היו בדבריו של אבו מאזן שלוש אמירות מעניינות. האחת, שמבחינתו פלשתין היום היא מקווי 4.6.67 מזרחה, ומקווים אלה ומערבה זאת מדינת ישראל. השנייה, שהוא עומד על זכותו לראות את צפת אך אין הוא רוצה לחיות בה. השלישית, שכל עוד הוא בתפקיד, לא תהיה אינתיפאדה שלישית.
אמירתו אודות האינתיפאדה השלישית חשובה ומעניינת, בעיקר בזכות העובדה שהיא הייתה בלתי מותנית, ובזכות העובדה שהוא לא שלל רק אפשרות של אינתיפאדה מזויינת, אלא התחייבותו הייתה בלתי מסויגת. כנראה שאבו מאזן אינו קורא את
עקיבא אלדר ב
הארץ ואף לא את המודעה השבועית של "גוש שלום", המאיימים עלינו שהאינתיפאדה או-טו-טו פורצת בשל "סרבנות ישראל". אומנם היו כבר אמירות כאלו, בעיקר של ערפאת בעת חתימת
הסכם אוסלו, שהתבררו כהונאה. ואף על-פי כן, יש לברך על כל אמירה הזאת; גם אם לנהוג בה בכבדהו וחשדהו.
תביעת ראייה דבריו של אבו מאזן אודות הגבול בין המדינות בהחלט מעניינים וחשובים. הסכסוך בינינו לבין הערבים אינו נובע ממלחמת ששת הימים ואינו מתמקד באזורים שממזרח לקו הירוק, אלא מהתנגדות הערבים לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. אמירה ברורה כזאת, על פיה אין לו תביעות טריטוריאליות ממערב לקו הירוק, וכי זוהי מדינת ישראל, היא בהחלט חריגה וראויה לברכה.
השאלה היא מה משמעות האמירה, שמעבר לגבול שצייר, זאת מדינת ישראל? והרי זאת שאלת מפתח - האם הפלשתינים דורשים לממש את תביעת "זכות" השיבה? כאן אבו מאזן התחכם. הוא הסביר שהוא אישית רוצה רק לראות את צפת ולא לחיות בה. הוא לא אמר זאת בשום אופן, כאמירה גורפת אודות הפלשתינים. הוא לא אמר, ששתי מדינות לשני עמים, משמעותה ויתור על תביעת השיבה, והחלפתה בתביעת ראייה. למחרת כבר הסביר בראיונות בערבית, ש"זכות" השיבה היא זכות קדושה ולעולם לא נוותר עליה. מכאן, שכוונתו היא חלוקת הארץ, למדינה פלשתינית נקייה מיהודים מן הקו הירוק ומזרחה, והצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל - במיליוני פלשתינים. כמובן שהדבר אינו יכול להיות קביל עלינו.
אמירה בעייתית נוספת של אבו מאזן נגעה לחידוש המו"מ. אבו מאזן אמר שהוא מוכן לפתוח מיד במו"מ על בסיס נסיגה לקווי 4.6.67. משמעות הדבר, היא שהוא מצפה לכך שישראל תקבל מראש את תביעותיו הטריטוריאליות, שהן בלתי סבירות מבחינתה, טרם מו"מ. כמובן שהדבר אינו מתקבל על הדעת.
בחינת דבריו של אבו מאזן, מצביעה בהחלט על חידושים חיוביים, אך בעומקם של דברים, אין בהם פריצת דרך.
שגיאה מדינית התגובה האוטומטית של הממשלה, הייתה שמדובר בסה"כ בתעמולה. אם כך, הרי התגובה הישראלית הייתה שגיאה מדינית חמורה. אם מדובר בתעמולה, תגובת ישראל שירתה את התעמולה הזאת. אבו מאזן מנסה להציג את ישראל כסרבנית, וממשלת ישראל בתגובתה, שיחקה לידיו.
מן הראוי היה, שישראל תברך על האמירות החיוביות ותקרא לפלשתינים לחדול מסרבנות המו"מ ולגשת מיד לשולחן הדיונים, ללא תנאים מוקדמים. במקום לדחות על הסף את דבריו. נכון היה לגלגל אליו את הכדור בחזרה. אם הוא מוכן לנהל מו"מ אמיתי, ללא תנאים מוקדמים, אדרבא. אם אין הוא מוכן לכך, יראה העולם מי כאן הסרבן.
מי שכשל בראיון, היה המראיין אודי סגל, מי שאמור לתווך בין המרואיין לצופים. הוא נמנע לאורך כל הראיון מלמלא את שליחותו העיתונאית ולשאול שאלות קשות. הוא לא שאל את אבו מאזן האם הפלשתינים יוותרו על "זכות" השיבה, והסתפק בהתחמקות ובהתחכמות אודות הביקור הפרטי של המרואיין בצפת. הוא לא שאל מדוע הפלשתינים מסרבים לנהל מו"מ אמיתי עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים. כאשר אבו מאזן דיבר על פתיחת מו"מ על בסיס נסיגה לקווי 67', הוא לא שאל אותו מדוע הוא מחליף מו"מ בתכתיב ובדרישה לקבלת כל תנאיו כתנאי לעצם המו"מ, ואיזה טעם יש בכלל למו"מ כזה? וכשכבר שאל את אבו מאזן מדוע הוא דחה את הצעת אולמרט להסכם על נסיגה לקווי 4.6.67, הוא אפשר לו להתחמק מתשובה אמיתית.
הראיון היה מלוקק, ובלתי עיתונאי בעליל.