אני פתטית. נחרדת מטבח הפילים באפריקה, הניצודים ברבבותיהם מדי שנה בשיטות אכזריות (מה חבל שהקולוניאליזם האירופי, שהסתפק בציד שעשועים, לא נמשך עד ימינו) - אך מתַחזקת חבֵרה טובה שלא סובלת חיות. מנויה על שני עיתונים, אך קוראת קוֹרֶט. מלאת כבוד לטבע, אך השגריר העיקרי שלו בחיי הוא תיון מרווה. לוטשת סקרנות לספרים למכביר, אך הפנאי הצפוד הוא למכביל.
והנה, מתברר כי הפתטיות שלי (בזכות המטעמים הדשנים שאני מספקת לה, דומה כי היא תוסיף ותחיה גם אחריי) - איננה תחתית החבית. מתברר כי בעולמנו יש חווק נמוך עוד יותר: להיות כה מגוחך, עד כי אינך מגיע אפילו למעלה של היות פתטי (מצב תצורה המעיד לפחות על סכסוך ופכפוך בין רצוי למצוי). כזהו הסרט 'טוּר אחד לַחֲלוֹם' שבמרכזו צעיר החולם על זכייה בטוטו.
תות-מסך תפל במיוחד הסרט מוגדר 'קומדיה רומנטית', אך הבדיחה הגדולה ביותר שבו היא רשימת התודות הארוכה, שצריכה בעצם להיות רשימת סליחות. אפילו במושגי חקלאות הרייטינג השגרתית מדובר בתות-מסך תפל במיוחד: לקחו כוכב טלוויזיה (עמוס תמם) בעל ערס-אפיל, ציוותו אליו שחקנית שיופייה מופנם יותר (לירז צ'רכי), הדביקו על קיר כמה כרזות בחירות של בגין - ומצפים שנאמין שהעסק מתרחש שנייה לפני המהפך, ונשכנע את רירית הרגש שלנו להגיר לחלוחית של נוסטלגיה משועשעת. אגב, אולי היינו מאמינים לתפאורת הסבנטיז, לולא התאורה הזולה בנוסח צילומי חתונות מהסיקסטיז.
העלילה מפלרטטת עם הדרמה והקומדיה, אך שתיהן גם יחד זורקות אותה מכל המדרגות. שלא לדבר על ז'אנר הפארסה, הרחוק ת"ק פרסאות של תחכום מהעלילה, שהיא: משפחה מרוקנית שורשית ועליזה כמחזמר חיה בירושלים ובלִבָּה (של המשפחה, לא של העיר) סוד. כאשר אשת הבן המת ובתה מגיעות לטקס חינה לאחר נתק של 20 שנה, גיבור הסרט, אותו פרא חינני המכור לטוטו, נדלק על הבת. אך הן ההידלקות, הן הסוד המשפחתי והן ההפי-אנד עלובים, ממש כאותה במבה לחה בשקית ההפתעות של ימי ההולדת בשנות ה-70.
התכשיט נפל לאבוס סיכומו (אך לא קיסוּמו) של דבר: הסרט עוקד לשווא את זמן הצפייה בו. ימיי, מצִדם, נעקדים על מזבח העבודה, האהבה והכתיבה, אך סבורים באיוולתם שמִנחתם איננה מנחת שווא. ושיא הפתטיות: נדמה לי שאם אכתוב על הפתטיות, היא תהפוך למינרל רוחני כלשהו. שום עץ לא עושה טעות דומה וסבור שאם הוא יודה בכנימות שלו, הן יהפכו לאזמרגדֵי טל.
אך בפתטיות, שלי או של המצב האנושי בכללותו, זוחלות לפחות תולעי התקווה והאשליה. לא כן בכלום הכמו-ססגוני שמייצג סרט זה (המזייף את עליזותו; והרי אמת מקדרוּת תצמח). ואגב, השחקן
יעקב כהן נפל ליצירה זו כפי שתכשיט נופל לאבוּס. חבל על דעבדין לכסף קל.
