ברוכים הבאים למאה ה-18

תפיסת היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית היא "איזונים ובלמים" – ביטוי מאלף מאוד, המלמד שהמטרה הבסיסית היא למנוע פעולה ולא לקדם פעולה. האבות המייסדים של ארה"ב ביקשו לבנות מערכת מנוגדת לזו שאפשרה את עריצותו של המלך הבריטי ג'ורג' השלישי, נגדו התמרדו, ולכן יצרו שיטה בה אף אחד אינו יכול להיות חזק מדי. הנשיא צריך את אישור הקונגרס, שמצידו צריך את אישור הנשיא; בית המשפט העליון מתמנה בידי הנשיא באישור הקונגרס ומבקר את פעולותיהם; למושלים יש סמכויות נרחבות בענייני מדינותיהם ואפס סמכויות בנושא הארץ כולה; בתוך המדינות יש איזונים ובלמים זהים לאלו של המערכת הפדרלית; וכך הלאה.

אל המבנה הזה יש להוסיף את הנטייה האמריקנית לחלק את השלטון בין שתי המפלגות: אפילו אם ברק אובמה ינצח בבחירות, הוא יצטרך להתמודד מול בית נבחרים בעל רוב רפובליקני, רומני יתמודד מול סנאט דמוקרטי, וקרוב לוודאי שבעוד שנתיים יאבד הנשיא את תמיכת אותו בית שבו יהיה למפלגתו רוב. וכך, התוצאה המעשית של המערכת היא, שמאוד קשה לתפקד בה ושהיא מחייבת פשרות אין-קץ. הנה דוגמה בולטת: הנשיא ג'ורג' בוש האב הבטיח שלא יעלה מיסים, אבל הרוב הדמוקרטי בקונגרס לא הותיר לו ברירה אלא להפר את הבטחתו – ואז תקף אותו על כך שלא עמד בדיבורו.

פשרה היא בדרך כלל תוצאה חיובית, אך אי-אפשר לנהל מדינה על בסיס של פשרות. מנהיגות מחייבת החלטות, משברים מחייבים הכרעות – ופשרות מטבען אינן מאפשרות החלטות חד-משמעיות ואינן מובילות להכרעות חדות. בפרפראזה על האימרה הידועה ניתן לומר, כי גמל הוא סוס שנוצר בעקבות פשרה. כאשר הקונגרס והנשיא אינם מאפשרים זה לזה לבצע את המדיניות שבשמה נבחרו, התוצאה היא כיפופי ידיים בלתי פוסקים המובילים למדיניות כלאיים.

לכך יש להוסיף עוד כמה וכמה נקודות תורפה. כל צירי בית הנבחרים עומדים לבחירה מדי שנתיים – מה שאומר שהם מתחילים את הקמפיין הבא ברגע בו הם נשבעים אמונים, וכך החלטותיהם מושפעות כל העת לא מראייה ארוכת-טווח של טובת העניין והמדינה, אלא משיקולים אלקטוראליים צרים ומיידיים. מאידך-גיסא, חברי הסנאט נבחרים לקדנציות של שש שנים – 50% יותר מן המקובל בפרלמנטים ברוב העולם המערבי. קדנציה ארוכה כזו עלולה להביא אותם להתעלם מהרצונות של ציבור בוחריהם, לפחות במחצית הראשונה של הכהונה. וכך אנו מקבלים קונגרס שחלק מחבריו חושבים רק על הקלפיות וחלק מחבריו אינם חושבים עליהן כלל – מצב שאולי יש בו בלמים, אך ודאי אין בו איזונים.

הבחירה האיזורית של חברי הקונגרס (וגם של הנשיא במובנים מסוימים, בשל שיטת האלקטורים) מביאה לכך שבוושינגטון יכולה לשלוט מפלגה שלא קיבלה את מירב הקולות. זה ידוע בנוגע לבחירת הנשיא, אך מבחינה מתימטית זה אפשרי גם בקונגרס. נניח שלרפובליקנים יש 52 סנאטורים ולדמוקרטים 48, אך אלו של הדמוקרטים נבחרו ברוב מוחץ במדינות הגדולות, בעוד הרפובליקנים ניצחו ברוב זעום במדינות הקטנות; ברור שהדמוקרטים כמפלגה קיבלו יותר קולות, אך במישור הארצי הם הפסידו. בבית הנבחרים, המחולק לפי מספר התושבים בכל מדינה, מצב כזה נדיר יותר, אך עדיין אפשרי.

מעבר לחוסר הצדק שבתוצאה כזו, השיטה האיזורית מובילה – כמו בכל מקום בו היא נהוגה – להעדפת אינטרסים מקומיים על פני של המדינה כולה. קשה מאוד לשכנע חבר קונגרס לתמוך בסגירה של בסיס צבאי מיותר הפועל באזור הבחירה שלו, גם אם נשפכים שם לריק מיליארדי דולרים בשנה. חברי קונגרס ייאבקו בחירוף נפש על הטבות למפעלים באיזוריהם, גם אם מבחינה מקצועית יש לתת עדיפות לאיזורים אחרים או שמוטב למקם את המפעלים במקומות אחרים. זה אולי טוב לכמה מאות אלפים במחוז מסוים או לכמה מיליונים במדינה מסוימת, אך את המחיר עלולים לשלם יתר 300 מיליון תושבי ארה"ב.

