גיבוי מלא לכיבוש מלא ושינוי מלא

אפשר לסקור את הסיבות האידיאולוגיות, האסטרטגיות ואפילו הסיבות הנעוצות בחוק הבינלאומי, שבזכותן ניתן להעניק גיבוי כאמור, לכיבוש מלא של רצועת עזה. ואכן, בהמשך אסקור אותן בקצרה, רק על-מנת להדגיש את הלגיטימציה למעשה הכיבוש הזה מדיסציפלינות שונות.

אולם, אני מעדיף לפתוח, לפני סקירת הדיסציפלינות הללו, באמירה "תלושה" מן המציאות הזו, אך עם זאת מאוד מחוברת אליה. ממעוף הציפור, מגובה 30 אלף רגל, ניתן לומר שניסינו הכל עד כה. ניסינו בדרכי שלום ("עזה ויריחו תחילה", "ההינתקות"), וניסינו בדרכי מבצעים צבאיים ("עופרת יצוקה", וכו'). ופתרון ראוי אין אפילו באופק.

זו טעות קולוסאלית, של כל המחנות, ימין ושמאל. הקזת דם במשחקי חתול-עכבר אינה פתרון. השמאל רואה בשברון חלום השלום, והימין רוצה לחזור ולנעוץ באדמה יתד של טירוף לאומני-משיחי. מעגל דמים של שוטים, חד-גדיא, שסופו במחיר שמשלמים חפים מפשע, משני הצדדים. המציאות הזו, היא טירוף שחייב להסתיים באמצעות ראייה מפוכחת של המציאות החדשה.

זהו מצב של חיים ומוות, ומכאן שהוא מצב בינארי. זהו משחק שסופו בניצחון של החיים על פני המוות, ועל כן דינו להסתיים בהכרעה. לא בתיקו מתמשך של מאזן אימה ודמים.

אם לא ניתן להבטיח שתושבי ישראל יחיו בשקט ובבטחה, נגזר על צה"ל לספק להם את הביטחון הזה בכל דרך, כולל על-ידי מבצע צבאי זמני ומוגבל, או בדרך של כיבוש הרצועה מחדש. אזרחים אמורים לחיות. צבא אמור לספק ביטחון. זה אינו כיבוש מבחירה של טירוף לאומני-משיחי, אלא כיבוש מכורח-כפייה, לצורך מימוש התהליך המדיני של שלום מפוכח ואחראי.

מכאן, למגינת ליבם של יריביי הפוליטיים מימין, אין מדובר בהיתר לכיבוש מתוך כוונה להחזיר את המודל הקלוקל של התנחלויות, אלא בכיבוש מותנה לצורך פתרון קבע, ועל כך נרחיב בהמשך.

דבר אחד חייב להיות ברור לכל הצדדים. המציאות שבה ישראל משחקת בשתי חזיתות, בחזית הצבאית בלבד או בחזית המדינית בלבד, במודל שבו ישראל משלמת מחיר בשתי החזיתות - המודל הזה אינו קיים עוד. ישראל לא "תתנצל" במישור המדיני על כיבוד שנכפה עליה. במקביל, ישראל לא תשב בשקט ותחטוף מטחי טילים. ההפך הוא הנכון, וישראל תקח את הטוב משני הכלים, המדיני והביטחוני. הכיבוש שנכפה על ישראל יהווה כלי למינוף במישור המדיני, להשגת שלום בטוח ובר-קיימא.

ישראל לא ראתה ברצועת עזה שטח ישראלי וכבר בהסכם הראשון עם הפלשתינים, דובר על "עזה ויריחו תחילה". עזה נמסרה לשלטון הפלשתינים, והיה עליהם להוכיח עצמם במבחן ה"מסוגלות", לקיים שלטון, שיחיה בשלום לצד ישראל. ההיסטוריה ידועה לכל, ואין צורך לפרטה, מעבר לסקירה קצרה של השתלשלות העניינים, המבישה מבחינת הפלשתינים, החל מרגע קבלת החזקה על עזה.

