בית המשפט יוכל לפנות לנסיבות חתימתו של חוזה כדי לפרש אותו, אך הדבר ייעשה רק לאחר בחינת לשון החוזה ובהתקיים תנאים מסוימים. כך סבור שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר, הממשיך להתנגד לרטוריקה של פסק דין אפרופים שנתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר,
אהרן ברק.
דנציגר ועוזרו, עו"ד צביקה מצקין, מציעים מודל לפרשנות חוזה במאמר שפרסמו בספטמבר שעבר בכתב העת "משפט ועסקים" של הפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. השניים סוקרים על פני עשרות עמודים את הלכת אפרופים, את המחלוקות סביבה, את פסקי דינו של דנציגר עצמו שהביאו לשינוי החקיקה בנושא, ולבסוף מגישים את המודל הממוצע.
"על בית המשפט לתת משקל מהותי ללשון החוזה, וזאת כנגזרת של עיקרון חופש החוזים, שהינו עיקרון-על בדיני החוזים. עיקרון חופש החוזים מתבטא אף בזכותם של הצדדים לחוזה ליהנות מהגנה מפני התערבות שיפוטית מיותרת בהסכמות החוזית", אומרים דנציגר ומצקין בפתח המאמר. לדבריהם, העיקרון שבבסיס הלכת אפרופים נכון, אך הרטוריקה של ברק בעייתית, משום שהיא מאפשרת לבית המשפט להתערב בתוכן החוזה גם כאשר אין לכך הצדקה.
מקרים מיוחדים ונטל ראייתי מוגבר
דנציגר ומצקין ממשיכים: "כאשר מדובר בחוזה כתוב, אל לו לשופט-הפרשן להתחיל את התהליך הפרשני או להמשיכו בהסתמך על כל מקור שאליו תוביל אותו האינטואיציה שלו. עליו לפתוח תמיד את התהליך הפרשני בלשון החוזה ובמה שמשתמע ממנה". על-פי הצעתם, השופט "יוכל להיזקק לנסיבות החיצוניות לצורך פרשנות החוזה רק במקרים מיוחדים שבהם הוכיח צד לחוזה כי לשון החוזה אינה משקפת את אומד דעתם של הצדדים. לטעמנו, על אותו צד לעמוד בנטל ראייתי מוגבר לצורך הוכחת טענתו זו".
הבסיס לדיון הוא התיקון לחוק החוזים שנחקק בשנת 2011, ולפיו "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". דנציגר ומצקין מדגישים, כי קיימים חוזים רבים שהם ברורים ומובנים לחלוטין, לשונם משקפת את אומד דעתם של הצדדים ואין כל צורך לפרש אותם. ואולם, הם מזהירים, כללי הפרשנות העולים מהרטוריקה של הלכת אפרופים "עלולים לסכל במידה רבה את היכולת להגשים באופן ממשי את עקרונות היסוד של דיני החוזים, וכיום אף את מצוות המחוקק".
בהערת שוליים בהקשר זה מתייחסים דנציגר ומצקין לדבריו של המשנה לנשיאה דאז,
אליעזר ריבלין, לפיהם התיקון לחוק לא שינה את גישת הפרשנות שהתגבשה בהלכת אפרופים. לדבריהם, גישה זו מרוקנת מתוכן את התיקון ואינה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה החקיקתית שלו. הדברים מכוונים לדבריו של יוזם התיקון, ח"כ
יריב לוין, שאמר במפורש שמטרתו היא לשנות את גישת הלכת אפרופים.
בנימה אישית אומר דנציגר, כי לאחר שהתמנה לשופט לא שכח את תחושת חוסר האונים שהייתה מנת חלקם של עורכי דין רבים לאחר הלכת אפרופים, "בשעה שלא יכלו ליתן עוד חוות דעת מבוססת ללקוחותיהם באשר לדרך שבה יכריע בית המשפט במחלוקת שנתגלעה בעניין חוזה שהם צד לו על-אף מילותיו הברורות והמובנות לחלוטין של החוזה. תוצאה זו, שנגרמה במידה רבה בשל הרטוריקה של הלכת אפרופים, יצרה אנטיתזה למהותו ולתפקידו של החוזה - מנגנון שבאמצעותו הצדדים הם שקובעים את אופייה ותוכנה של ההתקשרות, תוך הגדרת מנגנון ברור וודאי לחלוקת סיכונים ביניהם.
"...אימוץ הרטוריקה של הלכת אפרופים - המעודדת פרשנות של הטכסט החוזי גם במקום שזו אינה נדרשת בהכרח, תוך כפייתם של ערכי השיטה ואמות מידה של סבירות והיגיון מסחרי על הצדדים לחוזה - מרוקן מכל תוכן את העבודה הרבה והמשאבים המושקעים על-ידי צדדים לחוזה ועורכי דינם בגיבושן של ההסכמות החוזיות כפי שאלה מוצאות ביטוי בלשון החוזה".
פגיעה אנושה באינטרסים חשובים
לדברי דנציגר ומצקין, כתיבתו האקדמית של ברק אף מאפשרת לשופט "לדלג הנה והנה בין הטכסט החוזי לבין נסיבות כריתת החוזה, כאשר מילותיו הכתובות המפורשות והחד-משמעיות של הטכסט מהוות אך נקודת מוצא, ומשקלן של הנסיבות החיצוניות עשוי להשתוות למשקלה של לשון החוזה ואף לגבור עליו". בהמשך אף אומרים דנציגר ומצקין, כי הרטוריקה של הלכת אפרופים פגעה אנושות באינטרסים החשובים של ודאות ויציבות בתחום דיני החוזים.
לסיכום אומרים דנציגר ומצקין: "איננו סבורים, כי לשון ברורה וחד-משמעית של החוזה מציבה מחסום דיוני בפני אפשרות סתירתה של החזקה באמצעות ראיות המצביעות על קיומן של נסיבות חיצוניות המצביעות על כך שלשון החוזה אינה משקפת את כוונת הצדדים. אולם את החזקה הזו יהיה אפשר לסתור רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. אם אחד הצדדים מבקש לסתור את החזקה, עליו להציג מסד ראייתי רחב, מקיף, יסודי ומובהק. לפי המודל המוצע, הליך פרשנותו של חוזה לעולם יתחיל בלשון החוזה, ותנועת מטוטלת חוזרת ובלתי פוסקת מן הלשון אל הנסיבות ובחזרה - אסורה".
