בגנות הטיח

אל תסתכלו בקנקן

בסופו של הקרב במעלה ההר לירושלים במלחמת ששת הימים, התכתשה סיירת הנ"ט דוכיפת עם טנקים פטון M-47 ירדניים, בתל אלפול, ומחלקה ממנה כמעט הושמדה. סרן אהוד שני, מפקד דוכיפת, נהרג בקרב הזה, ועמו אבדה תקווה גדולה לקצין שונה ואיכותי.

אף אחד לא לקח ברצינות את גורלה של הסיירת, שהפעילה שריוניות אופניות פנהארד AML-90 מתוצרת צרפת, והייתה בת חורגת בשריון ובצנחנים גם יחד - גם לא מפקדה במבצע "תופת" (פעולת התגמול בכראמה, מארס 1968). בצה"ל נלמדת היסטוריה רק כמורשת קרב, ולא כבסיס למבצעים, לארגון ולתורת לחימה; ואת דוכיפת שלחו ב"תופת" שוב אל מול טנקים פטון M-47 ירדניים.

התוצאה ברורה מראש: עם שריון קל ביותר ועם תותח 90 מ"מ אין שריוניות יריבות ראויות לטנקים.

מ"פ דוכיפת ב"תופת" היה סרן אמנון ליפקין-שחק, שעוטר בעיטור העוז על פעולתו מול הטנקים הירדניים.

עם עיטור עוז נוסף (ממבצע "אביב נעורים" בביירות, אפריל 1973), מונה סא"ל ליפקין-שחק לסמח"ט הצנחנים 35. מפקדת החטיבה ירדה לראס סודר בתחילת המלחמה, ועלתה לטסה באמצעיתה עם גדוד 890, כדי לחולל את המחדל הנורא בטרטור 42 (שהם מכנים, "החווה הסינית"), שבו נטבחו לשווא כחמישים מחיילי גדוד הצנחנים. אל"ם עוזי יאירי, המח"ט, וליפקין-שחק היו בחוד הכוח עם המג"ד, ושלושתם אחראים לכישלון המבצעי והמוסרי, שכלל גם את הפקרת הפצועים וההרוגים (שחלקם מתו מחוסר טיפול רפואי) בשטח. בצבאות נפוצה אגדה עירונית, שסמח"ט אחראי, בין השאר, לחילוץ, לפינוי ולמינהלה.

אחרי מלחמת יום הכיפורים מונה ליפקין-שחק למח"ט 35. בהנהגתו, לא תוחקרו קרבות החטיבה, הועלמה האמת, והונצחה התרמית בדבר גבורה והצלחה לכאורה בקרב הכישלון בטרטור 42.

ליפקין-שחק היה רמטכ"ל כשהצבא נכשל בלבנון ובמה שנקרא "אינתיפדה". אמנם, קודמיו בתפקיד (משה לוי, דן שומרון ואהוד ברק) הכינו לו היטב את הכישלונות, אך הוא העצימם, והורישם לבאים אחריו (שאול מופז ומשה-בוֹגי יעלון) - כולם, דרך אגב, אדומי-כומתה.

כדאי לחזור לאותם הימים, כדי להבין, שליפקין-שחק שותף בכיר בכישלונות הללו ובניוונו של הצבא, ששיאו בהקמת המכון לחקר תורת המערכה (מלת"ם) הידוע לשמצה, שבלבל את היוצרות, ושיבש את המערכות - עד שפורק בעקבות מלחמת לבנון השנייה. בראש מלת"ם עמדו תא"ל (מיל.) ד"ר שמעון נוה - פקוד של ליפקין-שחק ובן-טיפוחיו - ותא"ל דב תמרי - ידיד אישי של הרמטכ"ל ליפקין-שחק.

ודרך אגב - זוטא קטנה: אחרי אחת מהתקריות הרבות של ירי-על-כוחותינו בלבנון, התראיין אלוף ליפקין-שחק, סגן הרמטכ"ל, עוד בטרם תוחקר האירוע. בדבריו העליל על לוחם, שנהרג בתקרית, כי ירה על חבריו. מעולם לא התנצל ליפקין-שחק על דבריו הנלוזים - משל ושנינה לאחוות לוחמים ולג'נטלמניות.

