוסעת את שארית הדרך ברגל.
היא עבדה כמזכירה ומנהלת-אירועים - מוערכת, אהודה! באקדמיה למוזיקה. נמצא במתחמה חדר-מוזיקה, והיא הייתה מסתגרת בו, כותבת שורות שנועדו - מאז חברותנו - לי, ומגישה לי בפגישותינו.
סך הכול עשרה דפים - חלקם מקופלים, או כפיסות-נייר, או כפתקים, השמורים כולם ועד עצם היום איתי. הייתי אז אחרי פרידה מזו שהייתה אהבת-חיי, שהכשף שכישפה אותי - זו האמירה הנכונה? - טרם סר ממני. או בהתבטאות פרוזאית יותר: הייתי ב"תקופת האבל". רק התורנויות בבית החולים, הסיחו מעט את דעתי, 'טאטאו' קמעה את מחשבותיי; עד הרגע הבלתי-נמנע שבו היו שבות להטרידני מחדש. לא יכולתי, להיפתח אל חברתי החדשה; לתת לה את היחס הראוי לה. וראוי היה ובמובהק, גם בשל רגעי החסד שהרעיפה עליי... היא ציפתה שנדבר על מה שכתבה, שהיה רבדים עמוקים עליה כשהפורמאט: שירה, ואני בקושי קראתי או ליתר דיוק (אם אודה על האמת!) לא עיינתי; רק רפרפתי כלאחר-יד - לצאת ידי חובה? - ומיד הנחתי בצד. משפט באחד הכתבים בכל זאת צד את עיני, ואני שאלתי אותה: מה זה "הילדים הקטנים שמתים בגיל עשר, וקוברים אותם עשר שנים מאוחר יותר"? מספר פעמים ובימים שונים, שבתי ושאלתי. והיא סירבה, בטאקט ועדינות כדרכה, לענות.
"הייתה מודעת לכך שאינני אוהב אותה; איך בכלל הייתי מסוגל לא לראות את היופי שבה? - באישיותה?!" הייתה מודעת לכך שאינני אוהב אותה. אני? - מישהו אחר, מנוכר, לא מעורר אהדה בעיניי, שאז הייתי. אינני מסוגל כיום להבין איך בכלל יכול היה, איך לא ראה את כל היופי הזה בה ובאישיותה.
שאלה ששבתי והעליתי בצורות שונות ולא קיבלה מענה: מדוע דווקא אני? וזו פתחה לדיון מחודש - שלא התנהל - את השאלה מדוע בכלל נוצר הקשר, ומדוע היא דבֵקה בי, ממשיכה איתי... במקום להסתפק "בו" - בבעלה. הוא בוודאי ברמה נחותה ומטה ממנה; ברור! לא התקדם בעוד היא המשכילה, היא בעלת הכישרונות, היא המוערכת במקום עבודתה - נו, ברור! אין הוא מסוגל לשום קומוניקציה איתה, אינו מספק לה דבר, אני - או להלן: "נקודת הזמן ו/או המקום שבם נכנסתי" - קרש-ההצלה. לא כך? ובכן: בעלה מרצה בכיר באוניברסיטה (היום, לשעבר). עוד ברזומה - המרשים! שלו: מחקרים איכותיים שפירסם. בשלב מסוים, משהגיע לידי החלטה לפרוש מהאקדמיה, הפך לאיש-עסקים מצליח. הם חיים יפה, ובקטגוריה זו: הוא 'מפנק' אותה בנסיעות לחו"ל... חרף זאת, השלימה באוזניי את המידע, היא משתדלת לחיות בצניעות ו'יוכיח גם הלבוש', כאשר ברכב אין היא מעוניינת ומגיעה לעבודתה - וגם חוזרת - במונית או באוטובוס, עבודה, שמשקיעה בה ומתמסרת, רואה בה את כל עולמה.
