שלושה חבלים לתלייה

"מבצע טברזין" תרם למוניטין המצוינים שהיו לקבוצת ג´אוון. המשטרה הצרפתית אמרה לנו שעלינו לשמור על עצמנו, כי נשקפת לנו סכנה מגורמים עוינים — קרי סוכנים של הרפובליקה האיסלאמית, ולא רק הם. נחמה חלקית מצאנו בהבטחתו של נשיא צרפת, פרנסואה מיטרן, להכיר בנו ולתת לנו מקלט מדיני. עם זאת היינו חייבים לשמור על דריכות וערנות, ותחושה של פחד ריחפה באוויר. אין ספק כי שילמנו מחיר כבד בשל העובדה כי נטלנו חלק במבצע, אך היינו מוכנים לקורבן מעין זה. הבנו כי הצלחנו לזעזע בדרך זו או אחרת את היסודות של הרפובליקה האיסלאמית.

חיזוק לסכנה שבה היינו נתונים קיבלתי באופן אישי. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון. הדובר הזדהה כקצין ממחלק הבילוש בפריז. "שלום לך, ידידי," פתח ואמר. "זמן רב לא דיברנו." תמונתו צצה לנגד עיניי, אדם דק גזרה, בעל שפתיים דקות, לבוש בחליפה ובעל תנועות חסכוניות. "אני משער שלא טלפנת סתם כדי לדרוש בשלומי," אמרתי, מנסה להישמע שאנן. "לא טעית. הפכת להיות ´אליל הציבור´ באירן," השיב, והפעם התגנבה לדבריו נימה אירונית. הוא לא נתן לי שהות להגיב והמשיך: "יש תוכנית טלוויזיה בארצך הנקראת ´זהות´, ובה זכו מתנגדי המשטר לחשיפה רבה. מצפייה בתוכנית אפשר לומר כי דורגת בין הבכירים ברשימת המבוקשים אותם מעוניינים השלטונות לתפוס ולהוקיע בכיכר העיר לכשתיתפסו. אני סבור שהאיתות ברור. היינו שמחים," ובכך התכוון לשלטונות צרפת, "אם לא תהיה שפיכות דמים על אדמתנו כתוצאה מנסיונות חיסול של גולים אירנים."

"אני מודע היטב למניעים שלכם," השבתי, והוספתי: "משום מה הם עולים בקנה אחד עם אלה שלי. הבנתי את המסר, אך דע כי אין בכוונתי להפסיק את פעילותי הפוליטית."

"חובתי הייתה להזהירך," אמר המפקח. "פקח עיניים והיה זהיר, כי אויביך לא יחמיצו הזדמנות לפגוע בך, והם להוטים לעשות זאת. בהצלחה!"

קהילה גדולה של גולים אירנים בפריז הזמינה אותי לספר על "מבצע טברזין" מעבר למה שדוּוח בתקשורת. היו לנו עשרות ראיונות באמצעי התקשורת, שם סיפרנו את הפרשה, אך הגולים האירנים לא אמרו די בכך. ניצלתי את ההזדמנות ואת המעמד כדי לסייע לחבריי לנשק. ידעתי כי חלק מהנוכחים באירוע הם עשירים מופלגים, בין אם מיליונרים, בין אם מיליארדרים. לעומתם היו כל החברים אשר נטלו חלק ב"מבצע טברזין" במצב כלכלי גרוע. כעת, לאחר שזכו לפרסום ולחשיפה, לא יכלו משפחותיהם שנותרו באירן לשלוח להם סיוע כלכלי. לרבים מהם לא הייתה קורת גג, והיו כאלה שאף סבלו לעתים חרפת רעב ונאלצו לגנוב אוכל.

