הרשימה של בן-לאדן ואחמדינג'אד הטייס האוטומטי בדרך לקלפי עובר דרך מכון הסקרים. התופעה המפליאה ביותר, בכל מערכת בחירות, היא תופעת הסקרים. הסוקרים מסוגלים להוציא מהמצביעים (בפוטנציה) תשובות לגבי הצבעתם העתידית, עוד לפני שפורסמו המצעים של המפלגות ורשימות המועמדים. על-פי רוב, ההצבעה הבאה דומה מאוד (אם לא זהה לחלוטין) להצבעה הקודמת. אנשים הולכים לקלפי בשביל להטיל את הפתק שסביר מאוד להניח שיטילו לתוך הקלפי גם אם בראש הרשימה המועדפת עליהם יעמדו
אחמדינג'אד ואוסאמה בן-לאדן.
הרשימות המיותרות לכל רעיון מגיע סיכוי. דפוסי ההצבעה של האלקטורט הישראלי מוכיחים שבכל מערכת בחירות, יש לפחות רשימה אחת שהיא בדיחת המצביעים. סוג של הצבעת מחאה. בסוף כל מערכת בחירות, צועדת בגאון לתוך משכן הכנסת איזו חבורה אקראית שברור בעליל שאיש לא היה מצביע לה בשום אופן אילולא הציעה לבוחר לעשות צחוק מהכנסת. עלה ירוק בנו אידאולוגיה חובקת דיסציפלינות המבוססת על קנביס, התנועות הירוקות עשו חיבור בין מיליציות, הגמלאים חזרו מפרסומות עם עונה שלישית, ועוד לא הגענו לכל המוזרים שהופכים את תשדירי התעמולה למופעי סטנד-אפ.
ציידי ההזדמנויות נכון. לכל רעיון מגיע סיכוי. אבל לא לכל סיכוי יש רעיון. בניגוד למי שמנסים להיכנס לכנסת דרך האידיאולוגיה, כאן מדובר על מי שמזהים הזדמנות ואז מייצרים סביבה אידיאולוגיה. בעוד שאנשי הרשימות המיותרות הם התמימים, ציידי ההזדמנויות הם השרלטנים. הזדמנות יכולה להיות רשימה שסיכוייה גבוהים ליצור מושבים חדשים (בבחירות האלה זו מפלגת העבודה), אבל הזדמנות יכולה גם להיות גזרה אלקטורלית שניתן לדוג בה קולות בקלות (כל רעיון מפלגות "המרכז" בנוי על הקונספט הזה). ציידי ההזדמנויות חוזרים בכל פעם דרך אידיאולוגיה אחרת, אבל הם תמיד חוזרים לכנסת. הגיעו דרך הליכוד, עברו לקדימה, חזרו לליכוד או המשיכו לעבודה, ומשם חזרה למפלגת "המרכז" הבאה. ההזדמנות תשתנה, האידיאולוגיה תשתנה, אבל הם תמיד יישארו.
על מודל ההישרדות של אלה, אמר גראוצ'ו מרקס: "אלה העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך... טוב, יש לי אחרים".
הקומבינה של הליכוד ביתנו כל סקר מוריד מהליכוד ומישראל ביתנו עוד מנדטים. הפרדוקס הגדול הוא שהליכוד החזיק בכנסת הנוכחית רוב מכריע שאיתו עשה ככל העולה על רוחו, ועדיין, במקום לגרוף מנדטים - הוא מאבד אותם. זו הייתה אמורה להיות שעתו הגדולה של הליכוד, לאחר קדנציה שלמה, ארבע שנות שלטון, גיבוי מלא של הלאומנים והדתיים, "חזק בביטחון, חזק בכלכלה", חלוקת תשבחות עצמית שאפילו נאום דן כנר מחוויר על ידה, ועדיין - המנדטים בורחים.
ישראל ביתנו סוגרת קדנציה מדהימה מבחינתה. ליברמן-אילון הצליחו להדוף את
ארדואן, לצנן את היחסים החמים עם ארה"ב, לסגור דלתות דיפלומטיות באיחוד האירופי ולפתוח יחסים דיפלומטיים עם מדינות שאף אחד לא ידע שהן קיימות. הכל עבד לפי התיאוריה הליברמנית, ועדיין הציבור לא מוקיר תודה. אהרונוביץ' עשה כמצוות אדונו והטיל מורא על מפגינים חברתיים, אפילו שברו גפיים וחנקו לעין המצלמות. ועדיין - הציבור לא מוקיר תודה. או שהציבור כפוי טובה, או שהיישום הליברמני חשף את העובדה שאגרוף ברזל כלפי חוץ הוא חרב פיפיות כלפי פנים.
המנדטים המתאדים של ליברמן ישראל ביתנו לקחה בבחירות הקודמות של המנדטים שהשאירו מאחוריהן הרשימות המיותרות של הכנסת הקודמת. עיקר הקולות הגיע מקריסת מפלגת הגמלאים. ליברמן פעל כצייד הזדמנויות, איתר את סעיף הרשימות המיותרות, ראה את קריסת הגמלאים וצירף אליו את הפוטנציאל האלקטורלי. בבחירות הבאות עלינו לטובה הוא אמור לאבד את הקולות האלה לטובת "רשימה מיותרת חדשה", או לטובת "צייד הזדמנויות מוכשר" (לפיד?).