כל זה נמחל לו, ונמחק לחלוטין לאחר שכרמטכ"ל הביע בפומבי את סלידתו מראש הממשלה הנבחר - שנואה של העלית השמאלנית - בנימין נתניהו, והוביל כמעט פוטש נגדו. בדמוקרטיות זו הייתה סיבה מספקת להדחתו המיידית, אך לא במתיימרת להיות דמוקרטיה, שבה לצבא יש מדינה

אילו כתרים נשגבים קשרו לראשו ואילו מחמאות ניתנו לאמנון ליפקין-שחק על קברו. אם זיכרוני אינו מטעני - שום רמטכ"ל אחר לא זכה לשבחים רבים כל כך - ובעיקר, כשמעשי ליפקין-שחק דלים למדי גם לנוכח הגלריה החיוורת ביותר, שמנהיגה את צה"ל בחמישים השנים האחרונות.

אחרי מות קדושים אמור, אך גם בהספדים נדרש איזון, שיכבד את המת ואת עמיתיו, ולא ילעג לנוכחים, שלא כולם סנילים, כמו חלק ממספידיו הנמרצים.

לפני כמה שנים פרסמתי מחקר על סיקור מערכת הביטחון בתקשורת הישראלית, וטענתי, שהיא עוסקת בהלל למפקדים - גם ללא-ראויים. כל ברזלן נתפס כמצביא מהולל - גם אם העובדות סותרות זאת - וכל גנרל כמכלוא של אלכסנדר הגדול ושל סקיפיו אפריקנוס ולא בתור עוד אחד מחבורה די לא-מקצועית ודי-כושלת. ואם הוא רמטכ"ל, הרי יהושע בן-נון, דוד המלך, יהודה המקבי וכל מצביאי הדורות כורעים בפני גיבור החיל. ראינו זאת במהלך כל השנים ובאחרונה ב"עמוד ענן". אנחנו היפים, המעולים, המוסריים, המוצלחים והמוכשרים ביותר, כמובן.

מאז שגויסתי לצבא, כשנה לפני מלחמת ששת הימים, אני מחפש את הטובים והמעולים, שכביכול מאיישים את שורות מפקדינו. לנוכח סדרת המפלות, הכישלונות והתבוסות, שהנחילו לנו גנרלינו בחמישים השנים האחרונות, אני מפקפק בכך, שהטובים והמעולים קיימים כלל. ואם הם קיימים, אינם משפיעים כלל, אלא נמוגים בהמוני המפקדים הבלתי-ראויים, שהפקדנו (לרוב אני כותב זאת ברי"ש) בידיהם את ביטחוננו. אדרבא, יש רגליים למיתוס המקובל, כי החיילים הפשוטים והפיקוד הזוטר הצילו את מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים (ואולי לא רק בה?!). כלומר, הפיקוד הבכיר של צבאנו הכשיל - ומכשיל - את הצבא, ומאפס את הרצון הטוב של הזוטרים, את הקרבתם ואת נכונותם, ומבזבז את המשאבים העצומים, שנתנו בידיו.

לכן, גיחכתי כשקראתי את דברי השבח על "הנסיך" אמנון ליפקין-שחק. הוא אומנם היה גבר נאה, אך זו אינה תכונה, הנדרשת לרמטכ"ל, או למנהיג, אלא למגיש בטלוויזיה, שכל גדולתו ביכולתו להקריא בהטעמה מהטלפרומפטר.

כשבדקתי מי אמר את דברי ההגזמה, הבנתי היטב מדוע נאמרו.
והערת אגב: השהיתי את תגובתי, עד שיחלפו רוב ימי ה"שבעה", למרות שאני מאמין, שאיש ציבור ראוי לביקורת בחייו, במותו ואחריו - ואם רצונו בחסינות מביקורת, שלא יבחר להיות איש ציבור, או משרת ציבור. כנאמר, מי שמפחד מחום, שלא ייכנס למטבח.

