בית המשפט העליון, בראשותה של פרקליטת המדינה לשעבר,
עדנה ארבל, הידועה בקשיחותה במקרים אחרים, החליט ברוב דעות, להקל בעונשה של
ענת קם ולהפחית שנת מאסר מהעונש שהושת עליה. בין הנימוקים היו שקילת המידתיות ביחס לעונשו של שותפה-לאחר-מעשה העיתונאי
אורי בלאו, איש
עיתון הארץ. כפי שיוסבר להלן אין הנמשל דומה למשל.
מעבר לכך, ענישתו של בלאו הייתה מקלה מאד, ולבטח מקלה מדי, שלא לומר סמלית. כלל ידוע שטבע אותו בית משפט משכבר הימים שאין מתקנים עוול בעוול, כפי שאין להמשיך בטעות קודמת. כאן סטה העליון מהכללים שטבעו שופטים גדולים קודמים.
יש בישראל בעיה קשה: בית המשפט העליון קידש את חופש הבעת הדעה כערך עליון, גם אם העיקרון החשוב הזה פוגע בחובת הנאמנות למדינה ולחוקיה וגם אם הוא מהווה תמיכה בטרור, כמו בעניין ההחלטה לאפשר לחנין זועבי להבחר לכנסת, לאחר שהשתתפה במשט ה"מרמרה" של ארגון טרור שאנשיו גם פצעו חיילים תוך הפרה מכוונת ופומבית של חוקי ישראל.
העיקרון האמור משפיע על כל פסיקה של העליון. בעניין ענת קם הפרקליטות הייתה צריכה להגיש ערעור ולדרוש החמרה רבה בעונש.
אין ללמוד מן העונש הסמלי והמעוות לקולא שקיבל אורי בלאו לעבירה החמורה מכל חומרה של ענת קם, שמעלה באמון, מעלה בתפקידה כחיילת, ושחובת נאמנותה עולה בהרבה על זו של אזרח מן השורה שבמקרה נפל חומר סודי לידיו. היא גנבה חומר סודי והשתמשה בו כנראה, בין היתר, כדי להקל על כניסתה לעולם העתונאות. יש מדינות בהן על עבירה כזו הייתה נדונה למאסר עולם ואולי אף למוות. ראה ההוצאות להורג בצבא האדום במלחמה - ואנו נתונים במצב לחימה. שלא להזכיר ההוצאות ההמוניות למוות כיום של חיילים הנחשדים בכוונה לערוק מהצבא הסורי הרצחני. נכון- צה"ל אינו הצבא האדום או הסורי, אך להפחית מאסר מארבע שנים על עבירה כזו?!
אני רוצה להסב את תשומת הלב לנקודה מאד חשובה, שלא התייחסו אליה כלל, ובוודאי לא העניקו לה את המשקל הראוי: השאלה היא עד כמה הכירה ענת את אורי בלאו, אם בכלל.
העובדה היא שבלאו, כשהחזיק חומר סודי של אלפי מסמכים, שיקר את זרועות הביטחון לגבי כמויות החומר שבידו, הבטיח להחזירו וברח לחו"ל כאשר החומר אצלו. מי קבע לקם שבלאו לא יעשה שימוש בוגדני בחומר הנדיר והכה-סודי אשר בידיו? האם היא ערכה לו בדיקת מהימנות? הרי לטענתה, הוא בגד בה כאשר הסגיר אותה קל-מהרה כמקור לחומר. זו אינה בדיוק התנהגות אמינה של עיתונאי בעל מצפון.
היה לנו את המקרה של מרדכי וענונו, אשר השיג חומר סודי, נסע עמו לחו"ל, ולבסוף מסרו לעיתונות בתמורה כזו או אחרת. איזו ערובה הייתה לענת קם שאורי בלאו לא יעשה אותו דבר?
לטוב מזלם, בלאו החזיר לבסוף את החומר, ויש לקוות שלא העתיקו קודם. אך מה היה דינה של בלאו אילו תוכניות סודיות של צה"ל היו מתפרסמות בעיתונות העולמית ומגיעות למדינות אויב ולאל-קעידא?
על כן היה מקום להחמיר בדינה ולא להקל, אלא ש... היש צורך להוסיף?