רציתי שניפרד. אבל כל מאמציי להביאה לכך, שבו והעלו חרס. לא יודע אם עוד הייתה בה תקווה שאוהב אותה...או שמא קיוותה בסתר-לבה, שבמקצת. האמצעי האחרון שנקטתי בו, כשרמזים לא הועילו והפגישות שבהן באה אליי הוסיפו ונמשכו, הצליח לנתק את הקשר: יצאתי עם מישהי; שום דבר למעשה לא קרה בינינו, לא היה שום המשך מלבד אותו יום. כשהגיעה חברתי - הנה, פעם ראשונה שאני מבטא את המלה...לבקרני, תוך השיחה 'הרגילה' שלנו, ישובים כמנהגנו זה ליד זו על המיטה, אמרתי לה זאת כמסיח לפי תומי: "הייתי עם אחרת". היא קפאה מיד על מקומה. מאובנת. אחר אספה אט אט את חפציה, הכול מבלי להוציא מלה או הגה. פנתה לדלת, מבלי להביט בי, יצאה ממנה סוגרת אותה אחריה בשקט. יותר לא ראיתי אותה.
כשאני חושב על כך, מנסה באיזו שהיא צורה לנתח, ברור לי שלא הבנתי לא רק אותה - את מה שהתחולל בה. לא זו בלבד: שקיים איזה סוד, סוד עמוק ומי יוכל לדעת אם גם לא אפל, שבתי ואמרתי לעצמי, שלא הצלחתי לפענח.
מאז - כבר העתקתי את מגוריי, ובהמשך גם חדלתי מביצוע התורנויות בבית החולים ובכך גם מלהגיע לעיר. היא, נשארה בה. כנ"ל אשר למקום עבודתה.
אחרי פרידת-השניים, התעלומות: 1. מדוע בחרה דווקא בו? מה יכול להביא אשה צעירה, להיאחז באופן כה נואש בקשר
2. המשפט המסתורי...הסתום. האם תיפתרנה?
אודה ששתי התעלומות - כאחת! - המשיכו להעסיק אותי שנים מאז שנפרדנו, ואף להוות תוכן וכר נרחב לחלומותיי. מדוע בחרה בי, ומה זה "הילדים הקטנים שמתים בגיל עשר, וקוברים אותם עשר שנים מאוחר יותר". עד שבמחשבותיי ההזויות, רחוק מכל היגיון או מחשבה לוגית, הגעתי למסקנה - ללא ספק מופרכת! ששומה לבטלה על-הסף - שיש ביניהן קשר.
ואז הבריק בי; כל זאת רק אחרי חלוף שנים, הפתרון - בדפים והפתקים שמסרה לי. אלה שהעדפתי לכנותם "שירים"... כן, ובכך פטרתי את עצמי. מיד חשתי למגירה: הם היו שמורים במעטפה, שנשארה סגורה כביום שבו תחבתי אותם לתוכה. זו פעם ראשונה - אחרי שנים, יש להבין - ששלפתי אותם מממנה, מיישר את קיפוליהם. חלק נכתבו בעט, וניתן לקרוא... חלק בעיפרון, וגם כן ניתן עדיין לקרוא למרות שמילים נעשו דהויות, כאשר מיעוט מהמילים, ממש בודדות, נמחו. זו פעם ראשונה קראתי, ובעיון. בפיסות הנייר האלה שנכתבו בתבונה ובכישרון מרשימים, ולא לשכוח שכמסרים לי, שעבורי(!), נכתבה זעקתה.
המצוקה הרבה שבה הייתה נתונה - נוצקה בהם. ומתוארים - בכתב-ידה הברור, הנאה - חדר המוזיקה שבו הסתגרה, הרפרודוקציה הפסטורלית על הקיר "שמה היא אם לא 'מראית-עין', 'זיוף' ותו לא", השטיח שבהשתרעה עליו כתבה ולחלופין ספג את דמעותיה. והכול כשצלילי האדאג'ו של אלבינוני שדאגה שיתנגן כל פעם מחדש עם כניסתה, שופכים את תוגתם ואיתה יופיים - הנהדר, מלא-הקסם, באוזניה. היא תיארה את רגעי הבדידות, חרף היותה מוקפת אנשים - אוהדים ופעילות, את הפעמים שבכתה, ואת חששה, כן, שבעצם אינני מעוניין כלל בבואה ואולי לא חפץ אפילו לראותה. היה שם - בדברים שהייתה זו קריאתי הראשונה בהם - משל על אהבה של טבע ויופי של טבע וזרעים קטנים שבהם מתחיל הכול, שאט אט צומחים לשדות נרחבים של חיטה שמבשילה, "ובהתמלא שיבוליה גרעינים וכרעה תחת עומס משאה, הייתה גדולה ועמוסה אבל לא הייתה יותר אהבה".
'שיריה'. קטעים שהוקסמתי מהם: 1.
