בשעת בין הירחים חלמו כל החיים על פני הלרמון את אותו החלום. בחלומם נגלתה להם עיר חרבה הנפרשת מאופק ועד אופק. תילים תילים של אבני מסד וטפחות עזובים, עמודים שקרסו, תקרות ענק קמורות נחות מבוקעות בין הריסות. נדמה שהעיר נזרקה מגובה רב והתנפצה לאין–ספור שברים על הקרקע העתיקה.
והקרקע אכן הייתה עתיקה. כל החולמים כולם, למעט נטולי הבינה שבהם, חשו בכך מיד. הייתה זו הקרקע הראשונית, החומר הראשון שנולד מתוך התוהו.
במרכז העיר, אם ניתן היה להצביע על מרכזו של דבר המשתרע בין שני האופקים, נצנץ אור. האור קרא להם בלחישת הפיתוי של הנחש הראשון, בנהמת הייחום של החתולה הראשונה, בקריאת הניצחון של העיט הראשון המהדהדת בינות קניונים קמאיים. הם נענו לקריאה. ואז היו שם, ליד מקור האור, חוצים אלפי פרסאות בפסיעה אחת יחידה.
הייתה זו אבן שקופה ועצומת מידות שהחזירה את קרני השמש הגדולה ונצנצה ממרחק רב. הם עמדו לידה עתה, כולם, אך לא הבחינו זה בזה. לדידו של כל חולם היו האבן והוא ותו לא.
זמן רב עמדו והביטו בה מכושפים, שכן דימו לראות צללית נעה בתוכה כחרק הכלוא בענבר. ואז יצאה אליהם מחשבה רועמת מתוכה והם ידעו כי זמן התחרות קרב.
צרצר אמיננדורי ניעור משנתו ושכח דבר–מה שמוחו אף אינו מסוגל לתפוס. במכלאות הדובים של צבא דפרנרי התהפכו מאות דובי קרב שחורים בשנתם, הקרבה אל סופה עם שלהי החורף, ושכחו. תינוק נוודים ארוך שיער ומקועקע עד ברכיו התעורר בבכי ומיד שכח את סיבת בכיו. נער אבאנלי שאיבד את בתוליו בתחילת הלילה הקיץ משנתו וזכר. אז העיר את הנערה העירומה החבוקה בין זרועותיו לדהרה נוספת, ושכח. זקן יאזי מחבל היהארדומז׳ה אף לא ניעור משנתו. חרש החליק מן החלום אל תוך השיכחה הנצחית של המוות.
כל החיים על פני הלרמון חלמו את אותו החלום בדיוק. מרביתם היו טיפשים מכדי לזכור, כל שכן להבין. מרביתם של אלו שזכרו את חלומם שכחוהו עם אור בוקר או במהלך היום שלאחר מכן, שכן ידוע כי החומר שחלומות עשויים ממנו הוא הקשה מכל לזכירה. והמעטים שזכרו וסיפרו לרעיהם על אודות החלום שחלמו — והיו רבבות מאלה — נדהמו לשמוע כי בני–שיחם חלמו חלום זהה. חלקם צחקו ופטרו את התעלומה כמקרה נדיר ומוזר אך חסר חשיבות. חלקם השמיעו השבעות נגד עין הרע או מזמור תפילה לריצוי האל, או שסתם ירקו הצדה מתוך הרגל, בהתאם לארצם ולאמונתם.
רק בודדים זכרו את חלומם והבינו את פשרו. לגבי אלו, הייתה זו הפעם האחרונה שבה ישנו שינה נטולת דאגות.
תיבולט ניעור משנתו. חלום אחר חלם; בחלומו הופיעה אחת מן הנערות עבות הבשר שהגישו שיכר לשולחנות במסבאת ״הנודדת״. נערה זו צדה את עינו בביקורו האחרון במסבאה, והנה עתה הופיעה בחלומו והתרפקה עליו במלוא כובד גופה. תיבולט אהב נשים אשר כפלו אותו במשקלן, והחלום הסתמן כחלום מוצלח למדי. ואולם אז חרצה הנערה לשונה בחושניות והעבירה אותו לאורך גרונו, ובשם זאמא... הייתה זו לשון קפואה לגמרי! תיבולט הקיץ משנתו בבהלה.
