הסרט החדש בסדרת הסרטים המופתית, המתארת את המשך עלילותיו של הסוכן המיוחד ג'יימס בונד 007, הוא ללא ספק בשורה יוצאת דופן ונועזת. את הערכת היצירה הזו מן הבחינה הקולנועית (צילום, ביום, משחק, ליהוק, הפקה, מוזיקה וכיוצא באלה) אני משאיר בצד לצורך רשימה זו. יחד עם זאת, נדמה לי כי בעולם ההוליוודי העכשווי, המשדר תדיר את ערכי המחר, המרוממים את היחיד מול הכלל, את הקוסמופוליטיות האוניברסלית מול הלאומיות, את ההפקרות מול המסורת והדת, את העתיד מול ההיסטוריה וכולי, חשוב שיצא הסרט הזה, המנסה לשוב ולהתוות את נתיב השפיות בעולם תלוש, נטול זהות ונטול מחוייבות ערכית.
הפרט מול הכלל
בסצינת הפתיחה בסרט רואים את הסוכן המיוחד, ג'יימס בונד (דניאל קרייג), נכנס באקדח שלוף לחדר מלא סוכנים שנראים כמתים. עד מהרה מתברר שהוא נשלח לשם על-מנת למנוע מרשימת סוכנים סודית, שדבר קיומה הוכחש במשך השנים, ליפול בידי גורמי טרור עויינים, על-מנת להגן על האישים העלומים המופיעים בה. בונד מופיע כאן כזרוע הביצועית של הוד מלכותה ושל אנגליה כולה, כאשר מאחוריו עומדת האחראית הישירה שלו, הגברת M שאותה מגלמת השחקנית ג'ודי דנץ', אשר לאורך הסרט כולו מייצגת את אנגליה עצמה.
ביחסים הקיימים בין צרכי הממלכתיות לבין זכויותיו, רווחתו ומעמדו של הפרט, מתגלה מתח קיומי תמידי. בונד, כנציג הממלכה, נשלח להשיג את הרשימה על-מנת למנוע פגיעה באישים הכלולים בה. כאן הממלכה, הכלל, הלאום וכולי, מתגלים כמי שיוצאים מגדרם כדי להציל את הבנים הנאמנים המהווים לצורך העניין פרטים, תוך נטילת סיכונים מרחיקי לכת. זוהי חובת המדינה. ואולם כבר בסצינה הזאת ניתן לראות כי שיקול הדעת המופעל כאן הוא קר ולעיתים אכזרי. בונד נכנס לחדר ומזהה כי אחד הסוכנים שנורו נותר בחיים והוא פצוע קשה. הוא מתמהמה, על-מנת לעצור את הדימום של אותו סוכן, כאשר M קרת המזג המייצגת את אנגליה בכבודה ובעצמה, נוזפת בו ומורה לו להמשיך במרדף בכל מחיר, גם במחיר מותו של אותו סוכן. כלומר, הצלת הסוכנים, באמצעות השגת הרשימה שנגנבה דקות קודם לכן, קודמת להצלת הפרט הפצוע.
בונד נכנס למרדף עתיר אפקטים, כמיטב המסורת, שבמהלכו חוברת אליו שוב סוכנת שטח יפת תואר, הגב' איב מַנִיפֶּנִי המגולמת על-ידי נעמי הריס. בונד מצליח להדביק את הרוצח שגנב את הרשימה הסודית, והם מתעמתים, איך לא, על גג של רכבת נוסעת. הסוכנת איב עומדת בתווך ומצליחה להכניס בין כוונות את הצמד הנאבק. היא חוששת מן האפשרות שתפגע דווקא בבונד, והיא מקבלת מענה בקולה הקר והבוטח של M: "תירי". חד-משמעית, סיכון הסוכן הנערץ בונד, כשהדבר עומד מול האפשרות שהרשימה בידיים הלא נכונות תסכן קבוצת סוכנים רחבה, ואת הממלכה כולה, מחייבת הקרבת קורבנות. איב יורה ואכן פוגעת בבונד.
למרבה הפליאה, בונד שאומנם נפצע קשה, שרד את הירייה ואת הנפילה וניצל. את זמנו הקצר כְּמֵת הוא מבלה בחברת אשה יפה, במקום נידח, בשתייה ובבילויים סוערים, תוך שהוא מתמודד עם העלבון, עם הכאב הפיזי והנפשי, עם תחושת הבגידה מצד אנגליה, האם הגב' M. הפרט האולטימטיבי הוקרב על-ידי שולחיו שהיו אמורים להגן עליו לתמוך בו. הוא חש נבגד, ובעלבונו - מעדיף להישאר מת. להיעלם ללא זכר.
