התקשורת בשירות הליכוד?

בערב שבת בערוץ הראשון אירחה המגישה איילה חסון את ראשת מפלגת התאונה-התנועה לראיון ארכני ומשמים. על פניו נראה היה שניתן לגברת זמן שידור בלתי מוגבל לשטוח את הגיגיה חודש לפני הבחירות. בפועל הסתבר ששאלותיה של חסון שימשו למרואיינת כחבל שאותו הלכה וכרכה סביב צווארה. ככל שהתמשך הראיון כך הזיקה לבני עוד ועוד לעצמה ולמפלגת התאונה-התנועה. בכך תרמה חסון, בלי שהתכוונה לכך, לקירובה של ציפי לבני לסדר הגודל של אחותה לשמאל הקיצוני, זהבה גלאון.

מילים רבות נכתבו על הראיון הגס של ניסים משעל עם נפתלי בנט, ועל הנזק שאולי גרם בנט לעצמו ולבית היהודי באופן התייחסותו לשאלת הסירוב לפקודה בלתי-חוקית בעליל, שאסור לתיתה וממילא גם אסור לבצעה. הליכוד קפץ על המציאה כמוצא שלל רב, וניסה להרוויח הון פוליטי ממה שהוצג כמעידה של היריב מימין, הבית היהודי.

ניתוח פחות שגרתי מצביע על אפשרות אחרת. אם עד כה התקשו מצביעים פוטנציאליים של הליכוד ושל הבית היהודי למצוא במה נבדל בנט מנתניהו והתלבטו בין השניים, באה תגובתו המתלהמת של הליכוד והראתה שאולי יש הבדל בין השניים. ה"עליהום" התקשורתי הוכיח, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, שהבית היהודי הוא ימין ואילו הליכוד הוא מרכז. המשמעות: הליכוד עלול לאבד מצביעים מסוימים שיעדיפו את הבית היהודי, אבל מצד שני, התייצבותו במרכז ונגד הימין עשויה לגרום למצביעים אחרים, ואולי רבים יותר, לנדוד מ"גוש המרכז-שמאל" אל המרכז האמיתי, הליכוד. התוצאה יכולה להיות עליית כוחו של גוש המרכז-ימין. ימים יגידו, סקרים יוכיחו, המצביעים יקבעו.

לא סביר שזה היה רצונם של ניסים משעל, איילה חסון או נחמיה שטרסלר, אבל אולי דווקא הליכוד יתחזק כתוצאה מפעילותם הנ"ל של שלושה עיתונאים בכירים.