היה עליו לשמור על חוליית המחפשים עד שעת בין הירחים, אך הוא נרדם בשמירה. הייתה לו לתיבולט את הבעיה הקטנה הזו. לא משהו רציני, בהחלט לא משהו שחבריו לחוליית המחפשים צריכים לדעת ממנו, שכן הוא התכוון להיפטר מהבעיה השולית הזו ממש בימים אלו. תיבולט חיבב את הטיפה המרה וזו חיבבה אותו. מדי פעם היה גונב לגימה קטנטונת מבקבוקון ששמר קרוב ללבו, אך רק בשעות לילה מאוחרות ורק בהֵיחבא, הרחק מעיני חבריו. עניין זה עלול היה לגרום לו לאבד את עבודתו ואף את ראשו, אך כאמור תיבולט טיפל בבעיה.
הלילה תיבולט טיפל בבעיה טוב מתמיד. תחילה הייתה זו לגימה ראשונה ואחרונה לחידוד החושים לפני השמירה; לאחריה באו שלוש נוספות, שכן נזכר שאכל בשר משומר לארוחת הערב וזה, כידוע, קשה לעיכול; את שאר הלגימות תירץ בכך שבכל מקרה זהו סוף הבקבוק, וחבל. על מה בדיוק חבל לא ידע לומר, אך עדיין הזרים את הנוזל המריר והמחמם לגרונו. הוא הקיץ מחלומו בירכתי עגלת המשא שעמדה מרוחקת מעט מן המחנה. לפני שעות רבות התיישב על שפת העגלה ״רק לרגע קט״, שכן ראשו הפך סחרחר מעט מסיבה עלומה, ועתה ניעור משינה ארוכה, שוכב בינות לשריונות משומנים ושקי גזרים, בצלים וקופסאות דגים מומלחים. הייתה זו צניפת הסוסים המבוהלת שגררה אותו משנתו נסוכת האלכוהול, חשב. אך לאחר מחשבה נוספת הסיק שהיה זה להב החרב הקר המוצמד לגרונו.
השחר החל לעלות ומבעד לעלוות העצים בצבצו קרני אור חיוורות ראשונות, מבשרות רע לאדם שלהב מונח על צווארו. ראייתו של תיבולט התמקדה באִטיות בצללית המתנשאת מעליו.
״היכן הנערה?״ שאל הזר שהחזיק את חייו של תיבולט בקצה חרבו.
תיבולט לא הצליח להבין אף לא מילה אחת מהשאלה הפשוטה.
״מה?״ שאל נדהם.
״הנערה שהייתה עמכם עד אתמול. היכן היא?״, הזר דיבר גלוריאנית בניב דרומי, אולי אמיננדורי. תיבולט, שנולד בדוכסות ויגוס וגדל בה, דיבר בלשון הדוכסויות. עורבבו בה גלוריאנית בעלת ניב אוזילי עם השפעות של מורית מערבית, דהיינו דורית, ומורית צפונית, דהיינו אדליונית, יחד עם המבטא הייחודי לבני הדוכסויות השם דגש על סופי המילים וכמעט מבטל את תחילתן; אך בסופו של דבר הייתה זו גלוריאנית, כך שלתיבולט לא היה כל תירוץ מתקבל על הדעת לכך שלא הבין את שפת בן–שיחו. למעט שיירי אלכוהול וחרדת מוות כמובן.
״הנערה?״ חזר תיבולט נדהם.
״הורד את החרב״, אמר קול מאחורי הזר. היה זה לורד לנגפורד, מפקד חוליית המחפשים, שעמד עתה מרחק עשרה צעדים מהשניים, חרבו בתוך נדנה וידיו שלובות על חזהו. בעיניו היה מבט משועשע, כמו מצא את המחזה כולו מבדר.
הזר הֵסב את פלג גופו העליון אל לורד לנגפורד, חרבו עדיין שלוחה לאחור, צמודה לגרונו של תיבולט.
״חיילים מצוינים יש לך כאן, המפקד״, אמר.
לנגפורד חייך בתיעוב. ״ריח השיכר מגיע עד לכאן. החייל תיבולט עבר שתי עבירות המחייבות משפט שדה. עבירות שדינן מיתה. אך לא אתה תמצה עמו את הדין, לא אוכל להרשות זאת״. עד שסיים לדבר כבר היו יתר המחפשים, חמישה במספר, פרושים בחצי מעגל סביב העגלה, ושלא כמו מפקדם, חרבותיהם היו בידיהם.
