קול תור הבחירות נשמע בארצנו. האוויר מלא דברים נחרצים שאומרים זריזי דברת שאינם חדלים לפסול ומיד להוקיע ברוב מלל, כל איש לגופו מפני שמה שאמר לגופם של דברים לא נראה להם. הם מתמחים בהגחכת עמדות שאינן ממין העמדות שלהם, יוצקים קיטונות של אשד ורבלי רותח על פסיקה שאינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם, מעבירים בשבט הדוברות הקולחת כל מה שאינו זז על-פי צו אמונותיהם, עתים, יש להודות, בכישרון, תכופות בהתענגות נרקיסיסטית גלויה על חוכמות לשונם, אולם אם היו מוכשרים לשתוק היו מיטיבים לדבר פי כמה וכמה ויתכן אפילו כי היו מפיקים קורטוב טובה ותועלת לעניין שלהם ולאמונות בהן הם אומרים שהם דבקים.
אבל הם לא מסוגלים. הם מרימים מאשפות אביון שלא היה ניצול מאלמוניותו היחסית, מצליפים בו בשוטי פנים ואחור, וזה, שלא היה אפילו בחלומותיו שלו אלא שחקן מתחיל זוטר במשחק הפוליטי של הגדולים, מוצא עצמו משודרג לדרגת יריב מטיל אימה ומיד קמים לו, יש מאין, מעודדים ומעודדות, וכבר הוא כוכב בצ'מפיונס ליג וכבר הוא צובר נקודות עוד בטרם יעלו חלוציו על המגרש. הדוברים, הנכפים לדבר ולדברר, יודעים כי אילו שתקו היו מיטיבים לדבר, אולם הם לא יכולים. הם מאמינים כי לשון חדה היא מאכלת. על-פי שכל, הם יודעים, כי היא לכל היותר פיפיות, ומכל מקום אותם היא פוצעת ואת יריביהם היא מחמשת, אבל איפה השכל בימים טרופים אלה...
באלף מילים את המילה שתוק
הם פותחים את הסכר ואשד של מילים פורץ בשצף להטביע 'מורם מעם' שקורא תיגר על המדיניות שהדוברים נותנים לה קול בכל שופרותיהם ואינם יודעים כי 'מורם מעם' זה הוא מין עוף שעולה מכל מיני מים שבעולם, דלוחים, וסרוחים, ושוטפים ועומדים, יבש כקונדור באנדים ונוצה מנוצות כנפיו המנוסות אינה נרטבת והדרך היותר טובה למנוע ממנו להמריא היא לתת לו לעוף עד שיסתאב, לשמוע, לבלוע ולנסוע הלאה בלי לומר מילה. אבל הרגיזו אותם. לדידם, 'מורם מעם' שיש לו מה לומר, יתקע לתוך הבור ולא יעשה לא תקיעה ולא תרועה ולא שברים מן העמוד נגדה נא לכל עמו, כך ככלל. אם מה שיש לו לומר אינו על דעת שרי המאה ושרי האלפים אף על-פי שהוא אולי על דעת המקום, עטים עליו הכל לומר לו באלף מילים את המילה האחת "שתוק" ואו אז, מי שלא שמע את התקיעה מן העמוד שומע אותה מן ההרים ומן הגבעות מקצה הארץ עד קצווי העולם כולו, והשמחה גדולה. כך בפרט. הדוברים הנכפים לדבר ולדברר יודעים כי אילו שתקו היו מיטיבים לדבר, אולם הם לא יכולים.
הם יודעים שיש שופטים בירושלים. הם חוזרים על הפסוק המנחם בגיניסטי הזה כל אימת שהם חושבים שחבל שיש שופטים בירושלים. זה פסוק ראשון, פסוק של פתיחה אמונית, בראש נבואת הזעם הקוראת את בית המשפט לדין. מיד אחריו באה התיבה "אבל" המזניקה את כל אותיות האלף בית בכל מיני פרמוטציות לזעזע
שמים וארץ על היוהרה היושבת בשערי הארץ ודנה את תחושת הצדק הטבעי של העם לחובה ואת צדק מלומדי כת הצדיקים בעיני עצמם לחסד. לעתים מתגנבת לה המילה "כנופיה", במקום "כת", או "אליטה" במקום "מכובדים" והקצף המילולי מעלה עוד מיני דימויים המתחרים אלה באלה במרירותם, ולפתע נראה "יש שופטים בירושלים" כקינה על טעותו קיצרת הרואי של המנהיג שנסתלק בעוותנו לבית עולמו בטרם יראה את הכל. מי שצריך היה לצאת מבית המשפט חף מעונש אבל לא מתרעומת, מנער את רסיסי פגזי המילים שנורו על בית המשפט בנונשלנטיות משלמותיו, ובית המשפט נותר עומד פצוע מול האומה כולה והנאשם הולך כל הדרך מעדנות לביתו ומודה לגורלו על שכל הקללות שקיללוהו הפכו לברכות. הדוברים הנכפים לדבר ולדברר יודעים כי אילו שתקו היו מיטיבים לדבר, אולם הם לא יכולים.
יש כנראה פתולוגיה כזאת בעולם הגורמת לאנשים אפילו בעשירוני מנות המשכל העליון לטעות להעריך כי הדיבור הוא מעשה, כי מה שנשמע הוא מה שיהיה, כי תוכנת הבל פה אמור שקול כנגד חומרת העשוי. זה לא הפסוק "גם אוויל מחריש חכם ייחשב". הם לא אווילים הדוברים. גרוע מזה, הם חכמים, אבל מה לעשות, חכמים להרע לעצמם. סינדרום כזה.
... ודבר לא יעזור, שבע ביום יגלו כי כל כמה שהם מדברים יותר הם מפסידים יותר והם לא יעצרו. חצי נחמה נותרת להם. בעוד שבועות שלושה יידום קול תור הבחירות. מזל.