על רגל אחת: הפת"ח לא השכיל להפוך עצמו מארגון טרור לשלטון ממלכתי. השחיתות והסיאוב שאפיינו אותו כארגון טרור, המשיכו להוות חלק מן התרבות הארגונית, עד שהמציאות הזו הכריעה אותו.

בחודש ספטמבר 2005 ביצעה ישראל את "ההינתקות" (תחת תפיסת הביטחון שהיוותה את התשתית ליציאה מדרום לבנון), ולאחר מכן, בחודש יוני 2007, איבד הפת"ח את השליטה ברצועה במסגרת ההפיכה הצבאית של החמאס. הפלשתינים עצמם הפכו את התקווה הגדולה שלהם מ "עזה תחילה" של שלום, ל"עזה מחילה" של מחילות-טרור כלפי מדינת ישראל.

הפת"ח אינו שולט עוד ברצועת עזה, והשלטון המקומי אינו מכיר בפת"ח, אינו מכיר בישראל, ומהווה איום מתמיד על ביטחון אזרחי ישראל. החמאס סירב לכל הזדמנות להיכנס לתהליך שלום עם ישראל, ובכך בידל עצמו מן הפת"ח.

גם העובדה שהחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות, אין בה כשלעצמה מספיק על-מנת להפוך את הממשל העזתי לממשל לגיטימי. לממשל הזה אין לגיטימציה. גם משום שאינו מכיר בחוק הבינלאומי ובהמשכיות המחייבת אותו כלפי ההסכמים שחתם הפת"ח, וגם משום שהוא עושה הכל על-מנת לתקוף את ישראל. והכל, מתוך כוונה להוות זרוע קדמית, עבור גופים שאינם מסתירים את שאיפתם לחיסול מדינת ישראל.

על-פי החוק הבינלאומי, אדמת עזה נמצאת תחת אחריות מדינת ישראל, כל עוד מדינה אחרת לא הוקמה או לקחה אחריות עליה. הרשות הפלשתינית אינה מדינה, וגם אם הייתה כזו, החוק הבינלאומי מתיר למדינה מותקפת (ישראל) לפעול למיגור סכנה לאזרחיה. מכאן, שגם אילו הייתה הרשות הפלשתינית מדינה, מתקפה ישראלית הייתה לגיטימית מבחינת החוק הבינלאומי (כולל כיבוש השטח).

על כל אלה, ועוד נימוקים מדיסציפלינות שונות ונוספות, שמפאת קוצר היריעה אין זה המקום להיכנס אליהן, כיבוש הרצועה מחדש הוא מעשה לגיטימי. עד כאן, ישמחו אנשי הימין מאוד. ומכאן ואילך, יאלצו לבלוע את הגלולה המרה שהיא עסקו של השמאל: "השלום".

מרגע שנכבשה עזה מחדש בידי ישראל, היא חוזרת להיות קלף במסגרת המו"מ לשלום בין ישראל לפלשתינים, ובין ישראל ליתר מדינות ערב. כל מדינות ערב שהסתפקו עד כה בתשלום "מס-שפתיים" דיפלומטי-פוליטי עבור תושבי רצועת עזה, ייאלצו לקחת אחריות, ולנהוג על-פי הביטוי השגור בפי דוברי אנגלית: "Put your money where your mouth is".

המודעה שתהיה תלויה בחזית הדיפלומטית, תאמר: "דרושה מדינה המוכנה לקחת תחת חסותה את רצועת עזה, ולהתחייב לבריאותם, רווחתם, השכלתם וכלכלתם של תושבי הרצועה... ובמקביל, לשאת באחריות לביטחונן של המדינות הסמוכות, מצרים וישראל. על המועמדת להפגין יכולת היסטורית לקיומם של הסכמים בינלאומיים ו/או לערוב לקיום התחייבויותיה כלפי הקהילה הבינלאומית, ולהסכים לכל סידורי הביטחון כפי שייקבעו מעת לעת...".