שתוכנם נסב על סוף, חידלון: "כמו כדורים נגד כאב אני כותבת שורות, יורה חצים לכל העברים עד שאוזלים המיתרים".
"שבת של 6:00 לפנות ערב; אלו השעות שלי, העיר כולה סגולה. פתאום שמעתי קריאה של עורב וזו קריאה כמעט כמו לקרוע את הכול, ואז כשחשבתי בפרספקטיבה של סוף, ידעתי שזה מה שאזכור מהתקופה".
"תשישות - חידלון של סוף, חוסר אונים של הגוף. שקיעה בפצעים שמגלידים, שקט..."
"תליתי מול העיניים אישה בכחול של מאטיס. היא מתאימה מאוד לשטיח. השטיח מתאים לבגדים הכחולים שאני לובשת. ואני החלק הבלתי מתאים בפאזל הגדול הזה".
2.
על בדידות: "והספר מונח על השולחן מחכה להינתן ואני לבד. אהבה - להוציא קופסה מקופסה כמו מתנה ליומולדת (הפתעה!). כמו פרה שיוצאת מפרה שיוצאת מפרה. לגלות את הכול לתת את הכול לקחת אוויר ואין אוויר".
"אחרי שסגרתי את הטלפון לאט לאט משהו מבפנים נסגר גם כן ואז היה לי עצוב בכל הפנים (כמו מסכה של עצוב) כאילו משהו מתגרה בשמחה שלי כאילו אסור לי להרגיש טוב. ירדתי לחדר המוזיקה (כאילו לברוח ולשקוע במשהו אחר) ועכשיו אני כאן לבד עם עצמי והמון רע בנשמה ואלבינוני שעושה עצוב עוד יותר ודמעות נופלות על השטיח. רוצה להיות במקום אחר! אני חושבת (- פנייה אליי!) שאתה קצת לא מבין ואולי מתפלא".
3.
מלבד העצב... חרדה, פחד: "9 וחצי; יושבת על השטיח בחדר המוזיקה שומעת אדג'יו / אלבינוני החדר ריק אוזניות תלויות על הקיר... פוסטר של עצים רחוקים מין שלווה מלאכותית כזו. רוצה לבכות חזק... שומעת את הלב דופק חזק חזק עוצמת עיניים, בית חולים, מסדרון, רואה מוות, פחד. (פנייה אליי:) אתמול הייתי אחרת... חשבתי מה להגיד ואם בכלל ומה פתאום תרצה שאבוא".
להעיר: סדר הניירות והפתקים לא נשמר, לסדר לא אוכל כי רק על אחד צוין תאריך.
ושוב המשפט הזה. המחריד! זהו הנוסח, הפעם המלא, שעכשיו - לראשונה! - קראתי: "אם אתרום את גופי למדע, אקדיש אותו למי שיחקור איך ייתכן שילדים מתים בגיל עשר, וקוברים אותם עשר שנים מאוחר יותר. אחר-כך כולם מתפלאים, כולם שואלים, כולם נבוכים, אין מי שיציל את הילדים הקטנים".
מיהם הילדים הקטנים האלה?? לא היה ספק - לא נותר ספק! - שמשפט-מסתורין זה הנו שַער; הנו מפתח, לפתרון תעלומה.
פיצוח התעלומות: הסוף-המפתיע: ניסיתי לפענח את הקוד הזה - לפצח. ואולם, כשלתי למרות שניסיתי מכיוונים שונים. הבנתי, רק אחרי ניסיונות-סרק רבים שבהם השחתי את זמני לריק, שפשוט דרוש לי עוד מידע. ואז עלה בדעתי הדבר הפשוט, הטריוויאלי ביותר לתקופתנו, לחפש בפייסבוק; לבדוק אם יש לה פרופיל. מצאתי אותו! שוב 'ראיתי' אותה לפניי, לא בשר ודם הפעם אלא וירטואלית-לחלוטין... חוץ מאשר להתעדכן עליה במה שכן נחשף (לבקש "חברות" בכדי שייפתח לי הכול? נראה לי גס, בוטה, חסר טאקט באופן קיצוני), לא התקדמתי בדבר. ואז הבחנתי בדף שפתחה... דף לזכרו של אביה. ידעתי מיד, כך ההרגשה שפיעמה, שדבר זה הוא שיקפיץ אותי לפתרון התעלומה. נטלתי עט, משהו הנחה אותי שזה הדבר הדרוש, ורשמתי את התאריכים שהופיעו: תאריך לידתו, אחרי זה היום שבו נפטר, שצוינו די בהבלטה כראוי לאתר הנצחה הפתוח וגלוי לעיני כל גולש, אחר את תאריך לידתה (שאותו ציינה גם כן - בפרופיל שלה). היא הייתה בת 10 כשהוא נפטר!
