ביבי נתניהו נלחם כארי על מקום "משוריין" לכלכלן
שלמה מעוז. למרות כל הערכות המגיעות לכלכלן על זה - ולמרות שכותב שורות אלה היה מוכן לחתום גם חלק לא מבוטל של "אמרות הכנף" של אותו שלמה מעוז (ביחס לפער העדתי והחברתי), הרי שבטוחני שנתניהו איננו חפץ באיש הזה כל כך משום כישוריו הכלכליים, ובטח לא משום אמרותיו החדות. נתניהו פשוט מצא מועמד מתאים שיפתור לו חלקית את בעיית "הלבנת הראש" של מפלגת הליכוד ה"עממית".
מעוז - מוכשר ככל שיהיה, הוא עדיין טירון פוליטי וכשיכנס לפרלמנט (אם יכנס...) הוא יהיה חייב תודה לנתניהו. למרות אמרותיו ה"מעניינות" (במיוחד על ריבוי האשכנזים שעל שטרות הכסף - טענה ששווה לפחות חיבור ספר שלם...) הרי שבשל המגבלות שציינתי קודם לכן מעוז יהיה "מזרחי המחמד" של הליכוד (כפי שהיה עד עכשיו
משה כחלון) ותו לא. שנית, כשמעוז יתחיל לתפקד לצד נתניהו יעלם סופית מר
סילבן שלום מצמרת הליכוד, וגם זו סיבה לא רעה עבור נתניהו להתעקש על המעוז שלו.
אבל נתניהו יודע היטב כי במקום לערוך ניתוח לליכוד ה"לבן" שלו הוא משתמש באספירין. זה אולי טוב לטווח הקרוב לנתניהו (וליורשו האפשרי החדש - ליברמן...) אבל זה גרוע לטווח ארוך לליכוד. וכשמול טובת נתניהו מתנגשת טובת הליכוד בוודאי שהבחירה היא לטווח הקרוב ולטובת רוה"מ הנוכחי.
עד תחילת שנות ה-90 היה הליכוד ה"פייבוריט" האמיתי לשינוי דפוסים אתנו - פוליטיים בישראל, ובראשם בחירתו של ראש
ממשלה יוצא עדות המזרח. ה"כוורת" של הליכוד רחשה מועמדים צעירים יחסית שינהיגו את המדינה בעתיד, ושלא נולדו בין מינסק לפינסק. שמות כמו דוד מגן,
מאיר שטרית,
משה קצב ובמיוחד
דוד לוי איימו על ה"הגמוניה האשכנזית" במדינה בכלל ובליכוד בפרט.
יצחק שמיר ו
משה ארנס היו בלחץ ועימהם ה"נסיכים הרכים"
דן מרידור,
עוזי לנדאו וגם בני בגין. אך שני גורמים מנעו מהליכוד את המהפכה הזו - העלייה מחבר העמים ו
בנימין נתניהו.
העלייה מחבר העמים הורידה, לאורך שנות ה-90 והאלפיים, את הכוח האלקטוראלי היהודי- מזרחי במדינה ובמיוחד לימין של הליכוד היא סיפקה מצביעים "לבנים" חדשים מארצו של ז'בוטינסקי. לצד זאת הצליח בנימין נתניהו (הסמל ה"רויזיוניסטי" העולה)- בדרך ממולחת, מוצלחת ובמיוחד שקטה לעצור את התקדמות המזרחיים לעבר כס ראש הליכוד ו/או כס ראש הממשלה. בתחילה הוא נפטר מדוד לוי, אח"כ נפלטו
יצחק מרדכי ומגן ל"מפלגת המרכז" שהתאדתה איתם ביחד ולימים נמנעה ה"סכנה" בחזרת משה קצב - מרום נשיאותו להתמודדות על יו"ר הליכוד (פרשת קצב התפוצצה זמן קצר לאחר שהכריז כי לאחר סיום כהונתו הנשיאותית יתמודד על יו"ר הליכוד נגד נתניהו, בימים שקדימה נסקה לגבהים...).
קשה לומר שנתניהו הזיל דמעות - אפילו של תנין, כאשר מאיר שטרית ו
שאול מופז נפלטו אף הם החוצה - לקדימה. ההגמוניה הז'בוטינסקאית חזרה למרכז המפה הרויזיוניסטית של הליכוד , במקום העממיות החברתית שאיימה להשתלט על מפלגה זו עוד בימיו של יצחק שמיר. סילבן שלום ומשה כחלון שימשו תפאורה מלאכותית כדי שה"עמכא" ימשיכו להצביע ל"מפלגת העם". אבל עכשיו - כשה"ראש הלבן" של הליכוד שוב נחשף כקרחת פרובלמאטית בקרב המצביעים קשיי היום, לפתע צץ הצורך להביא "שחקן חיזוק" ספרדי והרבה יותר אמין ומוצלח ממשה כחלון שהותיר "קרחת אלקטוראלית" בקרב מצביעי הליכוד. שלמה מעוז - כלכלן ימני ובאמת דמות מזרחית הולמת, אמור לסתום את הפרצה הזו עבור מערכת הבחירות הקרובה ולהביא לנתניהו את ה"ישועה" שנגדה הכלכלן מעוז עצמו יוצא באמרותיו השנונות.
בשביל כוס שוקו לבחירות
אבל גם נתניהו יודע כי במערכת הבחירות הבאה ימשיך ה"ראש הלבן" של הליכוד לצמוח ולבצבץ כגבנון אלקטוראלי מטריד, משום שמעוז איננו מנהיג מזרחי שצמח מתוך המצביעים והאוהדים של הליכוד כמו אלה שצמחו בשנות ה-70 וה-80. הציבור המזרחי של הליכוד אינו טיפש והוא לא יסתפק באיזה מעוז מזדקן אלא ידרוש מנהיגות משלו ואותנטית ממש ואת זו כמובן שנתניהו אינו מוכן לבנות ולעורר כגולם שיקום על יוצרו. אך אם נתניהו היה רוצה - לטווח ארוך, ל"החזיר עטרה מזרחית ליושנה" לליכוד, שממנה יצמחו שוב ה"ראשים הכהים" שם, הוא היה מצפין לבית שאן ומציע לדוד לוי את המקום השלישי ברשימת "הליכוד - ישראל בתינו" , ומנסה להחזיר "מן הכפור" את דוד מגן, מאיר שטרית ואחרים, כפי שעשה זאת בפעם האחרונה כאשר החזיר את "נסיכי הליכוד" ובראשם בני בגין (יריבו לשעבר), ודן מרידור (למרות תדמיתו ה"שמלאנית") וכפי שהצניח "ראשים לבנים" ולא אלקטוראלים כ"בוגי" יעלון והאלוף פלד. אבל בשביל מה לשלוף מחדש מהבקבוק הפוליטי את ה"שד העדתי" במחיר אובדן ההגמוניה הרויזיוניסטית הלבנה? בשביל כוס שוקו לבחירות לא צריך לקנות פרה שחורה...
