הסכם מיני-מינכן של ביבי נתניהו

מקץ שנים ארוכות, ארוכות אין קץ ומייסרות לכרבע מתושבי דרום הארץ, דומה היה שרוח חדשה של עוז רוח, גאווה לאומית ונחישות החלה זוקפת את קומתם השחוחה ונפשם המושפלת של אזרחי ישראל המוכים תדיר.

זו הייתה שעתה היפה של הסולידריות היהודית שחצתה ימין ושמאל, חילונים ודתיים, מכל העדות ובכל הדעות. 90 אחוזים מהעם אמרו לביבי: אנחנו אחריך, צא בכוחך והושעת את עמך מצר ומאויב. וכך החלה מלחמה בעמוד ענן שואג ההולך לפני המחנה, אך מקץ שבוע הסתיימה בקול ענות חלושה ובזנב מקופל של בושה ותבוסה, חרפה וקלון של מי שמציג עצמו כמנהיג לאומי נישא מעם. דומה היה נתניהו בנאומו לצ'מברליין של מינכן 1938 החוזר אל עמו מפגישה עם הפירר ופיסת נייר לבנה בידו, אומר ומבשר לעולם – Peace In Our Time שלום בדורנו...

אי-אפשר שלא לחזור אחורנית, אל ההיסטוריה, של ימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. אז לפני ארבעים וחמש שנים, עמד בראשנו ראש הממשלה לוי אשכול המנוח שהיה כבד פה ומגמגם, אך מעשיו הנחושים, כמו מנהיגותו האמיצה, הביאו למדינית ישראל את הניצחון הגדול ביותר של העם היהודי לדורותיו מאז חרב הבית השני.

ומנגד, ניצב לנו היום ראש הממשלה רהוט הלשון המדבר גבוהה, גבוהה, בעוד מעשיו ללא מתום, הנם חידלון גמור ואסונות מדיניים וצבאיים המדרדרים את מדינת ישראל לעברי פי פחת, ומחמירים את מצבנו ממבחן למבחן וממערכה למערכה.

מי שראה בתום שבוע הלחימה את נאום התבוסה של ביבי נתניהו, ואת פניו הנפולות עד בכי, כשהוא עומד ומתרץ את כישלונו המנהיגותי, לא ראה חרפה שכזו מימיו; ומשסיים את דבריו ירד חד הלשון, שפוף קומה ומוכה אל כסאו כשהוא מעביר את רשות הדיבור למי שהוא תאומו הסיאמי לכישלון, לשחצנות ולאוזלת היד, ואחריו לשותפו החדש במפלגה, שר החוץ, שהוא גם כבד פה וגם אטום מחשבה. הזה האיש השואף להיות בקרוב שר הביטחון ואולי גם ראש ממשלה כיורשו של מר נתניהו?!

לשמוע את ליברמן, ולא להאמין, כיצד הוא משבח את הרוק שהתיז על פנינו נשיא מצרים אדון מורסי, ומתארו כגשם נדבות המחייב את כולנו להודות ליורק על תנובת פיו! תודה לך מורסי, תודה על שהצלת אותנו ואת השלום של המובסים.

ובעצם אותן הדקות המשיכה האש להכות עוד שעות ארוכות בכל חבלי דרום הארץ, מבאר טוביה ועד באר שבע, ומתל אביב וראשון לציון במערב ועד גוש עציון וירושלים במזרח – הכל תחת האכיפה האסטרטגית של טילים ומרגמות במימון אירן וחיזבאללה ובחסות מדינית של טורקיה, מצרים, קטאר הפרו אירנית, ואיך לא בסיוע אובמה וקלינטון שהגיעו כדי לגזור קופון שמן לזכותו של הממשל החדש בארה"ב.

מי שראה כיצד החלה ביקורה של הגברת קלינטון בישראל בפנים קרות ובשפתיים חשוקות אצל מר נתניהו, לא צריך היה לנחש כיצד איך תבוא הנקמה הקרה של הצמד אובמה קלינטון.

אהוד יערי מבכירי הפרשנים למזרח התיכון ראה את הנולד עוד בתחילת המבצע, וכשהחלו המגעים המדיניים להפסקת אש ,הזהיר את נתניהו וממשלתו לבל ייתן לארדואן הטורקי לשליט הקטארי, שליח אירן ולנשיא מצרים מורסי, להוביל את ישראל למלכודת המדינית שנטמנה לה.

אומרים, שבמזרח התיכון אם אינך מוזמן לסעודה, תמצא עצמך על השולחן כחלק מהתפריט.

אמר להם יערי: "אל תלכו למשא-ומתן הזה, שלא בדרג המדיני הגבוה! רוצה מורסי בהפסקת אש עבור החמאס? שיעשה זאת בדרג המדיני של ראשי מדינה ולא בשליחים מדרג זוטר".

אבל איך לא? כסומא באפילה נפל ביבי בגיבוי ברק וליברמן והתשיעיה רדופת עונת הבחירות והפריימריז, אל הבור הפעור. ביבי שלח למצרים בסתר את עורך הדין יצחק מולכו, מקורבו האישי, לספוג עבור כולנו את החרפה של אלה המוקצים מחמת מיאוס בקרב הטורקים, המצרים והקטארים.

וכך, ביבי בישל דייסה מבאישה וכולנו אכלנו אותה, תרתיי משמע, בעוד מוחמד מורסי גוזר קופון אצל אובמה, ומקבל סיוע כלכלי שאמור היה להינתן לו, אם יאשר הקונגרס, רק בתמורה למלחמה בטרור שכבש את סיני ואשר מסכן לא רק אותנו אלא גם את שלומו של העולם החופשי ואת האינטרסים של אמריקה.