בנאומי דיברתי על אודות אותם אנשים וסיפרתי את הסיפור שלהם. שמעתי כמה מאותם עשירים משוחחים ומחליפים חוויות על חיים מנקרי עיניים ועל ראוותנות לשמה. החלטתי להטיח את האמת הכואבת בפרצופם אף כי היטבתי לדעת שבמעשה מעין זה אקים עלי אויבים לא מעטים מקרב בני עמי. אמרתי להם: "כלפי חוץ אתם מיטיבים להזיל דמעות ולזעוק על הצורך לשחרר את אירן, אבל בחדרי חדרים אתם מתנהגים באופן שונה לחלוטין. אני סבור כי אתם קשורים בעבותות לחשבונות הבנק שלכם בשווייץ. הרי כשראיתם את העתיד לקרות באירן, חשתם להוציא את כספכם מבעוד מועד. אולם מה אתי ועם חבריי? איננו מקבצי נדבות ומבקשי לחם חסד. ערכנו את המבצע הזה תוך סיכון חיינו. כעת אנו נאלצים לשלם מחיר כבד בעבור מעשה שזכה לתמיכה גורפת מצדכם, אך כזו שהיא מילולית בלבד. אני טוען, כי אם אתם מתיימרים לגלות גם ערכיוּת לשמה, חובה עליכם לתמוך באנשים אלו. דעו לכם כי אנשי שמאל באירן אמרו לי, כי הדרך שבה אני מתנהל מעידה בבירור שאני שמאלני. הם שאלו אותי מדוע אני נשאר עם אנשי הימין, שרובם עשירים מופלגים. השבתי לאותם אנשי שמאל כי אני לאומן גאה, ועליהם לדעת שהלאומיות האירנית מבוססת על מונרכיה, ואי-אפשר להפריד ביניהן."

הקהל לא נותר אדיש לשמע הביקורת הנוקבת שמתחתי. נוצר, ובצדק, רושם כי אותם אנשים, הנהנים ממנעמי עולם בזכות עושרם הרב, הם בסך הכול לא יוצלחים, אשר פיהם ולבם אינם שווים. אולם אני לא הייתי מוכן לוותר. זכרונות המבצע עדיין היו טריים במוחי. עדיין סירבתי להשלים עם הכישלון, מה גם שידעתי כי אחד הדברים העיקריים שהיו בעוכרינו — הוא המצוקה הכספית שממנה סבלנו. אילו נהנינו נהנים מסיוע כספי נדיב, היה בידינו להגיע להישגים טובים מאלה שזכינו להם. היטבתי גם לדעת, כי מי שלא נקף אצבע היו אותם בעלי שׂררה עשירים, אשר ראו את עצמם מוּרמים מעם.

לאחר ששככה ההמולה הרגשתי את העוינות שהופנתה כלפיי מקרב הקהל. אין ספק, פגעתי בנקודות הרגישות, אולם גאו בי רגשי מרי מהולים בתסכול רב. לא הייתי מוכן להרכין את ראשי ולהשמיע דברי חנופה בתמורה לסיוע כספי. עזבתי את האולם כאשר אני מבין שהישועה לא תבוא מעשירי עם. לימים, כאשר עברתי גיור ולמדתי בין היתר את חוכמת ישראל, תפס את עיניי פסוק של חז"ל: "חביב עליהם ממונם מגופם". אז הבנתי למי כיוון הפסוק — לאותם אנשים באשר הם, אשר לנגד עיניהם ניצב רק דבר אחד — ממון, ואותם בעלי ממון שהחרדתי מרִבצם נמנו עמם.

שבר במשפחה ומבצע חדש ברקע

השלכות הנאום שנשאתי היו עלולות להיות הרות אסון גם בעבורי. אומנם דיברתי בזכות חבריי, אך יש לזכור כי מנת חלקי הייתה זהה לזו שלהם. גם אני נאלצתי לעבוד במועדונים כשומר לילה, ולא בחלתי בעבודות מעבודות שונות, כל זאת כדי לפרנס את משפחתי.

