החרות לשאת נשק והאחריות האישית

הטבח בבית הספר בקונטיקט, אשר הביא למותם של 26 בני אדם, מתוכם 20 ילדים, הציף שוב את השאלה בה מתחבטת החברה האמריקנית מזה כמאה שנה: הפירוש לתיקון השני לחוקה ושאלת הפיקוח על נשק הנמצא בידי האזרחים. העובדה כי את הטבח ביצע צעיר מעורער בנפשו בנשק שגנב מאימו ושנרכש על ידה באופן חוקי לגמרי, והעובדה כי הרוצח בעצמו ניסה ולא הצליח לרכוש נשק לאחר שבבדיקת רקע נקבע כי אינו כשיר – לא שינתה את מהות הדיון. שאלת הפיקוח על הנשק הינה שאלה עקרונית הנוגעת לאופיה ומהותה של החברה האמריקנית ואליה היא נדרשת בכל פעם שמקרה טראגי כזה מזעזע בה את אמות הסיפים.

בחברה האמריקנית משרת השלטון את האזרח ולא האזרח את ממשלתו. לישראלי המצוי, המורגל בגיוס חובה ובוויתור על זכויותיו בשם ערך הביטחון הלאומי, קשה להבין זאת והוא נוטה לראות את החברה האמריקנית כחברה שטחית ומפונקת המתעסקת בזוטות. תושב ארה"ב, לעומת זאת, חי במנעד שבין שני העולמות ומתחבט תדיר בשאלות עקרוניות הנוגעות לסמכויות השלטון, זכויותיו כפרט ולמידת אחריותו האישית על חייו ורכושו.

התיקון השני

בשלהי המאה ה-18, כרעה החברה האנגלית תחת נטל מס בלתי אפשרי והתערבות בוטה וכוחנית של בית המלוכה בחיי נתיניו. האבות המייסדים, אלו שנמלטו או גורשו ליבשת החדשה שמעבר לים, קיוו לייסד חברה המושתתת על צדק ושוויון בה חירות הפרט היא נר לרגליה ואשר בה השלטון הינו אמצעי ולא מטרה. באומץ ובחדשנות ראויה למופת, הביאו הם לעולם את המהפכה האמריקנית ולפיה No taxation without representation.

הגם שנולד מתוך החשש להשתלטות צבאית על החברה האזרחית, נועד התיקון השני לחוקה בהתאם לפרשנות המורחבת, שאף זכתה לגיבוי בפסיקה של בית המשפט העליון, להעניק לאזרח את הכלים להגנה מפני עריצות שלטונית ולקחת אחריות מלאה על רכושו וחייו. כך, לראשונה בהיסטוריה, קמה אימפריה אשר שמה לה לנס את רווחתו וטובתו של האזרח הפשוט והעניקה לו זכויות להתגונן מפני חורשי רעתו - אנשים פרטיים ונציגי שלטון, כאחד.

כל דולר ודולר

אפילו ברמה הכלכלית יש לאזרח האמריקני את כל המידע והידע להבין כיצד מושקע כל דולר שהוא משלם כמיסים. ישראלים רבים המבקרים בארה"ב אינם מבינים מדוע מחירים נקובים אינם כוללים מס קנייה. מדוע התרבות האמריקנית כה מסבירה-פנים אך מרוחקת, וכיצד השימוש במרחב הציבורי נעשה ביראה ובכבוד על גבול הנאיביות (שלא לומר: "פראייריות"). החלטות בנוגע למיסי ארנונה ומיסי קנייה (מע"מ) מתקבלות ברמת הקהילה תוך שקיפות מירבית ושיתופו המלא של האזרח הפשוט.

לפני כחודשיים, רצתה העירייה בעיר מגורי להרחיב את קו הרכבת וביקשה לשם כך להעלות את מס הקנייה בסנט אחד. בצעד אופייני, היא קיימה משאל עם, הפסידה, ונאלצה למצוא מקורות מימון חלופיים. אצלנו, לעומת זאת, יכולות רשויות מקומיות להיכנס לגירעונות אסטרונומיים, למלא את המרחב ב"פילים לבנים", לדרוש ממשלם המיסים לכסות על ערוותן ולהיבחר בשנית. ברמה הלאומית, יכולים פקידי האוצר להעלות את מע"מ ולהטיל גזירות כלכליות כראות עיניהם, ולסמוך על בורותו של הציבור ונבחריו.

האחראי למעשים

סוגיית הרגולציה על כלי הנשק הינה שאלה עקרונית לגבי מידת התערבותו של השלטון בחיי האזרח, ולגבי מידת אחריותו האישית. חבר המתגורר באחד מיישובי המרכז סיפר לי כי לפני מספר חודשים יצאו שכניו לטיול משפחתי בחו"ל. באחד הלילות הוא שמע קולות מתוך ביתם וצילצל למשטרה. בלי להתבייש ענתה לו המוקדנית כי "היא מצטערת אך אין לה ניידת באזור". רק כשהובהר לה כי ברשותו אקדח ברישיון ובכוונתו לצאת החוצה, נאותה לשלוח ניידת מנומנמת.

באתוס האמריקני, מדינה ושלטון הם לא יותר מאשר מסגרת לרווחתו של האזרח ולא הסיבה לה. בחברה שבה לאחריות אישית מקום מרכזי, הרי שאל לו לאזרח לסמוך על שלטונות החוק ועל קובעי המדיניות בנוגע לבטחונו האישי ולרכושו. מניעת גניבות בקר, רכב, התפרצויות לבתים וכדומה היא בראש ובראשונה אחריותו של האזרח והפיקוח על הנשק מונע ממנו לממשה.

אירועי הדמים האחרונים בארה"ב, הציפו שוב את שאלת הזכות לשאת נשק ואת מידת אחריותו של הפרט על חייו ורכושו. במאתיים וחמישים שנות קיומה הוכיחה החברה האמריקנית כי רק בהינתן לו חרות להחליט על גורלו, יכול הפרט לקחת אחריות על מעשיו. ואת זה גם הטבח האחרון לא ישנה.