המנדטים המתאדים של נתניהו הליכוד מתחרה על המנדטים שלו מול שס (שהרימה שוב את הדגל החברתי למרות שלפי כל מדד חברתי היא המפלגה הכי אנטי-חברתית בישראל). הליכוד מתחרה על המנדטים שלו גם מול ההתעוררות בתנועות הלאומיות-לאומניות (נפתלי בנט מצד אחד והכהניסטים מצד אחר). הליכוד מתחרה על המנדטים שלו מול לפיד שהמציא את תיאוריית "המרכז" מחדש (למרות שראינו כבר את ד"ש, ואת הדרך השלישית, ואת מפלגת המרכז, ואת קדימה...). הליכוד מתחרה על המנדטים שלו גם מול מפלגת העבודה שדוהרת על הגל החברתי. לליכוד יש יותר חזיתות אלקטורליות ובעיות אידיאולוגיות מאשר לכל מפלגה אחרת. הליכוד צריך להוכיח שהוא חברתי יותר מהעבודה, דתי יותר מהאיחוד הימני, ספרדי יותר משס, ממלכתי ומרכזי כמו קדימה, ליברלי כמו מרצ, אנטי דתי כמו ליברמן, אבל גם אנטי שרצים וטריפות כמו יהדות התורה. הקרב של הליכוד מזכיר את שלישיית הגשש החיוור, שייקה, פולי וגברי, שרים את "מים לדוד המלך", כי בכל פעם שהליכוד מרים את היד לעבר נתח אלקטורלי - החצאית של השקר עולה וחושפת ערווה.
"עושים שלטון בטוח" כמו סיסמת הבחירות הישנה שלו, גם הפעם הלך נתניהו על בטוח. "עושים שלום בטוח" היא כבר לא סיסמה אלא דוקטרינה. "עושים שלטון בטוח". החיבור עם ליברמן מאפשר לשמור על התחושה החמימה שהסקרים עדיין מראים כי הליכוד הוא המפלגה הגדולה ביותר למרות שהמנדטים בורחים ממנה. מבחינת נתניהו הבחירות הן רק שלב בדרך לקדנציה הבאה ולצורך כך הוא היה מוכן לחבר גם את שס, את לפיד (כבר מובטח בכיס), ואפילו את חנין זועבי - כי העיקר הוא שתהיה קואליציה ונתניהו יחזיק במשרד ראש הממשלה. מה תעשה הקואליציה זו שאלה משנית. היא תעשה מה שצריך כדי שנתניהו יקבל עוד קדנציה, ועוד קדנציה, ועוד אחת.
אחד ועוד אחד שווה אחד בסוף יש ציבור והוא צריך להצביע. אז נכון שרוב הציבור יצביע באופן מסורתי, בלי להפעיל שיקול דעת, בלי לחשוב על התוצאות שהביאה ההצבעה הקודמת, בלי לשקול את האידיאולוגיה, בלי לבחון את המועמדים, בלי לסנן שקרים, בלי לבחון הזדמנויות, בלי למיין כשלונות, ובלי לגרש מהכנסת ציידי הזדמנויות שחוזרים שוב ושוב במפלגות שונות. הכל נכון. אבל ככל שנתקרב למועד הבחירות, יצטרכו הליכוד וישראל ביתנו להושיט ידיים אל ציבור המצביעים, ובכל פעם שיושיטו את ידם יתגלו שוב עובדות מביכות מתחת לחצאית.
איך ימכרו למצביעי הליכוד
המכבדים את שלטון החוק ומצביעים עבור בני בגין,
דן מרידור,
מיכאל איתן או רובי ריבלין - את העובדה שהם מקבלים בסופו של דבר תמורת פתק ההצבעה שלהם את סטס מיסז'ניקוב במועדוני חשפניות, או את אנסטסיה מיכאלי במופע כוסות מים, או את
דוד רותם עם המופע שלו "את אפילו לא בהמה"?
"הצבעת - קיבלת" זה כמו "שברת - שילמת" בקלפי אין שלט "התשלום רק במזומן", וגם לא כתוב "אין החזרות ואין החלפות", אבל זה המצב למרות שזה לא כתוב. בחנות הפוליטית צריך לנהוג במשנה זהירות מיוחד, בעיקר משום שכל טעות היא חתונה ארוכת-טווח. את הסחף האנטי-דמוקרטי שהובילו בכנסת היוצאת
יריב לוין,
דני דנון, מירי רגב,
אופיר אקוניס,
ציפי חוטובלי ודומיהם, כולל כל יתר חבורת "המירוץ לחברון", לא יהיה קל לתקן.
את הדימוי של הכנסת בעיני הציבור, עם מיסז'ניקוב, אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם - יהיה קשה מאוד לתקן. הפתק של הליכוד מכניס פנימה את בגין ומרידור, אבל הוא מכניס פנימה את החבורה של ליברמן. מי ששובר, משלם. ובבחירות - אחד שובר וכל המדינה משלמת. זהירות בקלפי, זהירות. בכל פעם שנתניהו או ליברמן מרימים יד לעבר האלקטורט הבא - תציצו מתחת לחצאית...