השיטה האמריקנית מוליכה לפוליטיזציה שלא תיאמן של השירות הציבורי. כל נשיא חדש נדרש לבצע אלפי מינויים פוליטיים, במשרות שאצלנו לא היה אף פוליטיקאי חולם שביכולתו להתערב בהן. למשל: אם אצלנו יש רק כתריסר משרות דיפלומטיות בכירות אותן ניתן לאייש במינויים פוליטיים, בארה"ב יש מספר דומה של משרות בשירות החוץ שאינן מינויים פוליטיים, וכך שגרירים רבים מתמנים משום שתרמו סכומים נכבדים לנשיא. מיד נחזור לתרומות, אך לפני כן נצא לרגע מוושינגטון ונגלה ששופטים, תובעים ושריפים נבחרים בידי הציבור, וכך לא תפקודם המקצועי הוא המכריע אלא השתייכותם המפלגתית ומידת הפופוליזם שיפגינו. מועצות בתי הספר, המעצבות במידה רבה את פני החינוך בארה"ב, גם הן גופים פוליטיים. וכך הלאה, לאורכה ולרוחבה של המדינה כולה.

כמובטח, כמה מילים על התרומות. אובמה ורומני הוציאו בקמפיין הנוכחי 6 מיליארד דולר, ואל תחשבו לרגע שהם גייסו אותם רק בתרומות קטנות של עשרות מיליוני אמריקנים מן השורה. הכספים הגדולים מגיעים מתורמים עשירים, הן יחידים (שלדון אדלסון אמר שהוא מוכן לתרום לרומני 20 מיליון דולר) והן חברות – ותהיו בטוחים שכולם רוצים משהו בתמורה (אדלסון רוצה הקלות בעסקי ההימורים שלו), וכולם יקבלו משהו בתמורה אם המועמד שלהם יזכה. ג'ורג' בוש הבן בא ממגזר הנפט ותומכיו הכבדים ביותר השתייכו למגזר זה – ואין פלא שהוא התנגד לכל חקיקה סביבתית שתפגע בו.

רבים מצביעים על כך שבארה"ב יש רק שתי מפלגות משמעותיות, כאחד היתרונות הגדולים של השיטה. אך האמנם זה כך? מדובר למעשה בדואופול, שהוא אומנם טוב יותר ממונופול, אך רחוק מהמצב האידיאלי של ריבוי מתחרים. תחשבו לרגע כיצד אנו מתלוננים על מצב בו במשק קטן כמו שלנו יש שני בנקים גדולים ועוד שלושה בנקים בינוניים, שתי רשתות שיווק גדולות ועוד כמה בינוניות – ועכשיו תשוו את זה למדינה בת 300 מיליון תושבים בה יש למעשה בחירה רק בין שתי מפלגות. השיטה הזאת מתאימה לאמריקנים, הרגילים לראות את העולם במונחי שחור-לבן, החושבים שהכל מתנהל לפי החלוקה הקלאסית של המערבונים בין האיש הטוב לאיש הרע – אך היא רחוקה מאוד מלהיות טובה ונכונה.

ואולי הגורם המשמעותי ביותר: השיטה האמריקנית עוצבה במאה ב-18 ומאז לא עברה שום שינוי משמעותי. החוקה בנויה בצורה כה הדוקה, עד שקשה ביותר להכניס בה שינויים. מאז 1789 הוכנסו בה רק 27 תיקונים, מתוכם עשרה שהוצמדו לה באופן מיידי ("מגילת הזכויות"). התיקון האחרון נעשה ב-1992 ונוגע לשכרם של חברי הקונגרס. לכן, מדובר במערכת שלא רק הותאמה לנסיבות מסוימות – אלא שלא השתנתה בצורה משמעותית במשך קרוב ל-250 שנה. אין צורך לומר מה עבר על העולם ועל ארה"ב בתקופה זו כדי להבין, שמבחינה הגיונית - לא ייתכן שהשיטה שהתאימה ל-1789 מתאימה במלואה גם ל-2012.

אז למה לא משנים אותה? משתי סיבות. האחת: מדובר על שינוי בחוקה, שהוא מסובך מאוד – ומעטים מי שישנו מערכת שהביאה אותם לעמדה בה הם יכולים לשנות אותה. השנייה: האמריקנים, אולי בניגוד לדימוי שלהם, הם עם שמרני מאוד, הרגיל לעבוד בתוך מסגרות מוכרות ותחומות מראש. ולכן נמשיך לראות מערכות בחירות המסתיימות בתוצאה בלתי דמוקרטית ומובילים לממשלים המחויבים לתורמיהם מחד-גיסא וסובלים מקרטוע ואף משיתוק מאידך-גיסא.