מרדכי: "חטיבה 14 נלחמה באומץ לב מול מתחם שמכונה 'אמיר', אבל לא השיגה את יעדיה - פתיחת צירי התנועה לתעלה ויצירת מסדרון צליחה לראש הגשר בתעלה. בבוקר ה-16 באוקטובר חטיבה 14 הייתה ללא דלק ותחמושת, מותשת וחסרת יכולת לחימה. פיקוד דרום החליט שגדוד 890 שהיה במשימות במפרץ שלמה, יוטס לאזור הקרב ויפתח את צירי התנועה שהיו חסומים על-ידי האוייב. בפקודת המבצע לגדוד נאמר, כי גורל ראש הגשר בתעלת סואץ והמלחמה בחזית הדרום מותנות בהצלחת הצנחנים. אם המבצע לא יוכתר בהצלחה צה"ל יחזיר מראש הגשר את הצנחנים של דני מט והשריון של
חיים ארז, שצלחו את התעלה בליל ה-16-15 באוקטובר 1973".
האמת כפי שנחשפה בספר "החווה הסינית": חטיבה 14 אחרי ליל לחימה אכזרי בו איבדה לבדה 102 לוחמים ועשרות טנקים, הייתה אומנם קצרה בדלק ותחמושת, אבל לא חסרת יכולת לחימה. עובדה היא שב-16 באוקטובר בבוקר השלימה את כיבוש צומת טרטור-לכסיקון, סביבו התרחש קרב אכזרי כל הלילה עם עשרות אבדות. בזכות לחימת חטיבה 14 שיצרה חייץ חי בין הצבא המצרי וכוח הצליחה של צה"ל, הצליחו הצנחנים של חטיבה 247 והטנקים של חטיבה 421 לצלוח את התעלה בסירות גומי ותמסחים שהעבירו את הטנקים לגדה המערבית.
ציר טרטור עצמו נותר חסום. זו אולי פעם ראשונה ש
יצחק מרדכי נזכר בלחימתה של חטיבה 14 בקרב החווה הסינית. משך 39 שנים נוצר רושם מוטעה, כי גדוד 890 לחם לבדו בחווה הסינית והכריע את הקרב.
יצחק מרדכי: "גדוד 890 הוא שהכריע את הקרב, הציל את ראש הגשר מקריסה ובכך הציל את גורל המלחמה בחזית הדרום. 'בינינו ובין באר שבע לא היה כלום'".
האמת: גדוד 890 נשלח לתגבר את הכוחות בקרב החווה הסינית עם משימה לפגוע ב'ציידי טנקים' שנעים על ציר טרטור, אבל בשלב זה של המלחמה לא היה לבדו בין חזית הלחימה ובין באר שבע. בניגוד למצב שהיה בימים הראשונים למלחמה, בו העורף הישראלי היה חשוף, ב-16 באוקטובר הייתה נוכחות גדולה של חטיבות שריון של צה"ל בסיני וחיל האוויר היה פנוי יותר להגנת חזית הדרום. באותו יום נכנס לזירת הלחימה גדוד השריון 198 בפיקוד עמיר יופה ומפקדים מעולים כמו יקי ודמני, בועז כהן ואחרים. בקרב של הגדוד נגד האויב בצפון החווה הסינית היו הישגים משמעותיים בפגיעה באויב ובלימתו. לידיעת מרדכי, שמתעלם מלחימת גדוד זה בבוקר ה-17 באוקטובר.
מרדכי: "גדוד 890 נלחם נגד דביזיה מצרית משוריינת, לוחמי הגדוד פגעו באוייב ובטנקים מצרים שיצאו מהמתחם והסתערו על הצנחנים".
האמת: האוייב שהחזיק בציר טרטור היה גדוד 16 (יחידת עלית של הצבא המצרי) בפיקוד חוסיין טאנטווי. לא דביזיה. אין עדויות שטנקים מצרים יצאו מהמחפורות שלהם כדי לתקוף את גדוד 890. סבירות גבוהה שטנקים מצרים ירו מהמחפורות על חיילי הגדוד. קיים סימן שאלה גדול לנפגעים משמעותיים במתחם האוייב. בתחקירי הקרב אין עדויות לקרבות פנים של פנים של הצנחנים מול האוייב. למעט המחלקה של חזי דחבש כוחות אחרים לא הגיעו לקרב מגע מול האוייב. רוב נפגעי הגדוד היו מאש קטלנית של מקלעים כבדים מסוג גוריאנוב, מרגמות ואש טנקים מתוך המתחם. אין עדויות ליציאת טנקים מצרים מן המחפורות שלהם. יתכן וטנק אחד נפגע בירי של טיל לאו. איציק מרדכי מודה, כי ניהל את הלחימה מעמדת רתק מתוגברת ולא בראש הכוח המסתער. אין מחלוקת על גבורתו האישית ואומץ הלב וההקרבה של הצנחנים, שמרביתם נפלו בניסיונות לחלץ את חבריהם.
