"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את ה'". הנה קשה ביותר - רבקה אמנו עשרים שנה עקרה מתפללת להקב"ה להיפקד בזרע של קיימא, מצטערת, מבקשת וכולי, וכשעוברת את צער ההריון, כמו הרבה נשים שעוברות את צער ההריון, עומדת רבקה ואומרת: "אם כן למה זה אנוכי", הרי עשרים שנה ביקשת והתפללת לרגע זה, מדוע כך נוהגת רבקה אמנו?
אלא חז"ל מבארים ואומרים: הצער של רבקה אמנו לא היה צער של הריון אשר רוב הנשים בעולם סובלות, אלא הצער היה צער אחר. חז"ל אומרים שכאשר רבקה הייתה עוברת ליד בית עבודה זרה עשיו היה מבעט לצאת ועל זה הצטערה רבקה, על בן הפכפך אשר פוסח על שני הסעיפים - בבית עבודה זרה מבקש לצאת ובבית מדרש מבקש לצאת. עד שהלכה ל"שם ועבר" ואמרו לה את דבר ה': "שני גויים בבטנך", זה לא בן אחד פוסח על שני הסעיפים ויש בו מידת ההפכפכות אלא שני בנים. ודרשו חז"ל - אלו רבי הקדוש (רבי יהודה הנשיא) ואנטונינוס אשר היו בקשר חזק וגדול, ומובא שאנטונינוס היה מתייעץ עם רבי הקדוש על כל ענייני הממלכה שלו ורבי הקדוש הביאו עד שהתגייר, ואז נרגעה רבקה אמנו.
אך קשה, מדוע נרגעה, הרי אנטונינוס עתיד להיוולד בעוד אלפי שנים, בינתיים עתיד להיוולד בן רשע, חוטא ומחטיא, על מה נחה דעתה ועל מה נרגעת רבקה אמנו? אלא פה רבקה מלמדת אותנו יסוד גדול. רבקה רואה את כל הצער אשר יהיה לה מבנה עשיו, אך רבקה מסתכלת יותר רחוק מהצער של עשיו ובניו ובני בניו. היא רואה רחוק-רחוק נקודת אור גדולה - אנטונינוס, וזה מאיר לה את המחשבה ומשמח אותה ומקבלת את הדין באהבה. זה רצון השם - לחפש בתוך כל הצער והיגון את האור; גם אם הוא נראה רחוק ואפילו רחוק מאוד, נחה דעתה של רבקה.
לכן משה רבינו, כשראה את המצרי מכה איש עברי, "ויפן כה וכה". משה רבינו הסתכל עד סוף כל הדורות וראה שאין שום טוב טמון בו ורק אחרי כן הרגו, כי אם היה בו טוב משה רבינו היה מניח אותו עם כל הרע שהיה במצרי וכל מעשיו הרעים.
וידע האדם שיש דברים שטוב לסבול בהם סבל גדול בשביל נקודת אור ואפילו הקטנה ביותר. כך מצאנו - בנות לוט, עם כל הרע אשר היה במעשיהן, עמוק-עמוק אחרי דורות רבים היה טמון בהן ניצוץ - דוד המלך.
ישנם זמנים שהאור והטוב טמון עמוק ורק אחרי זמן מבינים ויודעים. אנו חיים בזמן מיוחד וצריכים להיות עם יראת השם גדולה ועם אהבת השם אמיתית, וברבות הימים מה שהשכל לא עושה הזמן עושה.
