האחות העברייה בארץ הקודש

יש מקצוע אחד בישראל של עבודת כפיים וכיתות רגליים, שבשבילו צריך לימודים גבוהים ברמה האקדמית. להיות אחות. הן בנות גילים שונים, צעירות שיצאו מבתי הספר לאחיות מלאות מרץ ושמחת חיים, ומבוגרות מסורות שכבר שנים משרתות באותה מחלקה בתפקיד תובעני שאין בו קידום מלבד תחושת שרות ועזרה לאחר.

"שוורצע שוועסטער" קראו להם באידיש הירושלמים. פועלות אפורות של משמרות ארוכות ומתישות, מתרוצצות חרש בלילות ארוכים בחדרי החולים כמלאכים בלבן ומושיטים מזור לגוף ונפש כואבים. זהו מקצוע אצילי שבו נשים רבות עוזבות את משפחותיהן וילדיהן לטפל באחרים, חוזרות הביתה לטפל גם בבני הבית. אין יום ואין לילה!, מלבד ריצה בלתי פוסקת בתוככי במחלקות ארוכות, מוארות באור פלורוסנטים אפרוריים, נושמות כל היום חיידקי בתי חולים.

יש לי אחות כזאת בבית. אני רואה אותה מגיעה אחרי משמרת סחוטה כלימון. רוצה רק שעה מנוחה מכל מה שהיה. לפעמים, אבא עצבני של ילד שבו טיפלה, צעק עליה. לפעמים, בקוצר כוח האדם, היא עבדה כמו שתי אחיות, מפני שפשוט לא הייתה אחות נוספת למשמרת, או שרוצים לחסוך.....

את החיסכון התקציבי לא מעבירים אליה, למרות שהיא ובני ביתה משלמים על אחות שמגיעה הביתה קרועה מעייפות וצריכה כעת להתחיל לתפקד כאם .

כשמגיע התלוש החודשי רואים שהמשכורת לא תואמת את המאמץ ואם לא צוברים משמרות קשות אי-אפשר לגמור את החודש?!.

אם כך, מה יש בו במקצוע, שבכל זאת הולכות אליו בנות עבריות?
בגלל מה שאין בו לעומת מקצועות הקריירה הזוהרים - נתינה וענווה. זה מקצוע שאין בו אגו של קריירה וכל כולו נשמה, טוב לב ורצון לעזור.

האחות תמיד תקבל את ההוראות מרופא, לפעמים כזה שהגיע רק כעת למחלקה, צעיר שעדיין לא יודע הרבה ובכל זאת, למרות כל הניסיון הגדול, היא צריכה להישמע לו.

קחו למשל את הגברת שבביתי- אחות שנמצאת כבר שלושים שנה במקצוע וכבר הצילה כמה אנשים ממוות בטוח.

בכל זאת אינה יכולה להגיש טיפולים רפואיים מסוימים ללא רופא-גם אם הוא חסר ניסיון, שלא לדבר שאינה רשאית לכתוב רצפטים ומינון.

את היידע שהן צברו הן צריכות להפגין בענווה ובנעימות. כמה פעמים הייתה צריכה להעיר לרופאה צעירה בעדינות כדי לא לפגוע בה ולשנות הוראות טיפול. רק לפני חודש הטיסה חולה לאולטרה סאונד מפני שזיהתה דימום בבטן בלא בדיקות- רק על-פי תביעת עין של תלמיד חכם שבה.

האחיות נמצאות בין הפטיש לסדן, בין הרופא המומחה, הסטאג'ר התורן, בת השרות לאומי והחולים. האחות הוא מקצוע אפור אבל אצילי. כולו טוהר ועזרה לזולת.

לכן הציבור צריך להתייצב דווקא לעזרת האחיות יותר מאשר להתייצב לעזרת הרופאים, למשל. בגלל המסירות, בגלל הענווה,

בגלל הצורך להוקיר את אלה שבחרו ממסלול כה לא זוהר אבל כה מאיר ומשיב חיים לאותו חולה שמטופל על ידיהם. .
צריך לתבוע מכלכלני הבריאות:

יש להגדיל את מאגר האחיות על-ידי הגדלת המשכורת הבסיסית ולאפשר לאחיות לשרת את החולים בלא שיגיעו אליהם בקוצר נשימה בעוד שנים שלושה חולים צועקים מקצווי החדרים "אחות" "אחות" באין מענה.

אין להמריץ את האחיות למשמרות הקשות-בדרך נכלולית של הזדקקות לצבירת משמרות רבות וארוכות רק כדי להביא משכורת נורמאלית הביתה.

את המשמרות הארוכות הליליות יש לפזר בין יותר אחיות על-ידי הגדלת מאגר האחיות. זהו צורך מיידי ששווה עליו גם להתמודד אל מול הוועדים הגדולים שירצו מייד הצמדת משכורותיהם-כדרכם.
הממשלה צריכה להתייחס לאחיות כאל מקצוע מועדף ואל השעה הזו כשעת חרום.

אמנם שעת החרום היא לא מהיום. אבל העבר הפסול לא מצדיק את העתיד המעוות אפילו לא לרגע אחד בהווה.