ואולם, אז רואה בונד במהדורת החדשות כי ארצו בסכנה. משרדה של M, ראש הארגון החשאי של הוד מלכותה, נפגע. האקר מטורף חדר למערכת המחשבים ועשה בה שמות, ובפיגוע נהרגו ונפצעו רבים. בונד מתגבר על עלבונו האישי כאשר הדבר המסמל יותר מכל את קיומו של הכללי הלאומי נפגע. הוא מבין כי במאבק הזה הוא היה קורבן ולא סוכן נבגד - קורבן כואב אבל הכרחי. M יורדת למחתרת, עם כל מטעני העבר - המסורת, ערכי האתמול המיושנים ועוד. היא נקראת על-ידי סא"ל בדימוס, גארת' מלורי, שאותו מגלם ראלף פיינס, יו"ר הוועדה לביטחון ומודיעין, החולק על דרכה לחלוטין.
גב' M נראית כאן כמעין שילוב מנצח בין מרגרט תאצ'ר לבין ווינסטון צ'רצ'יל. בעולם של ימינו, עטור הצ'מברליינים, קשה לה למצוא מקום, ועל כן היא נמלטת, יחד עם בסיס ה-6MI, אל המנהרות התת-קרקעיות, בהן שהה גם צ'רצ'יל עם יועציו חלק ממלחמת העולם השנייה. עולם האתמול נעלם אל מתחת לאדמה, כאשר עולם המחר עושה שמות במציאות שעל פני הקרקע. גב' M על שני השמרנים המרכיבים את אישיותה, המאמינים בערכי המסורת, הלאומיות, ההיסטוריה ומוכנים להגן עליהם בכל מחיר, ממשיכים במלאכתם גם כאשר הם מוקפים באוייבים מחוץ, וגם כאשר הם סופגים קיתונות של בוז וביקורת מבית מחברי הוועדה הממלכתית. גארת' מלורי ומרבית חברי הוועדה שבראשה הוא עומד, לצד המטורף שתוקף את בריטניה, מייצגים כאן את עולם המחר - עולם נטול אידיאלים, שבו האיזון בין הפרט ללאום ולחברת האם שילדה אותו מופר לחלוטין.
"אין יותר צללים", אומר מלורי לגב' M, ועל כן כל עולם הריגול שלך ושל סוכניך שייך למציאות שכבר אינה קיימת. במילים אחרות, הסוכנות הוקמה כדי להגן על בריטניה מפני מדינות אוייב וסוכניהן. עולם זה כבר אינו קיים. מהפכת המידע והאינטרנט יצרו מצב שבו אין כבר סודות, אין צללים, ואיש אינו יכול להסתתר מפני אוייביו ולהפך. הדבר מייתר את עצם הצורך במרגלים ובשירותי ביון חשאיים ויקרים. המדינה כמוסד אינה עוד השחקן היחיד בזירה הבינלאומית. אין היא אפילו השחקן המרכזי בעולם של תאגידי ענק ושל הפרטת הכוח ומסירתו לפרטים ולארגונים לא ממשלתיים. למרבה הפליאה, גב' M מבינה לגמרי את האמת הזו, ובדיוניה של ועדת החקירה היא אומרת: "יש המטילים ספק בצורך בשירותי ביון ובמרגלים...אני רואה עולם אחר משלכם, והאמת היא שמה שאני רואה מפחיד אותי. אני מפחדת משום שאוייבינו החדשים אינם גלויים לנו עוד כבעבר. הם אינם קיימים על המפה, הם לא אומות. הם פרטים. עכשיו התבוננו סביבכם, ממי אתם מפחדים? אתם רואים פנים, מדים, דגל? לא! זה לא אוייב גלוי. הוא מעומעם, והוא עובד בצללים. ובדיוק באזור הזה של הצללים עלינו להילחם. אז לפני שתכריזו עלינו כעל לא-רלוונטיים יותר, שאלו את עצמכם: כמה בטוחים אתם מרגישים?" את דבריה היא מסיימת בציטוט שיר של אלפרד טניסון, תוך איזכור בעלה המנוח - רמז ברור לערכי המשפחה המסורתיים שלה, העולים בקנה אחד עם השמרנות הבריטית - ובו נאמר בין היתר:
"ואף על-פי שאין אנו עוד,
אותו הכוח שבימים קדומים הניע ארץ ושמים,
מה שאנחנו הננו; מזג שווה אחד של לבבות מלאים בגבורה,
שנחלשו על-ידי הזמן והגורל, אבל עדיין חזקים ברצון,
לשאוף, לחפש, למצוא - ולעולם לא לוותר".