אם עד כה לא חסרו לי מאבקים מול גורמים חיצוניים שונים, כעת נפתחה מולי חזית פנימית, כזו שגרמה לשסע אשר הותיר בי צלקת עד היום. כוונתי ליחס המתנכר לו זכיתי לאחר תום "מבצע טברזין". כבר ציינתי כי הוחזקתי כ"כבשה שחורה" בעיני משפחתי בשל התנגדותי העזה למשטר באירן. אולם כעת, לאחר סיום המבצע, המצב החריף במידה ניכרת. רעייתי כעסה על שלא טרחתי להודיע לה על השתתפותי במבצע. בצדק, מבחינתה, היא ראתה ב"מבצע טברזין" פעולה נמהרת אשר הייתה עלולה להפוך אותי לבעל מום או במקרה הגרוע יותר לגרום למותי. התוצאות במקרה זה ברורות — להיוותר ללא אמצעי קיום. מבחינתה הייתי חסר אחריות לחלוטין. אידיאולוגיה, ערכים — אלה היו דברים חסרי משמעות מבחינתה. היא לא הייתה מוכנה להקשיב ולהבין, ועל כן התרחב הקרע בינינו. אומנם שמרנו על התא המשפחתי כלפי חוץ, אך הדבר נעשה מתוך כבוד למשפחה ודאגה לילדים.

אהבה, תמיכה הדדית ופרגון היו נחלת העבר. קו השבר החל להסתמן עם עליית חומייני לשלטון והפיכתי למתנגד נחרץ למשטרו. התעקשותי לעמוד על שלי גרמה לכך שסומנתי כגורם בעייתי ואף מסוכן. גם רעייתי הצטרפה למגַנים, וכעת, לאחר "מבצע טברזין", מבחינתה עברתי כל גבול.

עלי להודות כי בתוך תוכי נקרעתי. המחיר שנאלצתי לשלם על הזכות לדבוק באמונתי היה גדול, ואני בטוח כי היא הרגישה את הסבל הזה. אולם מי שסבל יותר מכול היו ילדינו.

בעוד אני טרוד בבעיותיי האישיות פנתה אלי פעם נוספת קבוצת "אזאדגן", שבראשה עמד גנרל אריאנר, והציעה לי להשתתף במבצע חדש, שהפעם יתקיים באירן. חרף הכישלון של "מבצע טברזין" התלהבתי לשמע ההצעה והשבתי בחיוב. התבקשתי לגייס מאות אירנים, לא רק מצרפת אלא גם ממקומות אחרים בעולם. המוניטין של "מבצע טברזין" אפשרו לי לגייס אנשים למבצע כזה ללא קושי. מבחינה כלכלית נתמכתי בידי הגנרל אריאנר, אשר בידו היה תקציב גדול לשם עריכת מבצע באירן. הסתובבתי במקומות שונים בעולם, ובעזרת אנשי קשר שונים חיפשתי אנשים מתאימים למבצע. בעוד אני משקיע את כל מאודי למען להצלחת המבצע, גיליתי לדאבוני כי שׂוררת שחיתות כספית שגגנרל אריאנר אינו מודע לה. הבנתי מה עלולה שחיתות כזו לגרום. ביקשתי לשוחח עמו באופן פרטי והצגתי בפניו הוכחות חותכות לשחיתות. לאכזבתי הרבה הוא בחר להתעלם מההוכחות, ולאור תגובתו החלטתי לפרוש ולא להכתים את שמי.

הרגשתי מאוכזב עד עמקי נשמתי והרגשתי כי הפסימיות משתלטת עלי, וזאת בניגוד לאופיִי. החלטתי ליטול פסק זמן מפעילות פוליטית מתוך רצון לשפר את היחסים המשפחתיים ולהתמקד בלימודיי. סיימתי את המכינה למשפטים באוניברסיטת פריז וקיבלתי את התואר D.E.A. מיד נרשמתי ללימודי הדוקטורט, ובד בבד בדקתי אם יש שותפים מתאימים לפעילות פוליטית שתניב תוצאות, אולם במובן זה נחלתי אכזבה עמוקה. הבנתי כי האופוזיציה הקיימת היא חסרת אונים, ועיקר פעילותה מתבטא בביטויים מילוליים אשר אינם מובילים לדבר.