״אין לי כל כוונה לעשות כן. אני מחפש אחר הנערה שרכבה עמכם״, אמר הזר. דמותו התמירה, כמעט שש רגליים גובהה, נראתה כצוק איתן מוקף הילה באור הזריחה. הפרט הראשון שלורד לנגפורד הבחין בו היה ידו השמאלית של הזר: כף היד הייתה חסרה, ושרוול החולצה נקשר בקצה הגדם. לאחר מכן הבחין הלורד בפרטים שהשפעתם קטנה יותר בשדה הקרב; הזר לבש מכנסי בד שחורים אמיננדוריים תפורים מעשה אמן ומגפי עור גבוהים ושחורים. גלימה אפורה–כסופה קצרה, שהגיעה עד מותניו, נתלתה על כתפיו הרחבות וכופתרה באבן חן כחולה–כהה במרכז חזהו, כנהוג בקרב האצולה האמיננדורית. מתחת לגלימה הקצרה לבש חולצת משי לבנה דקיקה, ואדוות נעו בבד העדין עם משבי רוח הבוקר הקלילים. אדוות זעירות נעו גם בשׂיערו הארוך שירד עד אמצע גבו, וצבעו שחור למעט פסי כסף של שיבה אשר נזרקו בו בצדעיים, משווים לו חזות מבוגרת וחכמה. אפו היה קשה ומעוקל, ועיניו הקרינו כפור בצבען האפור הפלדתי. חרבו הארוכה התיזה מעליה את אור הזריחה בבוהק סגול, ובדומה לכלי נשקם של האחים–השומרים דימה המביט בה לשמוע כלי מיתר נפרטים במרחקים.
לורד לנגפורד חשב כי זהו יריב ראוי לשמו. הוא יכול היה להורגו עתה, אך משהו בשאלתו של הזר הציק לו. 'היכן הנערה', שאל הזר. אימוג׳ן, נזכר. ואז הבין — אימוג׳ן נעלמה.
הלורד זכר שניעור מצניפת הסוסים, ומיד הבחין בשומר החסר. הוא שמע קולות מכיוון עגלת המשא, ואור הזריחה התווה שם שתי צלליות אדם ונצנוץ סגול של חרב. במהירות ובחשאי העיר את חייליו. אך הוא לא זכר שהעיר את אימוג׳ן או שראה אותה. אימוג׳ן אכן נעלמה.
״אינך יודע״, אמר הזר, מנחש את רצף המחשבות בעיני יריבו. הוא הנמיך את חרבו והחל מתרחק מהחבורה, מתעלם מהלוחמים ומחרבותיהם השלופות, כמו היו אלה חלק מהנוף הבלתי מזיק.
״עצור!״ פקד לורד לנגפורד.
הזר עצר. רגע עוד עמד בגבו לחבורה, ואז סב על עקביו.
״עצור?!״ חזר, כמסרב להאמין.
״בשמו של הדוכס ויגוס אני מצווה עליך לעצור ולענות על שאלותי. תתחיל בכך שתאמר לי את שמך״. ניצוץ השעשוע פג מעיניו של לנגפורד והתחלף במשהו אחר, מסוכן יותר.
הזר נשם עמוקות, ״אני אחרוג מהרגלי ולא אהרוג אותך על חוצפתך״, אמר. הוא הפנה ללורד את גבו והחל להתרחק בשנית.
״שאלתי שאלה!״ הרעים הלורד בקול תקיף. חרבו נשלפה מנדנה כמו כדי להבהיר את כוונותיו והוא פסע שלושה צעדים לעבר הזר. זה זמן רב שלא נהנה באמת מסיף, ולפתע שש אלי קרב.
הזר הסתובב אליו במהירות, רעמת ראשו וגלימתו הקצרה מתנופפות באוויר: ״החמצת את ההזדמנות שלך״, אמר בשקט, כמו מנמק את מעשיו לצופה שלישי בלתי נראה, והרים את חרבו לגובה עיניו. חייליו של הלורד הרימו גם הם את חרבותיהם, נכונים להגן על מפקדם, אך לנגפורד עצר בעדם בהינף יד.
״זה ביני לבינו״, סינן. החיילים הנמיכו את החרבות, נכונים להתערב בעת הצורך.
״אני מחויב להזהירך שהנני לוחם עוקץ לשעבר, ושאומנתי בשלושת דיסציפלינות החרב של קדמוני דפרנדי. אני גם אחד מסייפיה הטובים של דוכסות ויגוס כיום״, התריע לורד לנגפורד, כנדרש ממנו.
בתשובה הוא קיבל חיוך ספקני. הזר הרים את חרבו אל על, מניח לה לנצנץ בשמש הגדולה העולה בשלל צבעי הסגול. ״אתה תצטער לשמוע את זה, אבל אני לא מְויגוס״, אמר.