מרדכי: נלחמנו 16 שעות ברציפות מול "המתחם הדביזיוני".
האמת: ההיתקלות הראשונה הייתה בליל ה-17-16 באוקטובר, אחרי חצות, אבל הקרב הראשון בו הגדוד ספג אבדות קשות היה אחרי 1 בלילה. קרב ההסתערות הפך מהר מאד לקרב חילוץ. אחרי שפלוגה ב' שלו בפיקוד יקי לוי התרסקה והמ"פ ומרבית קציניו נהרגו, הכניס המג"ד להסתערות את פלוגה ג' הצעירה בפיקוד אהרון מרגל שנפל בקרב ועימו רבים מאנשיו. קיים ויכוח אם היה זה נכון לתת פקודת הסתערות למרגל, אחרי שהיה ברור שזה מתחם אוייב ששולט באש על זירת הקרב ולא "ציידי טנקים". הפלוגה השלישית של אלי שורק, נשלחה כבר לחילוץ. קרב 890 הסתיים למעשה ב-5 בבוקר. מח"ט 35 עוזי יאירי ביקש אישור לחילוץ הגדוד וקיבל אישור לנסיגה רק לקראת צהריים. קיים חוסר תיאום בין "שעון מרדכי" לשעון הקרב.
מרדכי: בהסתערות ובלחימה שלנו ובריתוק האוייב באש שלנו אפשרנו את פתיחת ציר עכביש שהיה חסום. "הרמתי את הראש וראיתי את צה"ל נוסע חופשי על ציר עכביש".
האמת: ציר עכביש לא נפתח על-ידי גדוד 890. יש עדויות של מפקד יחידת "במבה" שלמה גורן שסייר על הציר ואבטח את מעבר שיירת הדוברות לראש הגשר. יש מידע גם על תנועה לסירוגין של יחידות אחרות על הציר באותו לילה. קרב הצנחנים הקל אולי במעט את לחץ אש האוייב על הציר. לא מעבר.
מרדכי: לקראת בוקר גדוד הטנקים 100 בפיקוד
אהוד ברק נכנס לקרב, מייד נפגע ונסוג. הצנחנים נכנסו לחילוץ אנשי השריון.
האמת: גדוד 100 הוזעק כדי לחלץ את הצנחנים, מה שמחזק את הרושם, שגדוד 890 נקלע לקראת בוקר ה-17 באוקטובר למצוקה עם עשרות נפגעים בקרב הלילי. מפקד חטיבת הצנחנים עוזי יאירי, שליווה את הקרב מחפ"ק חטיבתי יחד עם סגנו אמנון ליפקין וקצינים בכירים אחרים, העריך שהמצב קשה וצריך להציל את מי שניתן להציל. הזעקת הטנקים של ברק לעזרה לקראת בוקר, מפריכה את "אגדת מרדכי" על לחימה רצופה 16 שעות. היו מבצעי חילוץ משולבים של צנחנים ואנשי שריון, אבל מי שנשא בעיקר נטל חילוץ הנפגעים היו יחידת הסיור "במבה", פלוגת החרמ"ש של גדוד 100 ויחידות סיור משולבות צנחנים ושריון מגדוד 142. לאורך השנים, כולל בשיחות עם המחבר, ניסה מרדכי להמעיט בערך לחימת גדוד 100 (לעתים אף בזלזול) ונמנע מאזכור מבצעי גבורה של יחידות החילוץ. בהרצאה בכנס ההיסטוריה אחרי קריאות ביניים של אנשי "במבה" ששכחו אותם, החמיא להם (באיחור רב) על תרומתם ואומץ ליבם.
מרדכי: בצהריים הוצאנו את כל אנשי הגדוד מהשטח, השלמנו את פינוי הנפגעים ונערכנו להסתערות חוזרת על המתחם הדביזיוני של האוייב.
האמת: מרדכי יוצר את הרושם, כי כל הנפגעים הוצאו מהשטח על-פי מסורת הצנחנים שלא מותירים פצועים בשטח. האמת כאן זועקת. בשטח הושארו אנשים, על-פי גירסתם הופקרו. בשטח נותר פצוע אנוש, גורי ששון.
