לבני: גייס חמישי פוליטי של המערב בישראל

גייס חמישי במלחמות הגדולות של המאה הקודמת, הייתה קבוצה של אזרחי מדינה אחת שפיתחה זיקה אידיאולוגית, תרבותית ואינטרסנטית למדינה אחרת, שלימים הפכה אוייבת למדינתם. כאשר התפתח שינוי ביחסים הפוליטיים בין שתי המדינות בגלל שינוי מהותי באינטרסים של מדינת הזיקה לעויינות ובהמשך לאויבות אקטיבית, נותרה נאמנותה של קבוצת-הזיקה למדינה האויבת חזקה יותר מאשר הזדהותה עם מדינת-האם. במקרים הקיצוניים של פערי-קשר והעדפה אלה, ראתה קבוצת-הזיקה את עצמה מחוייבת בנאמנות למדינת האוייב יותר ולעיתים הרבה יותר מאשר למדינת-האם שלהם. בסופו של תהליך זה, קיבל הדיסוננס הקוגניטיבי מימד של תמיכה כוללת במדינת האויב, שהוצדקה בין היתר על-ידי אימוץ העמדות האידיאולוגיות והתעמולה הפוליטית של האויב, בשילוב עם הזדהות נפשית עימו.

ההנמקה השכיחה הייתה שהתנהלות כזו משרתת בעצם את מדינת-האם, אלא שמדינת-האם – התושבים הממשל, המנהיגות - אינה מבינה מה טוב בשבילה. גייס חמישי קלסי היה פעיל בכל תחומי החיים, ואף השתתף בפעילות צבאית אקטיבית (ריגול, חבלה, גרילה, תמיכה פעילה בהשתלטות עויינת על טריטוריה או מתקנים אסטרטגיים ועוד). כאשר אני מדבר כאן על גייס חמישי פוליטי, אני מבקש לעשות אבחנה ברורה בין גייס חמישי קלסי, לבין מצב שבו הגייס החמישי אינו חורג לעבר השתתפות בפעילות צבאית אקטיבית, אבל מעורב במידה כזו או אחרת בכל הפעילויות האחרות.

דרכה הפוליטית של לבני מוליכה אותה בזיגזג של נאמנויות מהליכוד של נתניהו ושרון אל שרון וקדימה, לממשלת קדימה בראשות אולמרט, ולמפלגת "התנועה" כיום. ככל שהיא נעה שמאלה על הסקלה המקובלת במקומותינו לאיפיון הגישה לפתרון הסיכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, הולכת ומסתמנת ביתר שאת האובססיה המנחה אותה בדרכו של השמאל ההזוי בישראל. מבלי להכנס ל"בדיקת עומק" של הדברים, דומני שלא אטעה אם אומר שהחל מממשלת שרון הראשונה עדיין במסגרת הליכוד, ייצבה לבני את עצמה במסדרונות משרד החוץ, או בשבילי העיסוק בנושאי החוץ והמדיניות הבינלאומית, כאשר היא מאמצת בכל תחנה מהתחנות הפוליטיות, עד לתפקיד שרת החוץ בממשלת קדימה בראשות אולמרט, גישה יותר ויותר אובססיבית, יותר ויותר דוגמטית, ויותר ויותר קיצונית בשאלת הפתרון הרצוי לישראל בסכסוך עם הערבים.

משהתמכרה לרעיון של פתרון "שתי המדינות", שמעולם לא היה רעיון אופרטיבי, משום שמעולם לא נעשתה בו התקדמות של ממש מצד הפלשתינים לכיוון של פשרה סבירה בנושאי היסוד - דוגמת זכות השיבה, גבולות ביטחון, הכרה במדינת לאום יהודית ועוד - הפכה בהדרגה למכשיר תעמולה בידי שרון ואולמרט, ולכלי ניגוח פוליטי בידי "ידידיה של ישראל במערב ובאירופה בפרט". לבני אף פעם לא הבחינה כראוי בין מה שנועד להיות מהלך פוליטי טקטי, שמטרתו לשמור על "שקט תעשייתי", לבין מהלך מדיני מהותי שמטרתו לייצר באזור מציאות פוליטית שונה.

להערכתי, שרון לא התכוון אף פעם להקים מדינה פלשתינית של ממש באיו"ש. באותו קונטקסט אני מעריך שמהלך ההינתקות מעזה, אף שנבע גם ממצוקות אישיות, היה מעוגן בתפיסה אסטרטגית של שרון. שרון ביקש כמעט בכל מחיר להמנע מהצורך להגיע להסדרים שיביאו ליצירת מסדרון יבשתי בתוך תחומי ישראל בין עזה לאיו"ש. העולם הדיפלומטי-מדיני, אינו מאפשר לשחקנים העומדים בראש הפירמידה, לגלות את כל קלפיהם, אפילו לשותפים הקרובים שלהם. ובכל מקרה שמורה להם הזכות לשנות את דעתם, בנימוק כזה או אחר בנוסח ש"מה שרואים מכאן, לא רואים משם...", או להפך. במעגלי האירועים בהם השתתפה או נכחה לבני, הפכו אותה אופייה, מעמדה הפורמלי ודברי שבח כאלה ואחרים שהרעיפו עליה בהזדמנויות שונות ידידים, יריבים ומניפולטורים, עד שהפכה לפחות בעיני עצמה לברת סמכא ו"לפיגורה" משפיעה על המהלכים המדיניים.

