איזו תקוה יש לנו, שביבי ידפוק את האירנים? ואז את מי נדפוק אחרי זה? שמכבי תנצח? אבל היא בטח גם תפסיד אחרי זה. אני יודע, אני יודע, שהטובים ינצחו בבחירות, אבל ראינו כבר שמה שהם מבטיחים עכשיו הם לא מקיימים, ואולי דווקא אם הרעים ינצחו, אז הם יתהפכו ויהיו טובים, הרי כבר אמרנו שהם לא מקיימים את מה שהם מבטיחים. אבל ברצינות, בשורה התחתונה, הכל הכל חרטא ברטא.
הכל חרטא לעומת החברות האמיצה, משני עברי הקו הירוק, משני עברי גדר ההפרדה, החברות בין ענת גוב זכר צדיקה לברכה, ורון נחמן זכר צדיק לברכה. ולא כל כך החברות, כמו האומץ לדבר עליה, לחשוף אותה, לשתף בה את עם ישראל.
מורשת השניים
הימין רואה בשמאל מאפיה עם זרועות תמנון עם הרבה כסף בינלאומי. השמאל רואה בימין כריש צמא דם עם הרבה כסף בינלאומי. ענת ורון עליהם השלום אמרו לכולנו שלא חשוב הכסף, חשובה הנשמה, שהפער הוא עמוק וברור, אך הוא ניתן לגישור. ולא מחלתם הקשה הייתה הגשר, המחלה רק נתנה לגשר הזדמנות להתגלות.
אני לא יודע מה איתכם, אבל במשפחתי יש ימנים ושמאלים, וחרדים וחילונים ודתיים, ובהירי עור וכהי עור, וחדי חושים וקהי חושים, הכל מכל כל יש כאן, ואף אחד לא רואה בעיני רוחו כרישים ולא תמנון רב זרועות. בשבתות השכנים לא יכולים לישון בגלל הוויכוחים, אבל כולנו אוהבים ומתחשבים, ולוחצים ידיים, על קפה, עוגה ואפילו סלט פירות.
יש פער, ופער הוא מובן, יש דעות שונות, ציפיות שונות, מאוויים שונים, אבל אין בקע, אין שבר, ועל-אף שיש סימנים כאלה, הבקע אינו שורשי, אינו עמוק. ענת ורון הראו לנו זאת במורשתם.
מורשת שחזקה ממורשת בן-גוריון, מאפילה על מורשת ראשי הממשלה שהלכו לעולמם - שרת, גולדה, בגין, שמיר ורבין. מורשת של שני קצוות קיצוניים ההופכים בהיבטים רבים לקצה אחד, לאיש אחד, על-אף הרב המפריד ביניהם.
מליצי יושר
ענת ורון, רון וענת, תהיו מליצי יושר שלנו שם למעלה, תגידו לריבונו של עולם שלא יאמין לחדשות, ושלא יאמין לעיתונים, תסבירו לו שיש כבר הרבה שנים תקלה במועצת העיתונות, ולא מצליחים או לא מנסים לסדר, אבל זה לא העיקר, העיקר זה גולדברג ואמסלם ושולמית, ואבנר מהשמאל, מהימין, בחור או בחורה, גיי או סטרייט, חרדי, חילוני, לכולם איכפת מעצמם, מסביבתם, מהחברה בישראל, מהאנושות. הם לא רואים עין בעין את הדרך, אבל המטרה של כולם דומה, שיהיה הרבה טוב וקצת רע, זה הכל. אבל הדור שלנו יצר אמצעים המגבירים את הקול. המגברים האלה קצת דפוקים ומערכות הבקרה שלהם לא לגמרי תקינות, ולכן הרעשים מתגברים על הקולות, ולכן החריקות מאפילות על המוזיקה הנעימה.
ענת ורון, הייתם קרן אור באפלה, ואורכם ימשיך להאיר את דרכנו, על-אף שמסיבה שקשה לנו לעכל אותה, הוציאו לכם את הבטריות.