הטכנוקרטים הצעירים מול האידיאליסטים המעשיים
מתח נוסף המתגלה בסרט, ואף הוא שייך בצורה כזו או אחרת לפער המתגלה בין עולם האתמול לבין עולם המחר העתידני, קשור בשאלת הטיפוסים השונים הקובעים את ההבדל בין הצלחה לכישלון, בין השגת המשימה, במקרה זה משימת ההגנה, לבין התבוסה הצורבת והמשמעותית כל כך לרבים. בונד, גב' M, צ'רצ'יל ותאצ'ר מסמלים עולם מסורתי, מעשי, שבו כאשר מבקשים להשפיע על המציאות, עלינו לבוא במגע עמה כפשוטה, במובנה הבסיסי והבראשיתי. כאשר מלורי מודיע לגב' M שכדאי שהיא תעזוב בכבוד ולא תאלץ אותם לפטרה, היא עונה לו: "לעזאזל עם הכבוד, אני אעזוב רק לאחר שהעבודה תבוצע! איני מתכוונת להחזיר את המחלקה במצב גרוע יותר מזה שקיבלתי אותה...". היא מעשית, תכליתית, אידיאליסטית, ואינה מונעת משיקולי אגו.
אולם, אט אט מתברר, כי העולם הווירטואלי אינו רק יקום מדומיין הממוקם בפאתי המציאות האמיתית. הוא מתחיל להחליף את המציאות האמיתית ואף גובר עליה. נדמה כי המציאות והממשות כולה הופכת למעין מסגרת אנכרוניסטית של קיום שאינו עוד, ואילו העולם הקיברנטי, הדיגיטלי, השרוי בתוך מארגי הסיבים האופטיים, הוא אשר מתווה את הכורים המסבכים את חיינו יותר ויותר ומהווה כיום תחליף לממשות. למעשה, משמעות הדבר היא שאין עוד צורך באנשים מעשיים, מציאותיים, בעלי אידיאלים לצד כושר ביצועי רב. כעת, בעולם המחר, נחוצים טכנוקרטים המסוגלים להפעיל מחשב. כאשר בונד חוזר מן המתים, הוא נדרש לעבור סדרת בדיקות, על-מנת לקבוע את כשירותו. גב' M מודיעה לו, בנוכחות מלורי, שהוא עבר את כל המבחנים. היא כמובן שיקרה, ונדמה שברור מדוע: בשאלה מה יקבע את נחישותו, את דבקותו של הסוכן במטרה ואת סיכויי הצלחתו, יש להבחין בין כישוריו ברגע הבחינה, לבין אישיותו הנמצאת עמו תמיד לטוב או לרע. במתח הזה, אישיותו של בונד היא של אלטרואיסט, פטריוט, אידיאליסט חסר תקנה, המוכן לכל קורבן על-מנת לבצע מה שנדרש כדי להציל את הממלכה. גב' M בוחרת באדם שבו, ומוחלת לו על משוגותיו וכשלונותיו, על כושרו הגופני הלקוי, על יכולות הקליעה שנשתבשו בעקבות הפציעה והמוות הזמני. היא שולחת את הנשמה שבו ומוותרת, לזמן קצר, על הסוכן שבו.
לכל אורך הסרט רואים את הפטריוטיזם הגלוי ונטול הציניות של בונד: דגלי אנגליה ממלאים את המסך; במבחנים הפסיכולוגיים אומר לו הפסיכולוג "מדינה" והוא עונה "אנגליה"; בשיחה עם חווייר, האנטי-כרייסט והאוייב המושבע של M ושל עולם האתמול המיוצג על-ידי בונד, אומר לו בונד מפורשות כי הוא אוהב את ארצו, ועל כן לא ישתף עמו פעולה ועוד. לא ניתן לטעות: פלמינג בנה דמות של סוכן, שהפטריוטיות והנכונות לתת ללא גבול הן חלק אינטגרלי וטבעי באישיותו. באלה בוחרת M כשהיא שולחת את בונד לשנחאי, מתוך הנחה שאישיותו הערכית של הסוכן היא אשר תגלה גם את כישוריו בעת הצורך.