חוסר התקווה הוביל אותי למחשבות שלא עמדו במבחן המציאות, וזאת בלשון המעטה. מתוך ייאוש עלה רעיון לי ולחבריי לייסד ארגון שיסחט כספים ממיליונרים אירנים כדי לממן את פעילותנו. לשם כך אימנתי קבוצה של אנשים צעירים פטריוטים ואידיאליסטים בעלי הכשרה צבאית. עשיתי זאת באמצעים מינימליים. בין היתר פניתי למנהיג האופוזיציה, ד"ר עלי אמיני, לראש הממשלה האחרון של אירן בימי השאה, ד"ר שפור בחטיאר, וכן לגנרלים שונים, ביניהם גנרל אוֹויסי וגנרל אריאנר. הזמנתי אותם למשרדינו מתוך מטרה שיתרשמו מהצעירים המוכנים להקריב את עצמם למען שינוי היוצרות באירן המוסאמית. הסברתי להם כי צעירים אלו זקוקים לאימונים מסודרים ולהכשרה מקצועית. לשם כך עליהם להתאמן במקומות כמו ירדן, מצרים, גרמניה וישראל, שם יוכלו ללמוד לוחמת גרילה. לאחר שיסיימו את הכשרתם המקצועית יוכלו לחדור לאירן ויפעלו כדי למוטט את השלטון האיסלאמי. לצערי, הגנרלים והפוליטיקאים לא הבינו אותי או העריכו שאני מתקדם מהר מדי בעבורם. הם לא שמחו לשמוע את הרעיונות שלי. לאחר שקיבלתי את התגובות השליליות הללו, הבנתי כי עלי לפנות לגורמים זרים בעלי עניין לשם ביצוע הפרויקט הזה.

בשלב זה ניגשתי לשגרירות הישראלית בצרפת ושוחחתי עם אדם בשם מגידן. סיפרתי לו על המבצע שאנו מעוניינים לערוך באירן, אולם חשתי כי אותו ישראלי לא התרשם מהרעיונות שהעליתי. קיוויתי כי הוא ישוב אלי עם תשובה, אך לצערי לא זכיתי לכך.

בשנת 1982 קיבלתי מלגת מחקר באיטליה לצורך מחקר על חברת הנפט האיטלקית Italian Ageep Petrolion Company, שהיה אמור להימשך חצי שנה. בשנת 1953, בזמן כהונתו של ראש הממשלה מוסאדק באירן, עמד בראש חברת הנפט האיטלקית אדם בשם אנריקו מטה. בימי מוסאדק נעשה מהלך של הלאמת הנפט בידי ממשלת אירן, דבר שגרם לבעיות רבות עם חברות הנפט הבריטיות והמערביות. כל המדינות המערביות הטילו חרם על קניית נפט אירני למעט החברה האיטלקית. החברה רכשה מכלית נפט גדולה בשם "רוזמארי". הספינה הייתה מיועדת להגיע מהמפרץ הפרסי לאירופה, אך באזור מפרץ עדן טובעה הספינה בידי כוחות בריטיים. הפרשה זכתה לחשיפה גדולה, אך לא הייתה כל הוכחה אם הבריטים והאמריקנים קשרו קשר לשם הטבעת הספינה. רציתי לדעת את האמת, ולשם כך היה עלי לשוחח עם משפחתו של אנריקו מטה, כיוון שהוא עצמו נרצח. הייתה זו הזדמנות טובה גם ללמוד את השפה האיטלקית. נסעתי לבדי, ללא משפחתי, ולבסוף שהיתי שם במשך שנה, במהלכה שבתי לפריז לראות את משפחתי כמה פעמים.

גרתי בבית של משפחה איטלקית נחמדה בשם מורנגוסטו. הקדשתי את הלימודים לשפה ולמחקר והייתי רחוק מהפוליטיקה. אומנם אשתי לא ראתה בעין יפה את שהייתי באיטליה לזמן כה רב. בזמן בו גרתי באיטליה התנזרתי מפעילות פוליטית ועסקתי במחקר לימודי לשמו. מעבר למחקר שערכתי, הצלחתי למצוא פנאי וללמוד ספרות איטלקית במכונים "טמטרון" ו"דנטה אלגיירי". באביב 1982, כאשר הייתי במילאנו, קיבלתי שיחת טלפון מאחי שהיה בפריז. הוא בישר לי שאבינו נפטר. "עליך לחזור לפריז," אמר ולא יסף. אותו יום היה היום העצוב ביותר בחיי.