מבוא לפשעי מלחמה

לשכת ראש הממשלה, הליכוד וקדימה (תתפלאו - עדיין יש רעש, שמייצרים שרידי מפלגת הפושעים והגנבים) השתלחו בנפתלי בנט, שהעז לומר, כי יש לסרב לפקודה לפנות יישובים. בלחץ הבחירות החל בנט לגמגם ולמצמץ, וניסה לשנות את טעמו.

לשם הבהרה, כדאי לזכור, כי חייל חייב לסרב לפקודה, שמתנוסס עליה "דגל שחור" - כלומר, בלתי-חוקית בעליל. למשל - הפקודה לבצע בנחישות וברגישות פוגרום וטיהור אתני ביהודי חבל קטיף, שאחד מהפושעים, שפיקדו עליה, הגדירה כפשע נגד העם היהודי.
יש לגנות כל ניסיון לטייח זאת - גם באמצעות שטיפת-מוח ("הכנה מנטלית:") לא-חוקית בעליל.

כל אמירה, שחייל חייב לבצע כל פקודה, ואסור לו לסרב - הנה מבוא לפשעי מלחמה; ואין הבדל אם המדובר בטיהור אתני של יהודים, או של ערבים.

השטויות, הנהוגות אצלנו, בדבר התפוררות הצבא אם יהיה סירוב - מגוחכות. מדינה, שפוקדת על חייליה לבצע פשעי מלחמה - מדינה יהודית, שמחריבה יישובים יהודיים, ומונעת התיישבות יהודים בארץ-ישראל - איבדה את זכות קיומה, ואינה ראויה להגנת אזרחיה היהודיים.

מי צריך אותן?!

כשעברתי לפני כמה שנים מן העיר בגוש דן אל היישוב הכפרי בשרון, חזרתי מהמאה ה-21 אל ירכתי המאות הקודמות בכל הקשור לשירותים מוניציפאליים.

הנכנסים לבניין מועצתנו האזורית נוכחים מיד באבטלה הלא-סמויה לחלוטין, השורה בבניין, ובאי-הרצון לשרת את התושב, שמשדרים עובדיה - אפילו עובדי מחלקת הגבייה. אחרי לפחות שני עשורים וחצי של בטלה - גם חוצות המועצה נראות בהתאם.

לפני שאחזור למוטב, אני מבקש לכבד את בטלני הצמרת של מועצתי האזורית בפזמון של שיר הבטלנים הידוע:

"הופה הולה הולה הולה
הופה הופה הולה הולה
הופה הולה הולה הופפה
הופה הולה הולה הולה
הופה הופה הולה הולה
הופה הולה הולה הופפה".

אף פעם לא הבנתי למה צריכים מועצות אזוריות. כלומר, הבנתי שהוגי הרעיון חשבו על המוני חברינו, שזקוקים למשרות, ולמה שלא יאכלו לחם חסד מכספי הציבור על לא עוול בכפיהם?!
מצד שני, קובע חוק ההלימה הראשון, שפיתחתי לפני עשרות שנים: לכל מכסה יש פח. כלומר, הציבור מקבל את מה שהוא ראוי לו.

כרגע מדברים על הפיכת המועצות האזוריות לעיריות - מהלך, שלא ייטיב עם התושבים, אלא רק עם הנבחרים, שישופרו תנאי העסקתם.

וחשבתי על כך, שהעירייה, שגרתי בתחומיה - שטיפלה בהצלחה די ניכרת בשטח מוניציפלי הרבה יותר גדול ובפינה אחת בה גרים יותר אנשים מאשר בכל רחבי מועצתנו - יכלה לבלוע לתוכה כמה מושבים, שמאבדים באחרונה את אופיים החקלאי, ולתת להם שירותים נאותים הרבה יותר מאשר כל מועצה אזורית - בתוספת קלה של עובדים (בין כה וכה רוב השירותים ברשויות נעשים במיקור חוץ, ויהיה יתרון גדול לגודלה של העירייה).