טרם צאתו, פוגש בונד בבחור צעיר מאוד, ממושקף, בעל תסרוקת סטודנט, אשר עד מהרה מתברר כי גם הוא סוכן - הסוכן Q שאותו מגלם בן ווישאו. השיחה הקצרה המתנהלת ביניהם שוב מעוררת תהיות ששאלות בדבר המתח הזה בין הטכנוקרטים לאידיאליסטים. בונד והבחור הצעיר מתבוננים בתמונה במוזיאון של אוניה שוקעת. המציאות הזו מדכאת את הבחור. אין הוא רגיל לטבע או למה שבחוץ. הסביבה המוכרת לו היא בתחומי הצפנים, הרזולוציות המשתנות, העכבר והמסך. כאשר הוא מגלה את זהותו לבונד, כמי שאמור ללוות אותו במשימתו החדשה, בונד בטוח כמעט שמדובר בבדיחה. הוא רואה בו ילדון בעל ביטחון עצמי מופרז שעדיין לא נגמל מהחלב. כשהילדון מבקש להוכיח את בונד, הוא פותח בפני הצופה צוהר למציאות רחבה הרבה יותר: "אני יכול לעשות יותר נזק עם הלאפ טופ שלי, יושב בפיז'מה שלי וזה עוד לפני הלגימה הראשונה של תה הבוקר, ממה שאתה יכול לגרום בשנה של עבודת שטח...". בתגובה, שואל בונד: "אז למה אתה זקוק לי?", והילדון עונה: "משום שמפעם לפעם אנחנו זקוקים למישהו שילחץ על ההדק עבורנו...". הילד אומנם מלא הערכה לצד הטכנוקרטי, אבל הוא מבקש לשלב בין המחר לאתמול, בין המציאות המדומה לבין הממשות, ובינו לבין בונד.
כרייסט והאנטי-כרייסט - המשוואה הטרגית
חקירתו של בונד בשנחאי מובילה אותו, לאחר הרפתקאות רבות, לראול סילבה. הוא טרוריסט הסייבר המטיל אימה על הממלכה כולה ומפיץ ברשת את זהויותיהם של סוכני שטח, על-מנת שמי שניזוק מהם יוכל לנקום בהם. קיר הברזל של הממלכה המאוחדת עומד בפני קריסה קיברנטית. המציאות הגשמית מאויימת על-ידי התרחשויות בחלל הווירטואלי, אשר מחוללן הוא סילבה. בונד מגיע אליו, וסילבה שאותו מגלם חבייר בארדם, מתגלה כאדם נינוח, מחבק ומבין, המנסה כביכול "להציל" את בונד מגורל דומה לזה שפקד אותו. סילבה מספר לו משל, על שני עכברים ששרדו לאחר שטבעם שונה והם הפכו לאוכלי עכברים.
הנמשל ברור: שני העכברים הם סילבה ובונד. השאלה היחידה היא רק אם יאכלו זה את זה או שמא ישתפו פעולה. סילבה אומר, כי האחראית לשינוי הטבע אצלו ואצל בונד היא גב' M. במילים אחרות, זו המייצגת את הממלכה המאוחדת והשמרנית. עד מהרה ברור שסילבה היה סוכן מוכשר ביותר, ואף הוא שירת תחת פיקודה של גב' M. גם הוא כמו בונד ננטש, וגם הוא נפצע אנושות. שני הסוכנים סבלו מפגיעה קשה ומעלבון צורב, שניהם נעלמו ונחשבו למשך זמן למתים. ואולם כאן מתגלה ההבדל: בונד התגבר על העלבון, והבין כי במשחק הזה נדרש לעיתים להיות הקורבן - מגש הכסף שעליו תוגש הממלכה לאזרחים התמימים, שיהיו חייבים לו חוב של חיים מבלי לדעת.