שבתי בדחיפות לפריז, לביתי. כל אחיי הגיעו ממדינות שונות מאירופה לערוך טקס התייחדות משלנו. כיוון שכולנו היינו פליטים פוליטיים, לא יכולנו לשוב לאירן ולהשתתף בהלוויה של אבינו. הייתי עצוב לאבד את אבי, אך בד-בבד גם שמחתי משום שזכה להגשים את משאלתו בנוגע לילדיו. הוא קיווה שכל ילדיו יוכלו להתאחד, היות שהם היו פזורים במקומות שונים בעולם. אומנם האיחוד נעשה בגין מותו ובנסיבות מצערות, אך היה זה איחוד אשר תרם לאחדות המשפחה ללא ספק. אבי זכה להגשים משאלה נוספת — לראות את כל ילדיו בעלי תארים אקדמיים. הוא נהג לומר לנו כי הוא שמח ובר-מזל, אף-על-פי שמצבו הכלכלי אינו שפיר, כי עושרו האמיתי שכל ילדיו משכילים.

יום אחד התקשר אלי אחד מחבריי הטובים, אחמד פראסטי, אשר השתייך בעבר ל"סאוואק". הוא ביקש להיפגש עמי בפרנקפורט, גרמניה, והפציר בי שלא לספר על הפגישה לאיש. נסעתי לפרנקפורט ושם פגשתי את איידן חושבוניאני, שהיה סוחר השטיחים הגדול ביותר בגרמניה. איידן הזמין אותי לסעודה בביתו, וציין כי בין הנוכחים יהיו גם אחיו של השאה, הנסיך שפור ר´ולם, רזא ואמו החורגת של השאה. הוא רצה להציג אותי בפני הנסיך וביקש ממני להביא את כל המסמכים שלי, המעידים על פעולותיי נגד הרפובליקה האיסלאמית.

במהלך הסעודה דנו בפעולות שיזמתי נגד המשטר האיסלאמי. הנסיך היה נרגש מאוד וביקש להביט בתמונות ובמסמכים שלי. בשיחתי עם הנסיך ייחדתי את דבריי לחברי הג´אוון שנטלו חלק ב"מבצע טברזין". ניסיתי לשכנע את הנסיך כי יש לערוך מבצע רציני יותר נגד המשטר באירן. במהלך הדיונים שׂררה התלהבות גדולה וכל המשתתפים גילו אופטימיות רבה, אולם רצונו של הנסיך להצטרף למבצע הבהיר לי כי הוא אינו מציאותי, וכלל אינו מודע לסכנות הכרוכות במבצע מעין זה, אשר יועד רק ללוחמים מיומנים ונחושים ולא לאנשים מן השורה. בכאב רב החלטתי לוותר על המשך המגעים עם הנסיך, כי הבנתי שאני מבזבז את זמני לריק.

כמה חודשים לאחר ששבתי מגרמניה הזדמן לי לשוחח עם הנסיכה אזאדה. סיפרתי לה על הפגישה בפרנקפורט ועל דברי דודה. היא הפגינה מורת רוח מעצם אזכור שמו ואמרה לי בתקיפות: "אין לו ערך במשפחה, כולנו קוראים לו ´החזיר´." עד אותו רגע היה לי ספק כלשהו בנוגע להחלטתי להתנתק מהנסיך, אבל כעת הוסר הספק לחלוטין, ובתוך תוכי שמחתי על ההחלטה שקיבלתי.

ראיתי כיצד רבים מחברי ג´אוון הידרדרו זמן לא רב לאחר שתם "מבצע טברזין". מצבם הכלכלי היה בכי רע, לא התאפשר להם ללמוד בשל המצוקה הכלכלית, והם הרגישו נטושים, פליטים בארץ זרה ללא כל תקווה ועתיד. הם איבדו את הניצוץ והרצון להיאבק, ומקצתם אף השתמשו בסמים. הדבר גרם לי לדכדוך רב ולתחושת מועקה. הרגשתי אחראי, ולוּ במידה חלקית, למצבם. הרי אני הייתי האיש ששכנע אותם להצטרף לג´אוון וליטול חלק ב"מבצע טברזין". המשכתי בנסיונותי למצוא גורמים שיסייעו להם, אך ללא הועיל. הגרוע מכול היה התחושה כי דווקא בקרב בני עמי, האירנים הגולים, אין אוזן קשבת ונכונות לסייע לצעירים המוכנים להקריב עצמם למען הפלת השלטון האיסלאמי באירן.