לורד לנגפורד משך בכתפיו. הוא נתן לזר הזדמנות לסגת מהדו–קרב, וזה לא ניצל אותה. אמנת קדמוני דפרנדי חייבה אותו לעשות כן. רברבניים ככל שנשמעו הדברים, פעמים רבות הם חסכו טרחה גדולה ולכלוך גדול עוד יותר. אך מכאן ואילך כל אחד עמד ברשות עצמו.
״בוא נתחיל״, אמר בחוסר סבלנות והיישיר את החרב קדימה כמקובל, מכריז על מוכנותו לקרב.
הזר הניד בראשו להסכמה והיישיר את חרבו באטיות לעבר הלורד. לרגע הביטו האחד בעיני האחר, ולנגפורד חש את הכפור בעיני המתכת של יריבו.
״אתה מתעסק עם הבן האדם הלא נכון״, סינן לנגפורד, מתלבט עדיין כיצד יפתח.
״אתה לא מתעסק עם בן אדם״, פלט הזר, ובזינוק יחיד עבר את חמשת הצעדים שהפרידו בינו לבין יריבו. לורד לנגפורד לא היה מוכן למה שבא לאחר מכן. הזר תקף אותו בעוצמה פראית כזאב אחוז טירוף, מניף את חרבו במהירות מדהימה וחותך את האוויר בשובל סגול הממהר אליו להורגו. רק ברגע האחרון הספיק הלורד להרים את חרבו כדי להדוף את המתקפה הפראית. הוא נהדף צעדים אחדים לאחור, אך החרב הסגולה המשיכה להכות ללא רחם. שלוש מתקפות בזק נוספות עקבו אחר הראשונה והלורד גילה בפעם הראשונה בחייו כי בעל כורחו הוא נאלץ לבחור בשיטת ההתגוננות הגרועה מכולן — הנסיגה.
הזר ידע להשתמש היטב בחרב, אך בוודאי לא הגיע לרמתו של לורד לנגפורד, שאכן היה כמות שהכריז — נצר ל'חבורת העוקץ'. מה שגרם ללורד לפסוע לאחור, צעד אחר צעד בקצב אטי אך קבוע, היה כוח האדירים שהחרב הונחתה בו. כל מפגש להבים העביר זעזוע מחשמל בידו. זעזוע כה חזק עד שכמעט גרם לו לשמוט את חרבו שלו; כה חזק עד שהרגיש את כאב המכה הנבלמת בעורפו, ברגליו, בידו השנייה, בגלגלי עיניו.
בשם זאמאן!
הוא ידע שלא יחזיק מעמד עוד זמן רב אל מול המתקפה האימתנית; נדמה היה שכל אבחת חרב חזקה מקודמתה, והוא תהה מה יישבר קודם, ההגנה שלו או חרבו.
הזר לא נראה כמתאמץ יתר על המידה, החרב הגדולה הייתה ככפיס עץ בידו. הוא היכה שוב ושוב ללא תחכום או חן בולטים לעין, אך בנחישות של כורה שגילה עורק זהב ראשי. כך לא מסייפים, חשב לנגפורד, כך חוטבים עצים. והעץ הנוכחי היה מכה או שתיים לפני נפילה.
בצעד של ייאוש החליט הלורד לבצע חדירה ישירה נמוכה נוסח קוזארו. הייתה זו התקפה הזויה, כמעט מופרכת, לקוחה מאי–שם בשולי הדיסציפלינה הראשונה, ולמיטב ידיעתו מעולם לא השתמשו בה בקרב של ממש, למעט אולי קוזארו המפורסם. חדירה ישירה ונמוכה דרשה כריעת ברך, ולנגפורד ידע היטב שאם ההתקפה תיכשל הוא ימצא עצמו כורע ברך מול היריב כשחרבו שלו שלוחה הרחק לפנים; מעין הצעת נישואין גרוטסקית אשר תסתיים בקטיפת ראשו מצווארו כקטיפת פרי בשל. לעומת זאת אם ההתקפה תצליח... הרי חדירה ישירה מכל סוג שהוא מכריעה קרב, וחדירה ישירה ונמוכה מסיימת אותו בו במקום. הלהב מפלח את מרבית האיברים החיוניים בפלג הגופו העליון ומסיים את מסעו בבסיס עמוד השדרה, כך שהקורבן משופד על חרב יריבו מלמטה ועד למעלה כגוויית חזיר הנצלית על האסכלה. האגדה מספרת שקוזארו המפורסם קטל צֵלאָדם בכיר בעזרת התקפה זו. האגדה גם סיפרה שקוזארו היה מטורף שאיבד את חייו בגיל תשע–עשרה בנפילה על חרבו שלו. לורד לנגפורד החליט להסתכן.