סילבה, לעומתו, כמעט מת בנסיבות טרגיות, כאשר בעקבות עינוייו, נאלץ לבלוע גלולת ציאניד, שלא הרגה אותו כי אם הותירה אותו עם פגיעה חמורה ביותר בפה ובפנים. את מה שבונד וגב' M ראו כ"קורבן הכרחי" או כסוג של אלטרואיזם הירואי, הוא פירש כבגידה של הממלכה בפרט. שולחיו נטשו אותו ברגע האמת. הוא נעלב, ועלבונו רק מסגיר את תחושתו כי הבגידה היא של אם בבנה, של מולדת בנתין המסור והנאמן שלה. בסתירה שבין הפרט לכלל, שבין האינטרסים הקיומיים שלו כסוכן שטח מעולה לבין האינטרסים הרחבים של בריטניה כממלכה ושל העם הבריטי כלאום, הוא בחר בעמדה של המאשים היוצא לנקום. בונד חזר להציל ואילו סילבה חזר להרוס ולגרום לגב' M, הייצוג האולטימטיבי של אנגליה, לשלם על חטאיה. ואכן בהודעות המחשב שלו, שבהן נראית M על-רקע הדגל, הוא מוסיף כיתוב המרמז שהיא תשלם על חטאיה. על החברה לשלם על התעללותה בפרטים.
בונד מודיע לסילבה, כאמור, שהוא אוהב את ארצו, וסילבה עונה לו: "אתה עדיין נצמד לאמונתך באישה הזקנה הזו...". תשובה כפולת משמעות בבירור: אנגליה וגב' M חד המה. סילבה מראה לו שגב' M שיקרה לו פעם אחר פעם, שאנגליה שיקרה לו פעם אחר פעם, ובונד בתגובה: "היא מעולם לא שיקרה לי". סילבה מראה לו את שקריה בעניין המבחן. בונד מבין שיש משהו בדבריו, אבל הוא גם מבין ששקר זה נבע דווקא מהבעת אמון בו ובאישיותו שבשעת הצורך תצמיח ותגלה מחדש את כישוריו כסוכן. לעומת סילבה הרואה בשקר הזה בגידה, שליחה של סוכן שאינו כשיר לעבודת שטח מסובכת, מגלה בונד את פניה הטובות של M, שמאמינה בו למרות כשלונותיו.
בשאלת הזהות והמחוייבות, נראה שסילבה חצה את כל גדרי זהותו בכל המובנים, הוא נראה כבעל נטיות הומוסקסואליות, כאדם רדוף תסביך נטישה ו/או בגידה מצד האם, הוא מוותר על מחוייבותו לעבר, לתרבות, להיסטוריה ולדת. אין הוא רואה עצמו מחוייב ללאומיות או לחלופין לדבר מלבד לעצמו. אין לו כלל עכבות מוסריות, וזוהי הסיבה שהוא יכול לירות באשה חסרת ישע כחלק ממשחק, דבר שבונד אינו מעז לעשות. הוא טוען בפני בונד כי "כל העניינים הפיזיים הללו כל כך משעממים...לרדוף אחרי מרגלים, כל כך מיושן...אנגליה, האימפריה, 6MI, אתה חי בחורבות של עולם האתמול. אתה פשוט לא יודע זאת עדיין. לפחות כאן אין זקנות שנותנות הוראות...אם תרצה, תוכל לבחור את המשימות של עצמך...". כאן סילבה נותן לבונד אפשרות לבחור שורה של אופציות, מניפולציה במניות הגורמת לערעור היציבות הכלכלית והפוליטית, ומאפשרת רווחים נאים בצניחה או בעלייה של הבורסות, הורדת מידע לווינים מעל קאבול, התערבות בבחירות באוגנדה. ואז עונה בונד: "או פיצוץ ענק בלונדון", ברומזו למטה ההרוס של הסוכנות.
ואכן, סילבה מסכים שהוא העומד מאחורי העניין. "כולם צריכים תחביב", אומר בונד, וסילבה שואל אותו: "אז מה התחביב שלך?" ובונד משיב: "רזורקשן", תחיית המתים. הוא מעדיף לשקם את הריסות האתמול ולבנות מחדש את הערכים שנתקדשו לאורך ההיסטוריה בדמם של כל כך הרבה אנשים, גם אם ייאלץ לצאת שוב למאבק נגד המהרסים האינדיווידואליסטים - יצרני ההרס והחורבן המאיימים על כל מה שמאפשר את קיום הרבים. סילבה חי באי הרוס, העומד כתמונת ראי לעתיד שהוא חוזה לעולם האתמול שמייצגים מולדתו הישנה, בריטניה, בונד וגב' M. אבל כאן מובן שהוא רצה להיתפס, על-מנת שיוכל לחסל סופית את גב' M, ועמה את כל עולם האתמול, המעמיד את החברה לפני הפרט, את האידיאל הלאומי לפני הקוסמופוליטיות, את הפטריוטיזם לפני הניהיליזם, את האלטרואיזם לפני האגואיזם, את האנחנו לפני האני.