יום אחד פנה אלי חבר והציע לי ללכת אתו לשגרירות עירק בפריז. באותה תקופה, יש לזכור, התנהלה במלוא עוזה מלחמת אירן—עירק. בתחילה היססתי. היטבתי לדעת את ההשלכות שתהיינה, אם יתגלה שאני משתף פעולה עם העירקים. לא היה אירני אחד שלא ראה בעירקים אויב, ולא משנה אם אותו אירני היה קומוניסט, איש מוג´הדין או קנאי מוסלמי. העוינות כלפי עירק הייתה משותפת לכולם, מה גם שהם אלה שפתחו במלחמה. לאחר הרהורים ממושכים, ובאין אפיק אחר שאליו אוכל לפנות, החלטתי להסתכן. סברתי כי עדיף לקבל עזרה מעירק כדי למוטט את השלטון האיסלאמי, ואחר כך להתמודד עם העירקים. ידעתי כי אני במיעוט, אך הייתי נחוש בהחלטתי לנסות ולנצל כל אפיק שיסייע לקדם את המטרה שלשמה פעלתי.

יצרתי קשר עם השגרירות העירקית ונפגשתי עם היועץ של השגריר. סיפרתי לו מדוע אני, כאירני, מעוניין להיפגש אתו, ומה הם המניעים שלי. שוחחנו במשך שעתיים. בתום השיחה ביקש ממני הדיפלומט להוכיח את אמיתות דבריי, ולשם כך ביקש שאמציא לו תמונות ומאמרים המתעדים את מעשינו. קבעתי עמו פגישה נוספת, ואליה הגעתי מצויד בכל המסמכים שביקש. הוא עיין בחומרים והפגין שביעות רצון גלויה, ולאור זאת קבע אִתי פגישה שלישית. באותה פגישה אמר לי כי עלי לנסוע לבגדד כדי לפגוש בכירים המעוניינים לשוחח עמי. נעניתי לבקשתו, אף כי ידעתי איזה סיכון אני נוטל על עצמי כפליט הנוסע למדינת אויב. הגעתי לבגדד עם תעודת מעבר של פליט פוליטי בצרפת.

הייתי כשבוע בבגדד, פגשתי אנשים רבים ונציגי ממשלה שונים. היו לי מסמכים המוכיחים את זהותי ואת הפעולות שיזמתי נגד השלטון באירן. לאחר שבוע של דיונים, ראיונות, הצעות ושאלות לגבי מבצעים עתידיים, נאמר לי כי אם אני ואנשיי רוצים להוכיח את רצינותנו, עלינו לרצוח אדם המקורב לחומייני בשם טאבאטאבי, סוחר נשק אירני שביצע עסקות נשק באירופה. לאחר שאותו סוחר נשק יחוסל, יסכימו לדון במבצעים נוספים. עניתי לסוכנים העירקים כי אנו לא ארגון טרור, אלא ארגון פוליטי לשחרור אירן, ועלי לדון על כך עם חבריי. יצאתי מהפגישה בטעם רע בפה, כאשר אני מפקפק ברצינות כוונותיהם של העירקים.

לאחר שבוע שבתי לפריז ודנתי עם חבריי הקרובים, בפריז ובפרנקפורט, בנוגע להצעה של העירקים. לאחר ויכוחים הגענו לכלל החלטה שהתשובה תהיה שלילית. הודענו לנציגים העירקים בפריז את אשר הוחלט, והם הפגינו מורת רוח רבה, אך אנו נשארנו איתנים בהחלטתנו.