בית-ספר לתפירה

לא הצלחתי להבין כיצד אדם, שנחשד בביצוע מעשה פלילי, מכהן אצלנו כיועץ המשפטי לממשלה, ומעז להטיף מוסר, וללמד לקח. אולי עו"ד וינשטיין, שמתחבא (כמו הרבה אנשי צמרת אצלנו - מיצחק רבין ואילך) מאחורי הסינר של אשתו, יוכל להסביר זאת.

הסיכול הממוקד (זכויות היוצרים על הביטוי לאיתמר לוין מאתר החדשות מחלקה ראשונה) באביגדור ליברמן אינו הראשון בתולדות ההתערבות הבוטה של הפרקליטות בחיים הפוליטיים ובהרכב הממשלה. כמו טייס קרב גאה - 'אייס', בסלנג המקצועי - מתנוססים תמונותיהם של המחוסלים על גחונם של הפרקליטים: יעקב נאמן (בכהונתו הראשונה כשר משפטים), אביגדור קהלני, רפאל איתן, חיים רמון ועתה מדביקים את תמונתו של איווט. כנראה, שכחתי מישהו מקרבנותיהם של תופרי התיקים בפרקליטות.

ואני מצטער מאוד על שאין לנו הרבה שופטים כמו עודד אליגון, שמלותיו הבוטות על תפירת התיק לקהלני עדיין מהדהדות, והזכרתו מזעימה את הפרקליטים. כנראה, טרם נולד שופט, כמו אליגון, שיעז לעשות צחוק בריש גלי בעברית כה נמלצת מסיפורי הבדים של הפרקליטות הלוך וחזור. ואליגון שילם מחיר יקר על חוצפתו.

שש-עשרה שנה וחצי לא הספיקו לבטלני המשטרה והפרקליטות לחקור את תיק ליברמן - גם כיוון שמרבית הזמן עסקו ביחסי ציבור וברצח אופי של ליברמן, שאינו, חס וחלילה, נח של דורנו. למעשה, חסד עשה עמנו וינשטיין כשהזדרז לפרסם את החלטתו כשלושים יום לפני הבחירות. עתה, אפילו התמים באזרחי ישראל מבין היטב מה מניע אותו ואת הפרקליטות.

ואחרי זה, כמובן, שמענו מלוא חופניים דברי מוסר, תוכחה והסברים על שלטון החוק(ן) ועל השוויון בפני החוק ועל היותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. חביירים, כבר נמאסתם לגמרי! יש להחליף את התקליט השחוק והמגוחך. אם שוויון בפני החוק, אזי מדוע חבריי - חקלאים, שעובדים קשה מאוד לפרנסתם - נענשו מיד על העסקת עובד זר, ואדון וינשטיין מטיל עלינו את מימיו מהמקפצה?!

סוף העולם, באבי

לשוטי המדינה הייתה עדנה בתחילת חודש דצמבר: מישהו מצא, כי בלוח השנה של בני מאיה סומן 21 בדצמבר 2012 כסוף העולם, וממלכת שיטיון שמחה וצהלה כספקן ידוע, הכנתי אומנם את כל הציוד לקראת הסוף, ואפילו טמנתי הוראות מתאימות בפינות סודיות למען הארכיאולוגים של הדורות האחרי-הבאים.

מאז ומתמיד סוף העולם העסיק את האנושות. כל אימת שמגיעים לתאריך עגול - ובעיקר, לסוף אלף (זוכרים את אימת שנת 2000?!). ולהזכירכם, אחד המניעים למסעי הצלב היה סוף האלף הראשון לספירתם.

אם בני מאיה היו כה חכמים, איך נשמדו כל כך בפשטות על-ידי כה מעט ספרדים?! שאלה זו חקרתי פעם, במאה הקודמת, בלימודיי בהיסטוריה.