מורסי לא היה יכול למצוא הזדמנות פז ועסקה מוצלחת יותר ממבצע עמוד ענן של ביבי נתניהו. הוא החזיר את מצרים למעמדה המוביל באזור, גם קבל סיוע כלכלי נדיב ובלתי מותנה מארה"ב, גם חיזק את החמאס יציר כפיו של האחים המוסלמים שהוא מנהיגם, וגם השפיל את ישראל עד עפר. לו היה ביבי הלחיץ והסחיט מנהיג אמיתי – דורש היה ממורסי קודם לכל הסכם להלחם בטרור ובהברחות הנשק למנהרות עזה. אבל ביבי נכנע כדרכו, חזרנו את ביבי הישן מכישלון מנהרת הכותל 1996 לכישלון מנהרות עזה 2012.

כך מתנהגת ממשלה ישראלית 19 שנים אחרי אסון אוסלו, האינתיפאדה, קטסטרופות ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה והפיאסקו של עופרת יצוקה ומשט המרמרה. שום דבר לא נלמד, לא ועדת אגרנט ולא ועד וינוגרד, שוב נפלה ממשלה ישראלית קורבן לקיבעון של מחדלים בלתי נגמרים ביישום לקחים, שוב מופקר העורף לגורלו, שוב מפעילים את חיל האוויר מתוך תקוות שווא שהוא לבדו יוכל להכריע את המערכה בלא להפעיל את כוח המחץ של הזרוע היבשתית ובמיוחד של הנחישות והמוטיבציה של לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים שנחלצו בלא היסוס אל המערכה הכבדה.

ישראל מפחידה עצמה לדעת בחששה להפעיל כוח צבאי יבשתי בשל מחדלי התגובה לדוח גולדסטון וברצון לפייס את הפריץ הטורקי בשל אחריותו למשט המרמרה. רק לפני מספר שבועות עבר ביבי בשתיקה על פסקי דין חמורים ושל "עונשי מאסר" מבוימים נשגזרו בטורקיה על מפקדי צה"ל וראשי קהיליית המודיעין.

הדברן הגדול שלנו אפילו לא מצא לנכון למחות או לפחות להוקיע את התעמולה הטורקית הגסה ואת ההפרה חסרת התקדים של כללי המשפט והנוהגים הדיפלומטיים המקובלים בעולם התרבות.

תפיסת היסוד הכושלת של ההכלה (בתרגום השגוי והרווח של המונח Containment) אותה אמצו כל ממשלות ישראל בכלל וממשלת נתניהו במיוחד, שלטה גם עתה בתוצאות המבצע, והובילה בעבר, כמו עתה, לשחיקה מתמדת בכושר ההרתעה של מדינת ישראל.

ההכלה הזו מאפשרת לאנטי מנהיגים כמו ביבי לאפשר ספיגה של מכות טרור, להבליג או לכל היותר להגיב תגובה "מתונה, או שקולה" כדי שלא להסלים כביכול את המצב, גם כשברור שהסלמה כזו היא אמצעי למנוע התקפה חוזרת בשל חומרת התגובה המונעת החוסכת בסופו של דבר סיכונים ואיומים עתידיים.

קודם כשירו 5000 קסאמים ופצמ"רים על התושבים הנאמנים של גוש קטיף ונצרים בלא תגובה מוחצת, "הכילו" ממשלות ישראל את ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל עבור נוחיות זמנית של תושבי הדרום ועוטף עזה, ומשגורשו והוגלו תושבי גוש קטיף מנחלותיהם לחיי עוני ומחסור כדי "ליצור שקט ומציאות חדשה" כדברי אריק שרון - רעש הקטיושות התקניות ("גראדים") עבר מהצפון אל דרום הארץ – תחילה לשדרות הקרובה למען "שלום" התושבים בבאר שבע, וכשניסה החמאס בהצלחה לבצע ירי גם לבאר שבע ללא תגובה הולמת, האיום על תל אביב ועל הכור בדימונה הפך להיות רק שאלה של זמן, והמועד – מבצע עמוד ענן של ביבי נתניהו ברק וליברמן.
אך לא עוד הכלה של פגיעת טילים בבאר שבע, כי גם ראשון לציון ותל אביב הפכו קורבן לשחיקת התפיסה הכושלת הזו, והפעם בחסות ביבי, אהוד ואביגדור, שיש הנותנים בהם סימנים בראשי התיבות: "באג", תקלה, כשלון, שגיאה.

והחבורה המוכה הזו הולכת בקרוב הביתה. ברק למגדלי היוקרה ולעסקים, אביגדור וביבי אל הפריימריז של הליכוד; אך העם לא פרייאר ויומם עוד יגיע.

וגם התשקורת שלנו חזרה, כהרגלה, לימיה הרעים מקדם, וכאשר העם היושב בציון ניצב ליד הבתים ההרוסים וקורא להם בזעם: תילחמו או שתסתלקו – משתיקה אותה התקשורת הזו וסותמת את פיו בכוח; ומי בא לעזרתה? השר הידוע לתיירות – עזרם ומגינם של ליברמן ברק וביבי.

כך ראינו באותו ערב של התבוסה, עוד מחזה אבסורד הזוי בגיבוי שלושת ערוצי הטלוויזיה, כאשר קושמרו, יונית ואור הלר מלגלגים על העם המוחה בתסכול זעמו על הביזיון, ולא מאפשרים את הצגת המחאה הספונטאנית הזו, כשהם "מאתרגים", איך לא, את השלישייה הכושלת הזו, בהסתרת אמת ובהורדה לזנות של מקצוע העיתונות.