זמן קצר לאחר ההרפתקה העירקית פגשתי רופא אירני בשם ד"ר עלי נוּאיני. הוא עזב את אירן לפני המהפכה היות שהיה שמאלן בהשקפתו. ד"ר נואיני סיפר לי על עצמו ועל הפעולות שהוא יוזם להפלת השלטון האיסלאמי. חרף ניגודי ההשקפות בינינו ראיתי בו בעל-ברית במאבק המשותף נגד השלטון האיסלאמי. סיפרתי לו על הרעיון שלי — כי יש לבנות כוח מיומן המורכב מאנשים צעירים, אשר יוכל לערוך פעולות צבאיות משמעותיות נגד המשטר האיסלאמי, ויהווה את חוד החנית במאבק להפלת המשטר. ד"ר נוּאיני הצטרף לדעתי, ואמר כי את אנשי הכוח הזה יש לשלוח ללבנון לצורך אימונים. במהלך השיחות שניהלנו אמר לי ד"ר נוּאיני כי ברצונו להשקיע בענף המלונאות. לשם כך הוא יזדקק לעזרתי, בייחוד מההיבט המשפטי, וציין כי גם אנשיי ייצאו נשכרים מכך. זמן לא רב לאחר פגישתנו רכש ד"ר נואיני אדמה באזור שוברו, המרוחק כשמונים קילומטרים מפריז. על הקרקע עמדה אכסנייה ישנה ומוזנחת, אשר דרשה שיפוצים רבים כדי שנופשים יסכימו להתארח בה. ד"ר נואיני תכנן לבנות שם מלון קטן ומסעדה. לשם השיפוצים הזדקקנו לאנשים רבים. לקחתי עשרים וחמישה מאנשיי והבאתי אותם לשם. שהינו במקום שלושה חודשים, שיפצנו את המבנה והפכנו אותו למלון מהודר. האזור שבו נמצא המלון היה מוקף ביער גדול, והיו שם מחסנים תת-קרקעיים. אנו הנחנו שנוכל להשתמש במקום לאימונים. זה היה הפרויקט הסודי שלנו, ואיש לא ידע את המטרה האמיתית שלנו. נוסף על האנשים שעבדו במקום הגיעו עוד אנשים, טיפין-טיפין, לאימונים.

במשך שלושת החודשים נסע ד"ר נוּאיני ללבנון כמה פעמים. במהלך אותם החודשים שעסקנו בשיפוץ ובבנייה לא התאפשר לנו לפעול נגד המשטר באירן. פעילות נגד המשטר האירני לא הייתה בראש סדר העדיפויות באותו זמן, כי היינו חייבים לפני הכול להרוויח למחייתנו, והעבודה שהציע לנו ד"ר נואיני הייתה בעִתָה.

יום אחד קולונל הוּשַנג ואזין, שומר הראש של המלכה פארה, יצר אתי קשר וביקש לקבוע פגישה. הוא הציג את עצמו בשם המלכה פארה ושאל אותי מדוע אני וחבריי הפסקנו את הפעילות הפוליטית שלנו. סיפרתי לקולונל כי אין ברצוננו לחזור על טעויות העבר, אלא לערוך מבצעים בעלי ערך אשר יקדמו את מטרותינו. הקולונל התאכזב מתשובתי. הוא דחק בי לחזור לפעילות שאפיינה את הג´אוון בעבר, אך אני הבהרתי לו כי אין סיכוי שהדבר יקרה. "לא נחזור על טעויות העבר," שבתי והדגשתי כמה פעמים במהלך השיחה. השיחה הסתיימה ללא כל תוצאות, ואני, אדם למוד אכזבות, תייקתי אותה כעוד שיחת-סרק.