הבעיה אינה בני מאיה, אלא צאצאיהם השוטים של בני ישראל, שהולכים אחרי כל רעות-רוח ואחרי כל מגידת עתידות, כל מחשב גימטריות, כל נומרולוג וכל אסטרולוג, ואינם זוכרים את אזהרתו החמורה של הרמב"ם (באיגרתו לחכמי העיר מרסיליה), כי אסטרולוגיה הנה שטות מוחלטת וגם כפירה.

וזה מזכיר לי, כי היו שמועות (לא בדקתי את אמיתות הדיווחים), כי מיילדים וגינקולוגים קיבלו תשלומים מיוחדים, כדי ליילד ילדים דווקא בשנים-עשר בדצמבר 2012.

טוב, ב-21 בדצמבר 2012 לא הגיע סוף העולם - כתב אורי הייטנר - וגם לא סוף הטמטום בעולם

טעות

מי שחיפשו סיבה מדוע טעו האמריקנים כשבחרו את ברק אובמה לנשיאם - כדאי שיעיינו בטיוטת מדריך חדש של הפיקוד המרכזי האמריקני לחייליו.

התועמלן האיסלאמיסטי לא רק ממנה פרו-איסלאמיסטים ושונאי ישראל לבכיריו (עיינו בערך סוזאן רייס), ומנחיל לאנשיו מדיניות אנטישמית ואנטי-ישראלית (ראו את דוח ראשי המודיעין בדבר התועלת לארצות-הברית מאי-קיום ישראל), אלא מנהל מדיניות פייסנית ומתרפסת, שמעודדת איסלמיזאציה של המזרח התיכון ומעבר לו. ברוב טיפשותו הוא גם קרא לאסון, המתרחש בעולם הערבי, ומחזירו אל ימים חשוכים ונוראים - "האביב הערבי" (מה שמזכיר לי את האביב באנטארקטיקה).

לפי 75 עמודי המדריך האמריקני, אסור לחיילים האמריקניים באפגניסטן לבקר את האיסלאם (סביר לחלוטין!) ואת החברה האפגנית (כנ"ל). בנוסף, נאסר עליהם להביע הערות מעליבות כלפי טאליבן, או כלפי צדדים אפלים בחברה המוסלמית (כמו הומוסקסואליות, אפליית נשים ופדופיליה). הסיבה - טענת-שקר אופיינית לגישה המתרפסת, שהנהיג ממשל אובמה: הערות כאלו כביכול גרמו להתקפות של חיילים אפגניים על חיילים אמריקניים באפגניסטן ("התקפות ירוק על כחול", בסלנג האמריקני).

טיוטא של המדריך הופצה לביקורת בצבא, ודלפה לעיתון וול סטריט ג'ורנאל, שפרסמה, וגרם לסערה בארצות-הברית.

גם במערכת הצבאית האמריקנית לא עברה הטיוטא בשקט. בין מבקריה - גנרל הנחתים ג'ון אלן, המפקד היוצא של חזית אפגניסטן, שדחה אותה מכל וכל, למרות שהיה אמור לחתום על המסמך.

באותה ההזדמנות הזכירו, כי גורמים מוסלמיים בארצות-הברית - כולל סייענים ידועים לטרור - הוסמכו על-ידי ממשל אובמה לתדרך את אנשי הבולשת הפדרלית (FBI), את אנשי מחלקת המדינה, את אנשי משרד המשפטים, את אנשי המשרד לביטחון המולדת (HLS) ואת אנשי סוכנות החלל (NASA) בכל הקשור בערכי האיסלאם וביחס למוסלמים בארצות-הברית ומחוצה לה.

במסגרת ההתרפסות והפייסנות, התירה הילרי קלינטון, שרת החוץ היוצאת, לקיצונים מוסלמיים, שכניסתם נאסרה לארצות-הברית בשל פעילותם המיליטנטית וקשריהם עם ארגוני טרור, להגיע למסע הרצאות בארצות-הברית. מעניין על מה הם דיברו שם?!