"הילדים הקטנים שמתים בגיל עשר, קוברים אותם עשר שנים מאוחר יותר" - השמעתי בקול בשניית-הפענוח כשכל מלה, כל תג, והנגזר מהם, עכשיו ברורים לי. הם, והמשמעות הנוראה: ביום שהוא - אביה - מת, הסתיימו חייה. היא מתה - לפי תיאורה - יחד איתו. בהבדל אחד ויחיד, אותו אז קברו - אותה לא!
כל מלה וכל משפט בדפי הנייר והפתקים שנועדו לי וכה זלזלתי בהם, נעשו נהירים לי מרגע זה - תהומות (אין חקר) של צער... ים של כאב... ואי רצון להשלים שבגינו האבל שלה מעולם לא תם יכולתי בוודאות לדעת עכשיו, אותם פרשה בפניי. היא מעולם לא התגברה.
נפתרה תעלומה אחת (ואני מסרב ליפול בפח של: 'תאר כאן את תחושותיך'), אבל נותרה השנייה: מדוע אני? ובאמת: מדוע בחרה 'דווקא' בי? ידעתי, על-פי תחושה שנכון, עשויה גם להטעות ובמקרים רבים אף להוליך שולל, שאכן, הפתרון שם - בדף-הזיכרון הזה. לא הייתה ולו סיבה בודדת אחת, שעכשיו אוותר!
בדף הזיכרון היא העלתה את הגיגיה; שירים שונים שהיו אהובים עליו; לקט מפרי-עטו; כמה ממכתביו... כשכל אייטם ואייטם, סטאטוס וסטאטוס, אני קורא בתשומת-לב רבה, נזהר לא להחמיץ מלה. והחומר לרבות תולדותיו היה רב, זמן לא מבוטל לקח לי. בשלב מסוים, כשעודני שקוע ומרוכז בטקסטים בהנחה שבם, יימצא הרמז או הפתרון, חדר לתודעתי שעדיין לא יצא לי לראות ולו תמונה ראשונה שלו. חדור התרגשות באמת לא מובנת: 'מה כבר תוכל לתת לי צפייה בצילומיו?' עברתי - נוטש באחת את קריאת הטקסטים - לתמונות. התמונה הראשונה שנפתחה בפניי הייתה צילום-תקריב, צילום ב-Close-up , שהכה אותי - בלא כל הכנה; בלא כל ידיעה מראש! - בתדהמה. ראיתי את עצמי, מביט מתוך צג המחשב על... עצמי! הדמיון - בין שנינו היה מדהים. 'דמיון'? - זהות! כל אחד אחר, בכלל זה רשות-רשמית, היה פוסק שמדובר באותו אדם.
כאשר נרגעתי קמעה, לבי ממתן את עצמת פעימותיו אך כולי עוד שקוע במחשבות מנסה לעכל, התחלתי לשמוע באוזניי מרגע מסוים את האדאג'ו של אלבינוני: איטי, קצוב, בוכה-כמעט, מתגבר יותר ויותר והולם תחת שיועם, שידעך... ואז ראיתי - בעוד הצלילים נמשכים - את הדמעות בעיניה, מבט הדומה לתחינה מופנה אליי ושפתיים ממללות משהו שחרף מאמציי לא הצלחתי לקלוט את פשרו, אז הבחנתי שידה מושטת אליי, מצפה שאחבקנה, אחר נשמטת מטה.
אין לי מה להוסיף - עליי לסיים. אינני מאלה שמאמינים בגלגול נשמות (בלטינית "Reincarnation", פירוש מילולי 'כניסה לבָּשר מחדש') או נכון יותר מקבלים את ה'עדויות' בנושא כאמתה, ומעולם לא דמיינתי שההיכרות בינינו תגיע למפנה שכזה. למרות שכלל אחד כנראה כן נכון כאן, תמיד ההפתעה 'מכה' ברגע לא צפוי.