נקמת האנטיכרייסט
סילבה נעצר. הוא מונח בתא זכוכית, בחדר מוגן ושמור. גב' M מגיעה לראותו, והיא מגלה לנו כי סילבה היה פקוד שלה בהונג קונג, ובמשימה מסויימת היא נאלצה לתת פקודה לנטוש אותו. לימים היא הצליחה לשחרר את סילבה תמורת כמה אסירים סיניים. סילבה לא חמק מן העינויים הקשים, ובצר לו הוא נשך את גלולת הציאניד שלו אשר הסבה לו נזק עצום בחלל הפה ועוד. גב' M מודה במעשיה, מצדיקה אותם ומגלה לנו כי שמו האמיתי של סילבה הוא: דייגו רודריגס. מכאן אנו מבינים כי סילבה אינו חפץ עוד בשום קשר עם מרכיבי זהותו ההיסטוריים - לא לאום, לא חברה, לא זהות מינית, לא ערכים כלשהם. הוא בורח ומצליח להסוות עצמו בתחפושות. הוא מגיע לאולם הוועידה, ושם הוא מתחיל לבצע טבח. נקמתו של הפרט בחברה, בממלכה, גובה את חייהם של עשרות פרטים נטולי שם. האינדיווידואליזם הקיצוני מעמיד בסכנה פרטים רבים מאוד. כאשר הפרט ניצב מול הכלל, היחיד מול החברה, הנתין מול הלאום, על-פי עולם הערכים העתידני של הפוסט-מודרניסטים למיניהם - היחיד יגבר. אם כך אכן יקרה, מראים השמרנים, קיומו של היחיד על האינטרסים והמאוויים שלו יביא לפגיעה אנושה בפרטים רבים המרכיבים חברה שלמה. האיזון הופר והאיום הוצב. תוך כדי הדיון מבין זאת המתנגד המושבע של גב' M, מלורי. הוא קופץ לפני לוע אקדחו של סילבה וחוטף עבורה את הכדור. הקרבה עצמית למען המדינה המיוצגת על-ידי M. כאן הוא רכש את הלגיטימציה להיות המחליף של M. בונד מצליח להבריח את M, ובדרך לא דרך הם יוצאים למסע בזמן, המגלה מתיחות נוספת.
עבר שמרני מול עתיד מהפכני
בונד וגב' M מבינים כי עולם המחר הוא עולם שבו ככל הנראה ידם היא על התחתונה. הם יוצאים עכשיו למסע שנועד למשוך את סילבה לרדוף אחריהם, אל מחוזות העבר המוכרים יותר ל-M ולבונד. ראשית הם מחליפים את היגואר החדשה בישנה, כזו עם אפקטים מסרטי בונד הוותיקים, שבהם שיחק שון קונרי האגדי. הם יוצאים מן העיר ונוסעים אל אחוזת סקייפול בכפר. בהגיעם לשם הם מגלים כי לא נותר דבר באחוזה, פרט לאיש זקן, עם רובה צייד עתיק, אשר גידל את בונד. גב' M, היא אנגליה הזקנה, האחוזה העתיקה היא ההיסטוריה, הרכב הישן, הרובים המיושנים, אל מול הטכנולוגיה החדשנית של סילבה הנקמן. עולם האתמול מול עולם המחר.
