שאלותיה והבעת פניה בפניות לביבי ולברק, לא יכלו להסתיר את אכזבתה מהתנהלותם. אסור לשכוח - ראש הממשלה והממשלה הנבחרת, הם בלבד נושאים באחריות להחלטות הנוגעות לבטחון המדינה, אזרחיה ותוצאותיה
"ריכוז וביטחון עצמי - הם הסוד הראשון של ההצלחה". (ראלף וולדו אמרסון).
כל מה שנעשה על ידינו למען ארץ ישראל - נעשה להבראתו ולכבודו של העם היהודי כולו". (אלברט אינשטיין).
תוכנית "עובדה" של
אילנה דיין, הבטיחה רבות וקיימה מעט. לא היו גילויים דרמטיים שוברי שוויון, לא היו דרמות פוליטיות שיש מקום להרהר עליהן אחרי התוכנית - פרט לעובדה שהמנחה אילנה דיין הייתה בשלבים מסוימים מרוגשת וכמעט באקסטזה מילולית מעצם השאלות של עצמה, כאשר הן הופנו לברק ולביבי. לעומת זאת, הייתה כמעט באופוריה שעה שראיינה ושמעה את עלילותיו של אולמרט כראש ממשלה.
הפשלות של אולמרט - אז נכון, לצד דברים והחלטות חיוביות שעשה בזמנו, לא הוזכרו כלל כל "הפשלות" של תקופתו, כמו ניהול כושל של מו"מ מתמשך עם אבו-מאזן, כאשר לקראת סוף הקדנציה שלו היה מוכן למסור לו כמעט את כל הגדה המערבית וחלקים מירושלים, ואבו-מאזן ברח, פחד וממשיך לתעתע בכולם, עד עצם היום הזה.
- הכישלונות של מלחמת לבנון השניה במשמרת של אולמרט: אילנה דיין לא הזכירה בהחלטות הממשלה והקבינט שלו, את מלחמת לבנון השנייה, על התנהלותה השלומיאלית והמנהיגות הצבאית הכושלת, שרק בזכות אומץ ליבם של קצינים וחיילים בסדיר ומילואים, הביאו בסוף למהפך חיובי.
- כאשר מחלקים 16 צל"שים בקרב על בינת-ג'בל, זה מצביע על כישלון פיקודי מחד וגבורה של חיילים בודדים מאידך, ולא על הצלחה ניהולית מקצועית צבאית. בנקודה זו האשמה נופלת על ראש הממשלה, שר הביטחון, רמטכ"ל והפיקוד הבכיר במטכ"ל ובפיקוד צפון.
- כאשר אולמרט בוחר בשר הביטחון חסר ניסיון (שמסתכל במשקפת סגורה על לבנון) ורמטכ"ל שהוא טייס קרבי טוב אבל לא רואה מה נעשה על הקרקע, כי הוא כל הזמן מרחף באוויר, התוצאה באה לידי ביטוי במלחמה.
- הפרק האירני שהיה למעשה לב התוכנית והראיונות, רק מחזק את עמדת ביבי-ברק, שהעלו אותו על הפרק כבר לפני שנים. בשנת 2010 הייתה הזדמנות להפציץ את הכור באירן וההזדמנות פוספסה בשל התנגדות ראש המוסד
מאיר דגן והרמטכ"ל אשכנזי. שניהם מתנגדים לכך גם היום ולא מוכנים להודות ששגו אז וממשיכים לשגות גם היום.
מנהיגים לוקחים אחריות ועושים החלטות קשות רק מי שמוכן לקחת סיכונים, אחריות ולשאת בתוצאות, יכול להיחשב ולהיקרא מנהיג לאומי. בן-גוריון ובגין הם דוגמה טובה להנחה זו. אם בן-גוריון היה שומע ליועציו ועוזריו, לא היה מכריז על הקמת מדינת ישראל. הטענה הייתה אז - אנחנו לא מוכנים, לא בשלים עדיין והאומות לא יתמכו בנו. בן-גוריון התעלם, העז והשאר היסטוריה.
מנחם בגין הורה לתקוף את הכור העירקי בהתהוותו, בניגוד לדעת חלק מיועציו כולל חלקים במערכת הביטחונית, לרבות
שמעון פרס, שעשה כל מאמץ לטרפד היוזמה. התוצאה - החלטה בניגוד לעצות ובניגוד לדעת הקהל העולמית לרבות ארה"ב.
אהוד אולמרט ציווה על השמדת הכור הסורי בהתהוותו, בניגוד ליועצים ולנשיא ארה"ב. התוצאה - הצלחה ועצירת תהליך שאילולי כך, היום יתכן שהיה נופל בידי נציגי "אלקאידה", או חמאס, או האחים המוסלמים. בנקודה זו יש לו נקודת זכות חיובית גדולה.
הממשלה, ראש הממשלה הם הגוף המחליט והקובע. אין מחלוקת, שראש הממשלה והממשלה הנבחרת, הם האחראים על בטחון המדינה ואזרחיה. אין מחלוקת, ששר הביטחון, רמטכ"ל, ראש המוסד, ראש אמ"ן, הם יועצים בכירים שחייבים לשמוע את דעתם, אך לא חייבים לקבל את עצתם.
כך בנויה דמוקרטיה, כך בנוי שלטון עצמאי וריבוני. אין מחלוקת, שצריכים להתחשב, להתייעץ עם ידידים, לאמור מדינות ידידותיות, ומבחינתנו, בעיקר ארה"ב ונשיאה, אך אין צורך תמיד להיכנע לבקשותיהם או הנחיותיהם ואפילו דרישתם. מדינה עצמאית, דמוקרטית, ריבונית, חייבת להחליט לבדה על גורלה וביטחונה.
הטיעונים שהשמיע אולמרט בראיון, בנוסח עם מה נתקוף, איזה מטוסים, פצצות, מי ייתן לנו עזרה - הם ניסיון נואל ונואש להפוך אותנו לכנועה של ארה"ב וקשורה אליה בטבורה.