חברי הג´אוון התכנסו כמה פעמים ודנו בפעולות עתידיות ובאופי שהן ילבשו. שׂררה אי-בהירות לגבי טיב הפעולות. ניצלתי את מעמדי כמייסד הג´אוון ואמרתי כי די להתלבט ויש לפעול, אולם עלינו לבנות מעין בנק מטרות איכותי, ובו כל מטרה תיצור תהודה הן בקרב הגולים האירנים הן בקרב המדינות המתנגדות לשלטון האיסלאמי באירן. "יש לנו הזדמנות פז," פניתי לחבריי. "נודע לי כי עושי דברו של חומייני רוצים לבנות מסגד גדול בכפר נוּבוֹשאטו, המקום שבו חומייני שהה בגלות כאשר הגיע מעירק לצרפת. ברצונם שהמסגד יעמוד על תלו לרגל חגיגות שלוש שנים לייסוד הרפובליקה. עלינו למנוע את הקמת המסגד בכל מחיר." סיימתי לדבר והבטתי בחבריי, מצפה לתגובתם. לרגע השׂתררה דממה, ואז החלו להישמע מלמולי התרגשות מלוּוים במילות הסכמה נלהבות. הייתי מרוצה לשמע התגובות, אך ידעתי כי נזדקק לסיוע כספי ולוגיסטי. אמרתי לחבריי כי אשוחח עם גורמים נוספים אשר יסייעו לנו במבצע. פניתי לקולונל הושנג וסיפרתי לו במה מדובר. הקולונל הבטיח לי כי ידבר עם הוד מלכותה ויחזור אלי. לאחר כמה ימים יצר אתי קולונל הושנג קשר. הוא אמר כי הרעיון נשקל בחיוב וביקש לדעת פרטים על התוכנית. נאלצתי לסרב לבקשתו, והבהרתי כי פרטי התוכנית יישארו חסויים מטעמים מובנים. עם זאת ציינתי כי נזדקק לסיוע בנשק או בכסף, ונשמח מאוד אם נקבל סיוע כזה. הוא הבטיח לי כי הוד מלכותה תשתדל לסייע כמיטב יכולתה. בד-בבד למגעים שניהלתי עם קולונל הושנג הכנסתי גם את ד"ר נוּאיני בסוד העניינים, גם מכיוון שידעתי כי יש לו קשרים טובים בלבנון. ד"ר נוּאיני התלהב ממטרת המבצע והבטיח כי יספק לנו כלי נשק. ביקשתי ממנו שיעזור לנו למצוא מומחה בחומרי נפץ, שיוכל ללמד אותנו כיצד להשתמש בהם. היה בכוונתנו להטמין מטענים במקומות הנכונים ולגרום לקריסת המבנה. לאחר כמה שבועות הציג בפני ד"ר נואיני לבנוני מומחה לחבלה. אותו אדם ציין כי הוא דורש מאה אלף פרנקים צרפתיים כשכר. דיווחתי לקולונל הושנג ואזין, והוא שוחח עם המלכה וקיבל ממנה אישור למימון.

שמחתי מאוד לתשובה החיובית, אך זו לא נמשכה זמן רב. שבוע לפני הוצאת המבצע לפועל הודיע לי הקולונל כי לא נוכל לקבל את הסיוע שהובטח, אלא רק לאחר שהמבצע יסתיים. כעסתי מאוד, אולם הזמן דחק, והיה ברור לי כי ניאלץ לאלתר תחליף לאותו חבלן לבנוני.

הייתי נואש ומתוסכל, אך לא היה בכוונתי להרים ידיים. חיפשתי כל אפשרות לגייס את הכסף הנחוץ. יצרתי קשר טלפוני עם ד"ר ר´אזם ואדי, שהיה מורו של בנו של השאה והיה מקורב למלכה. הוא הבהיר לי כי הכסף יועבר לנו בתום המבצע, כפי שהבטיח הקולונל השונג, וכי אין לנו מה לדאוג. כעת היה כיסוי כספי שאִפשר את הוצאת המבצע לפועל ואני נרגעתי.

בשעת בוקר מוקדמת התגנבו חברי הג´אוון למסגד שבכפר. בהנחיית החבלן הלבנוני הם פעלו ביעילות ובזריזות. הם הטמינו את המטענים במקומות הנחוצים, ולאחר שהתרחקו הפעילו אותם בשלט-רחק. נשמע פיצוץ עז, והמסגד קרס והפך לעיי חורבות. שעות ספורות לאחר מכן הודיעו בחדשות הרדיו הצרפתי על הפיצוץ. ד"ר ואדי התקשר אלי ללונדון לברך אותי על הצלחת המבצע, והוסיף כי המלכה פארה בכתה מאושר מפני שאף אחד לא נפצע במהלך המבצע. המבצע יוחס למוג´הדין, אך הם טענו שידם לא הייתה במעשה. המשטרה הצרפתית ניסתה למצוא חוט שיוביל אותה למבַצעים, אך ללא הועיל.

השמחה, לאור הצלחת המבצע בקרב הגולים האירנים, הייתה רבה. חומייני ואנשיו הושׂמו ללעג, ואין ספק כי יוקרתם נפגעה, אך אני לא אמרתי די.