אם תרצה מצרים של מורסי לקבל על עצמה את המחויבות, אהלן וסהלן. אם לא תרצה, תתכבד להירתם ולסייע במציאת מדינה המקיימת את התנאים, או תנצור לשונה בעניין עזה עד שיחול, אם יחול, שינוי מהותי בנסיבות. המשחק של "ללכת עם ולהרגיש בלי" - נגמר!

כשלעצמם, העזתים אינם ראויים לשלטון עצמי, אלא אם יעבור זמן ותוכח יכולתם, קבל עם ועולם, להנחת דעת הישראלים, כי דבר-מה מהותי השתנה בתפיסת העולם האנטי-ישראלית, וביכולתם לקיים הסכמים בינלאומיים, בחסות האו"ם והקהילה הבינלאומית.

כישלונם של העזתים לנהל את ענייניהם לתועלתם ולרווחתם, והבחירה (הדמוקרטית, או לא) לרתום את עזה כקטר של רכבת הטרור נגד ישראל - הבחירה הזו תשאיר את עזה תהפוך "קרדום לחפור בו", ממש כשם שהיא הייתה תמיד. ההזדמנות ניתנה, והוחמצה. ולהחמצה כזו יש מחיר.

החל מרגע שתיכבש עזה על-ידי ישראל שוב, היא תהיה הקרדום לחפור בו את תהליך השלום מחדש. כיבוש עזה מחדש, יסמל את סופו של עידן הסובלנות הבינלאומית לטרור, ותחילתו של עידן האחריות הבינלאומית לקיומם של הסכמי שלום. העולם המערבי מבין היום לאן פני הטרור בכלל, ופניו של הטרור המונחה הוראות של כוהני דת בפרט. זו העת להסדיר את יחסי הכוחות ולהפקיד בידי הקהילה הבינלאומית את עתידה של עזה, כאבן בוחן לנכונות של המדינאות העולמית לסיים את הסכסוך הזה. ישראל לא אמורה לשאת על גבה לבדה את העול של היותה חזית המאבק הבינלאומי בין העולם החדש והעולם הישן.

ישראל תכבוש את עזה כדי להסיג את הטרור, והעולם ישתף פעולה כדי לבסס את הפתרון ביום שלאחר הכיבוש. אם תושבי עזה יסרבו להיות הקרדום לחפירת היסודות לתהליך השלום, הם יגזרו על עזה להיות הקרדום לחפור בו את קברו של החלום לעצמאות פלשתינית, לכל הפחות עד שייאותו לקיים הסכמים בינלאומיים ולזנוח את הטרור.

בין הימין הרוצה לראות בתקומתה של התיישבות על כל שעל, ומזוזה על כל גבעה, ובין השמאל הרוצה לראות את החזון הציוני מוגשם בשלום ובביטחון בין ישראל ושכנותיה, יש טווח רחב מאוד של אזרחים ישראלים, אשר בייאושם הרב מצביעים לימין או לשמאל, ובייאושם הרב עוד יותר - מחפשים מפלט נוח באמצע.

למרות סיפורי המעשיות של כל מפלגות האמצע מאז ועד עולם, באמצע יש אכן ציבור גדול, אבל אין שם מפלט נוח. מה שיש באמצע זו מציאות שצריך לבחון בכל פעם מחדש, בהתאם לנסיבות המשתנות ובהתאם לתמורות החדשות. כן, בכל פעם מחדש. משימה קשה. בהחלט לא 'מפלט נוח'.

אין טעם להכות את בנימין נתניהו על המעשה של מכירת אשליית הביטחון בבחירות הקודמות, ואין טעם להכות אותו על הפתיחה במבצע הנוכחי בסמוך לבחירות. רבים עשו כן לפניו, ורבים כנראה יעשו זאת, גם אחריו. יש טעם בדרישה למצוא פתרון שאינו פופוליסטי וחסר-סיכוי, אלא פתרון אמיתי שדורש אומץ ומנהיגות.