גב' M טומנת מסמרים במיכלים קטנים ומחברת אותם למנורות הבית, היא ובונד מאלתרים שורה של מכשולים ומלכודות סטייל "שכחו אותי בבית", והכל תוצרת בית. האווירה היא של הגנה מפני הפולש הנאצי. לא בכדי סילבה מדבר על גלולת הציאניד שנטל. הוא רומז לעל-אדם הנאצי, הימלר, היטלר גרינג ואחרים, שכולם ראו עצמם כפרטים המובילים את הכלל אבל העומדים מעליו. ההיברמנטשים הגרמניים כולם התאבדו עם הציאניד. אבל הוא, סילבה, שרד את מה שהמנהיגים הנאציים לא שרדו. הוא רואה עצמו גדול מהם. וכמו שהאוייבת הגדולה שלהם הייתה אנגליה בהנהגת צ'רצ'יל, כך האוייבת שלו היא אנגליה וגב' M. סילבה מגיע במסוק, פירוטכניקה וחיילים. הוא יורה, זורק רימונים, ומשקיע מאמץ על בנסיונו לתפוס את M. היא, בונד והזקן מצליחים להגן על עצמם ולפגוע במבקשי נפשם, אבל ברגע שנגמרים הכדורים, בונד קורא לזקן לקחת את M לכנסייה הסמוכה דרך המנהרות. כמו במלחמת העולם השנייה. הם מצליחים, ואולם M נפצעת קשה. בונד מצליח לפוצץ את האחוזה כולה על כל חייליו של סילבה ויוצא בעקבות M, להצילה. סילבה מזהה את הפנס במרחק ומחדש את הרדיפה, עם חייל אחד ונחישות אין קץ. הוא מאבד את החייל הזה בקרב עם בונד, וממשיך לבד, לאחר שבונד נופל לאגם הקפוא. כשהוא מגיע לכנסיה, הוא נכנס ואומר: "כן כמובן, זה חייב היה להיות כאן, זה חייב היה להיות כך, תודה רבה לך...".
אבל אז מתגלה תסביכו של סילבה, הוא נחרד לנוכח פציעתה של שנואת נפשו ואהובתו הנצחית, האם האוהבת והבוגדת כאחד. הוא מנסה לעצור את הדימום, ולאחר שהוא נכשל, הוא מבין כי אין לה סיכוי. הוא נוטל את אקדחו ומנסה להרוג את שניהם בכדור אחד. הפרט והחברה, המהפכן והשמרן, עולם האתמול ועולם המחר, כולם נוכחים כעת בחזון אפוקליפטי מבעית, נמוגים יחדיו בחוסר איזון טוטלי, באולם הכנסייה לפני האל הגואל את שני הצדדים מייסוריהם באמצעות כליונם. "תשחררי את שנינו, רק את יכולה לעשות זאת", אומר סילבה לגב' M, בכוונו את האקדח לרקת שניהם. בדיוק ברגע האמת הגואל הזה, שבו מחובקת אנגליה, M, יחד עם בנה הסורר והמתוסבך, הניהליסט חסר העכבות, נכנס בונד והורג את סילבה בהטלת סכין. כלי מיושן למדי.
לכל אורך הקרב שומר בונד על יתרון הנחיתות בכלי הנשק, ברכבים וכולי. הוא שייך לשמרנות ולעבר, אשר קיום העתיד האנושי כולו תלוי בו. אומנם שני הניצים מתים, הן סילבה והן גב' M. אבל היא מעולם לא הייתה אינדיווידואליסטית, ולא שיחקה במשחק הזה כסוליסטית. היא, האם הרחומה של עולם האתמול שגידל את כולנו, השאירה יורשים. ומי אם לא מלורי - שעבר מהפך בדיוני הישיבה, כשחטף כדור בכדי להציל את M - ראוי להחליפה בתפקיד. בונד ממשיך למשימה הבאה, כאשר מלורי, ה-M החדש, הוא הבן האובד ששב בתשובה.
סיום הסרט במשימה חדשה מלמד כי עולם האתמול לא יוכל להתקיים ללא סוכנים מסורים הנכונים להקרבה ומבינים כי מדובר כאן במשימה סיזיפית, שלעולם לא תביאנו אל המנוחה ואל הנחלה. כמו בשירו של טניסון, שהובא לעיל, רק החולשה שלנו תביס אותנו, באשר אין אנו עוד הכוח המניע
שמים וארץ. השחיקה ואובדן הרצון הם אלה המניחים את הפרט לפני הכלל, את הניהיליזם התועלתני לפני המחוייבות וההקרבה, את האנרכיזם הנובע מהאינדיווידואליזם הקיצוני, לפני מוסד הממלכה והמדינה. כמו שאמר אדמונד ברק, בכדי שהרוע ינצח, צריך שהרבה אנשים טובים לא יעשו דבר. נראה כי בלי צ'רצ'ילים ותאצ'רים העולם כולו בסכנה, וחשוב להדגיש זאת דווקא היום ודווקא לפני מערכת הבחירות הנוכחית.