עיניו איתרו את נקודת קוזארו מבעד לחולצת המשי הדקיקה. אם זכר נכונה היא הייתה שלוש אצבעות מעל לטבור. הוא הדף שתי התקפות דורסניות נוספות ובאחרונה שבהן נזקק לכל כוח רצונו כדי לשמור את אצבעות ידו סגורות סביב קת החרב, ואז במהירות צנח על ברכו השמאלית וחרבו נורתה קדימה כחץ מקשת.
הזר לא ניסה לחסום את הלהב. הוא נראה כה שקוע במתקפתו עד כי שכח שיריבו מסוגל ליזום פעולה התקפית משלו, מגוחכת ככל שתהא. להב החרב הדפרנדית שקע בבטנו של הזר ופילח את סרעפתו, ריאותיו, לבו... קצהו הגיח ממעלה גבו וניתק את ארבעת גפיו ממוחו.
הזר הביט מופתע באיש ששיפד אותו. לורד לנגפורד הביט מופתע בזר המשופד על חרבו. אילולא במוות עסקינן ניתן היה לומר שחליפת מבטיהם הייתה כשל נער ונערה המאבדים את בתוליהם; סוג של הפתעה המלווה במחשבה — ״אז כך זה מרגיש״. החרב נשלפה ממקומה והזר התמוטט לאחור.
דממה השתררה.
לורד לנגפורד סב אל עבר חייליו: ״זו הייתה חדירת קוזארו״, מלמל כמסרב להאמין. חייליו נראו המומים גם הם. הלורד פנה שוב להביט בגופת הזר. מעולם לא מצא עצמו כה קרוב למוות. העובדה שעדיין נשם הייתה נס מעשה ידיה של 'הראשונה'. הוא העביר את להב חרבו על מכנסי הזר, מוחה ממנו את דמו. לאחר שסיים פנה אל תיבולט, שעדיין ישב פעור פה בעגלת המשא.
״אתה״, אמר. שאר החיילים התקרבו גם הם אל תיבולט, חרבותיהם שלוחות לפניהם. תיבולט היה המום מכדי לנוע, להתגונן, או לומר דבר–מה. המֵירב שעלה בידו לעשות היה לסגור את פיו ולהביט בחבורה הסוגרת עליו.
״על טעויות משלמים״, אמר לורד לנגפורד בקול קשה.
״אתה אמרת״, נשמע קול יציב מאחוריו.
לורד לנגפורד סובב את ראשו באִטיות כמו יודע מהו השד המחכה לו מאחורי גבו. הוא ניצב שם תמיר וזקוף, גלימתו הקצרה מתנפנפת ברוח הבוקר הקרירה. בחולצתו נפער חור בקוטר שתי אצבעות, אבל מבעד לחור נגלה עור חלק ושלם. החולצה הייתה ספוגה דם, אך לורד לנגפורד לא ראה זכר לפצע מדמם. הזר עמד על שתי רגליו והביט בלורד. וחייך. ״איפה היינו?״ שאל בקול חולמני מעט. מבטו מתערפל ומופנה לשמים כמו מנסה לתפוס זיכרון חמקמק. לפתע ניצתו עיניו, ״אה!״ קרא כנזכר. מבטו ירד על הלורד שעמד מולו הלום. ״קרב!״ קרא שנית וחיוכו התרחב.
לורד לנגפורד לא ראה את החרב, רק סערה סגולה שאפפה את הזר ולאחריו אותו. בהתפרצות הראשונה נשברה חרבו של הלורד באמצעה, שבב ברזל ניתז ממנה, כמעט מנקר את עינו השמאלית. בהתפרצות השנייה כבר שכב לורד לנגפורד על האדמה החשופה, מתבוסס בשלולית דם הולכת וגדלה. כל המחזה לא ארך יותר מהזמן שבין שאיפה לנשיפה. הלורד, שחייו ניגרו ממנו במהירות, צרח בייסורים. גופו בותר במספר מקומות והכאב היה עז מכדי לכלאו. הזר קרב אל הלורד המפרכס לרגליו ללא שליטה, ובהינף חרב ערף את הראש המצווח. לא היה זה אות לרחמים או קוד של
כבוד בין לוחמים, כלל וכלל לא. הצרחות האיומות פשוט הכאיבו לאוזניו הרגישות והוא ביקש להפסיקן. רגע עוד הביט בלורד הערוף, ואז הרים מבטו והסתכל בששת החיילים שעמדו מולו בברכיים פקות, המומים. הם נראו מוכנים להגיע להסדר כלשהו, וליתר דיוק לכל הסדר שהוא.
״אין ברירה״, נאנח, והסתער על השישה.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