הצנחנים יצאו מהשטח המומים, כואבים. התיאור על היערכות להסתערות באותו שלב הזוי. הגדוד היה מרוסק, גמור, שפוך. רק בלילה עלתה אפשרות להסתערות חוזרת, יוזמה הזויה של אלוף הפיקוד גונן, שבוטלה על-ידי מפקד החזית בר-לב שהבין מעוזי יאירי, כי הגדוד שבור. מרדכי מטשטש את העובדה, כי בשטח נותרו עשרות גופות חללים.
מרדכי: ברגע שגיליתי, כי בשטח נותר פצוע - גורי ששון, יזמתי את חילוצו עם יקי חץ, מפקד מחלקת סיור של צנחנים מילואים שהייתה מסופחת לחטיבה 217.
האמת: לאיציק מרדכי לא הייתה כל מעורבות בחילוץ גורי ששון. בעת שהורה על פינוי הגדוד מדיונות ההריגה שם נטבחו אנשיו, לא ידע שנותרו פצועים חיים בשטח. קיימת עדות, גם כתובה, של יקי חץ, מגיבורי קרב גבעת התחמושת, כי איציק מרדכי אמר לו: בשטח לא נותרו פצועים, אל תצא לשם, כי תיהרג. יקי התעקש לצאת למה שנראה והיה בפועל מבצע התאבדות, אחרי שאיש שריון דיווח לו, כי בין גופות ההרוגים הוא מזהה תנועת יד. עוזי בן צבי נהג נגמ"ש החילוץ חושף, כי ראה את עוזי יאירי מח"ט הצנחנים והמג"ד איציק מרדכי יושבים שפופים על אבנים ושמע את מרדכי אומר ליקי חץ, שחילץ את כל אנשיו. גורי ששון, שהיה פצוע אנוש וניצל על-ידי יקי חץ וצוותו לא סולח למרדכי על נטישתו בשטח, בלי לוודא שאין פצועים נוספים. גורי טוען, שאילו החילוץ היה מוקדם יותר אפשר היה להציל את חבריו הפצועים שמתו מאובדן דם. יקי חץ, עוזי בן צבי וחבריהם למבצע החילוץ זכו 39 שנים אחרי הקרב למכתב הערכה מאלוף פיקוד הדרום טל רוסו.
מרדכי: יצרתי נתיב חילוץ לחזי דחבש ואנשיו שנותרו בשטח.
האמת: נתיב החילוץ שמרדכי מתאר היה נתיב התאבדות. מרדכי ידע שחזי ואנשיו, חלקם פצועים, נותרו בשטח. עוזי יאירי הציע לחזי ואנשיו להיכנע. מרדכי השאיר את
גיורא איילנד לתצפית, אבל לא הייתה לו תוכנית חילוץ. מי שחילץ את דחבש, קצין השריון אשר טל וששה אנשים נוספים היו מתנדבים מגדוד 100 בפיקוד גדעון דבורצקי ז"ל, שנפל בקרב ממערב לתעלה, מבצע אותו יזם מפקד גדוד 100 אהוד ברק. חזי דחבש לא סולח לאיציק מרדכי, טוען שהופקר ונרדף על ידו משך השנים.
מרדכי: בצהריים ראיתי ג'יפ של צה"ל נוסע בחופשיות על ציר טרטור.
האמת: אף ג'יפ של צה"ל לא נסע אותו יום על ציר טרטור. הציר לא נפתח על-ידי גדוד 890. רק למחרת ב-18 באוקטובר הציר נפתח על-ידי גדוד השריון 410 בפיקוד יהודה גלר.
39 שנים מרדכי מתעלם מכך שעשרות גופות של לוחמי צנחנים הושארו בשטח. הגופות פונו בכבוד צבאי על-ידי פלוגת השריון בפיקוד דוד גלזר ז"ל מגדוד 100, שנפל בקרב מיסורי.
מרדכי: אילן כפיר כתב ספר על קרב החווה הסינית, מבלי שדיבר איתי.
האמת: היו לי בעבר שיחות רבות עם איציק מרדכי בהן חשף את גרסתו המלאה על קרב גדוד 890, כולל ביטויים קשים על חזי דחבש, שמזכיר לו בכל הזדמנות את הפקרתו, זלזול בגדוד 100 ומפקדו אהוד ברק, כעס על שבכתבה בידיעות אחרונות, שפרסמתי ב-1974, בה חשפתי לראשונה את קרב סיפור קרב החווה הסינית, הזכרתי את סיפורו של גורי ששון שדימם למוות וניצל בחילוץ הרואי.
זאב דרורי, סגנו בפיקוד 890, העמיד לרשותי את התחקיר המלא של לחימת הגדוד כולל יומנים, קלטות וצילומים. זאב דרורי אישר זאת בפורום ההיסטוריה הצבאית.
