כל מי שבוחן את התסריטים האפשריים למתקפה ישראלית על אתרי האטום האירניים, אם אכן תצא אל הפועל, יכול להניח כמעט בוודאות כי סביר שיעדי התקיפה העיקריים יהיו האתרים להעשרת אורניום, היסוד הבקיע שממנו מתכננים שליטי מדינת האיתולות לייצר נשק גרעיני. אולם כל מי שמצוי בהיסטוריה של תעשיית הגרעין האירנית חייב לדעת, כי דווקא האתר הנחשב כפחות "בעייתי" ומדאיג, דווקא הוא המסוכן מכולם. האתר הזה איננו מערכת לפיתוח נשק גרעיני אלא הכור לייצור חשמל בעיר בושהר (Bushehr) שעל גדות המפרץ הפרסי.
פיתוחה של תוכנית הגרעין האירנית החל בשנות ה-60 של המאה ה-20 בתקופת השאה מוחמד ריזא פהלאווי זכתה אירן לסיוע אמריקני, צרפתי וגרמני בהפעלת תוכנית גרעין אזרחית "למטרות שלום" (קרי: להפקת חשמל). את תחילת הקמתו של הכור בבושהר הובילה חברת "סימנס" הגרמנית. הכור שמערכת הצינון שלו הייתה מבוססת על קירור באמצעות מי ים, הוקם במרחק כמה מאות מטרים משפת הים בבושהר. לאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979, בעקבות עמדתו הדתית של האייטולה ח'ומייני שדגל בכך שפיתוח נשק גרעיני אינו עולה בקנה אחד עם דת האיסלאם, הושעתה התוכנית שחודשה רק לאחר מותו של ח'ומייני. עם התייצבות השלטון הפנאטי-איסלאמי ברפובליקה האירנית, נכנסו הרוסים לתמונה הגרעינית באירן. מאז ועד היום עסקו מהנדסים וטכנאים של סוכנות האטום הלאומית הרוסית בהשלמת הכור "הגרמני" והפיכתו לכור "רוסי". לפני כחצי שנה חובר הכור לרשת החשמל האירנית. כושר הייצור של הכור מגיע בערך ל-15% מצריכת החשמל הארצית.
אולם לצערם של האירנים הכור בבושהר סובל מבעיות טכניות קשות, כמו אלה הקיימות בכורי גרעין יצרני חשמל ברוסיה שהידוע בהם, בעיקר בזכות קריסתו, הוא הכור שקרס בצ'רנוביל. הבעיות בעיקרן פשוטות אך טומנות בחובן סכנות חמורות. התכנון ההנדסי של המערכת היה רשלני והביצוע פגום. למשל: באוקטובר אשתקד, אחרי שנים של דחיות וכחצי שנה אחרי הפעלת כור החשמל בבושהר, הופסקה הפעילות לאחר שאותרו בעיות חמורות במערכת הקירור כאשר מתחת לתאי הדלק הגרעיני נמצאו ברגים שמסיבה בלתי ברורה "נשכחו" בעת ההקמה.
אסון טבע אפשרי
עובדה חמורה נוספת, שלא ניתן לה מלכתחילה מענה טכנולוגי נאות, היא שאתר בושהר נבנה ממש על קו שבר גיאולוגי פעיל - המפרץ הפרסי. הסכנה האורבת במיקום הזה נובעת מכך שבמקרה של פעילות סיסמית חריגה - רעידת אדמה למשל - צפויה מפולת של הכור, בדיוק כמו זו שהתרחשה בכור בפוקושימה שביפאן, או אולי אף יותר מכך - כמו הקטסטרופה שהתרחשה בצ'רנוביל. אסון מן הסוג הזה אם יתרחש בבושהר, יגרום נזקים כבדים, בעיקר רדיואקטיביים, לא רק באירן, אלא גם בכל מדינות המפרץ הפרסי העשירות בנפט ובגז: בחריין, כוויית, עומאן, קטר, סעודיה ואיחוד הנסיכויות. הקרינה הרדיואקטיבית באוויר ובמים במקרה של קטסטרופה רדיואקטיבית עלולה לפגוע באופן חמור ביותר באפשרויות השייט במפרץ הפרסי שהוא נתיב הנפט החשוב ביותר בעולם. במקרה שכזה מחירי הנפט בעולם ימריאו וכלכלת העולם תיקלע למפולת חמורה ביותר.
הפגמים הקיימים והסכנות הצפויות בכור בבושהר מהווים יתרון אסטרטגי מנקודת ראות ישראלית וזאת מן הטעם הפשוט: לישראל קל מאוד לתקוף את הכור בבושהר ולגרום נזקים רדיואקטיביים שאולי יהיו משמעותיים יותר מתקיפת אתרי האטום המיועדים לייצור נשק גרעיני. ברור לכל כי אם כוח תקיפה ישראלי - אווירי או ימי - יפגע בכור בבושהר יגרם לאירן ולשכנותיה נזק חמור שיבהיר עד כמה אוויליים האיומים בהשמדת ישראל שמערכת השלטון של
אחמדינג'אד משגרת לאוויר העולם. כדי לייצר נזק מן הסוג הזה אין צורך בתקיפה ישראלית רחבת היקף של להקי מטוסים כנגד אתרי גרעין אירניים. ההיגיון הפשוט אומר כי די שצוללת מסוג "דולפין", שכמותה מופעלות אחדות בחיל הים הישראלי, תגיח בחשאי אל חופי בושהר, תנחית, בעודה מתחת לפני הים, צוללנים שיחבלו במערכת הקירור של הכור. חבלה כזו תגרום תוך זמן קצר לביקוע כל מערכות הכור, להפסקות חשמל מאסיביות, לפגיעה בתשתיות אלקטרוניות ואפילו לאובדן יכולת השליטה השלטונית. וכמו בצ'רנוביל תהיה אירן חייבת לפנות לשנים רבות מאוד את כמיליון תושבי עיר המחוז בושהר.
אם אופציה זו קיימת, ועל-פי הערכות מודיעיניות שונות במערב היא ככל הנראה אפשרית, לא ברור מדוע עוסק העולם באובססיביות תקשורתית ופוליטית, רק באפשרות התקיפה הישראלית בנוסח הריסת כור הגרעיני העירקי "אוסיראק", במתקפה אווירית ב-7 ביוני 1981 שזכתה לכינוי "מבצע תמוז". אולי כל המהומה הגרעינית המאיימת על תודעת העולם איננה אלא תרגיל הסחת דעת מן העיקר. כל מי שמכיר את "הראש היהודי הממציא לנו
פטנטים" יכול להגיע לכלל מסקנה ברורה כי אין זה הכרחי לחזור על שיטות פעולה היסטוריות, אף אם הוכיחו את עצמן, ותמיד עדיף לבחור באופציות התקפיות שהאויב כלל אינו חושב עליהן.