התנהלותם של שרון בשלהי ימיו בליכוד, ושל אולמרט בשלהי ימיו במשרד ראש הממשלה, כאשר עקף את לבני משמאל, טרף את כל קלפי המו"מ שניהלה במשך שלוש שנים עם אבו עלא, ובדרכו של ברק ניסה ליצור באבחת-חרב אחת מציאות מדינית שונה, שיהיה בה מקלט פוליטי לעצמו מאוסף החקירות והתיקים שנערם לפתחו. מהלכים אלה מראים היטב מה היה ערכם המהותי של המהלכים שעשתה לבני, ועד כמה גדול היה ערכם בעיני הקברניטים איתם עבדה באותה שעה.
ומאידך-גיסא, האירופים ובמידה מסויימת גם האמריקנים, הבינו היטב שעליהם לצור ולשמר מספר עוגנים פוליטיים בריקמה הישראלית הפנימית, שיוכלו באמצעותם להניע תהליכים כרצונם, גם אם אלה יעמדו בניגוד להכרעות הדמוקרטיות של רוב הציבור בישראל.

האירופים כאימפריאליסטים לשעבר, והאמריקנים ככוח התערבות גלובלי מאז מלחמת העולם השניה וימי המלחמה הקרה, מבינים היטב את חשיבותו של גייס חמישי פוליטי במדינות שבהן יש להם אינטרסים, כאשר שינויים פנימיים צפויים או בלתי צפויים משבשים את התכנון המדיני-אסטרטגי שלהם. בתחילה היו אלה גורמי השמאל ההזויים שהפכו את מדיניות בן-גוריון בקבלו את תוכנית החלוקה מ-1947 מטקטיקה לאידיאולוגיה, וסיפקו את הפלטפורמות להתערבות פוליטית פנימית לידידנו שמעבר לים. אחר-כך נרתמו לכך גם גורמים שהגדירו עצמם כמרכז. משהסתלקו שרון ואולמרט מהבמה הפוליטית כל אחד וסיבותיו, ולאחר ההחלשות הדמוגרפית והאלקטורלית של השמאל ההיסטורי בישראל, הפכה לבני לאחת מאבני היסוד בנדבכים אלה. משאיבד גם המרכז "הבלתי מזדהה" את כוחו להשפיע ולהניע תהליכים, חיפשו להם ידידנו שמעבר לים חלופות. פרס, כדגם-אב מאותם זמנים; ולבני, שהשתכנעה בערכה המדיני שלא יסולא בפז, ומספר מצומצם של אישים נוספים, רובם מסיבות של כדאיות אישית, כלכלית או אחרת ומיעוטם מתוך הצמדות לדוגמה המחשבתית הישנה, היו לפלטפורמות החדשות שבעזרתן ביקשו ועדיין מבקשים ידידים אלה לאכוף עלינו את רעיון "שתי המדינות".

פרס עבר למשכן הנשיא משום שהשתכנע שבדרך הפוליטית המקובלת לא יגיע לעמדת השפעה בראש הפירמידה הפוליטית בישראל. מכאן הוא מנהל את החתרנות הרגילה והמוכרת שלו, כחלק מהגייס החמישי הפוליטי. התפרקות קדימה, בין היתר בגלל אזלת ידה של לבני בנהול המפלגה והענקת תוכן ממשי לנוכחותה הפרלמנטרית, היכתה גם משענת קנה רצוץ זו. לנוכח אלה, עמדו בפני לבני שתי אפשרויות: להענות לקריאת ידידיה שמעבר לים לחזור לפעילות פוליטית, וכך לשלם להם את חובה עבור תרומתם לבניית תדמיתה ומעמדה הפוליטי-מדיני ולשמר לעצמה מעט נכסי-תדמית, או לרדת מבמת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. לבני בחרה, אחרי התלבטות, להעמיד עצמה לרשות ושרות ידידיה משכבר הימים.

כאשר בוחנים את הדברים מהפרספקטיבה הנ"ל, קל להבין את המהלכים והעמדות של לבני במערכת בחירות זו. אלה המבחנים ששמתי לעצמי כבסיס לבדיקת התנהלותה כ"טוענת לכתר המנהיגות הלאומית":

• מרכז פוליטי כביטוי לשום דבר

• מו"מ מדיני מול הפלשתינים בהנהגת לבני כתנאי מרכזי והכרחי

• לבני כמכשיר לניגוח ישראל בידי האירופים

• הערך המוסף של לבני כמנהיגה לאומית במערך הפוליטי העכשווי

לבני "החדשה" הציבה עצמה במה שקרי אצלנו מרכז המפה הפוליטית, ובכך אפיינה היטב את מפלגתה: מפלגה לא דמוקרטית, עם חזון אובססיבי אחד הממוקד במו"מ עם הרשות הפלשתינית, ללא ייחוד בשאלות פנים, כלכלה, חברה והיחסים עם העם היהודי.

למעשה, מדובר באג'נדה חד-ממדית, שבמציאות הישראלית בוודאי רק ראש ממשלה יכול להחליט עליה ולנתב אותה. לאור הצפי בסקרים לגבי מפלגתה של לבני - תנודה בין 7 ל-9 מנדטים בשבועות האחרונים - סיכוייה להיות ראש ממשלה, ו/או להכתיב מדיניות שלום וביטחון לראש ממשלה אחר נראית אפסית. התיצבותה של לבני בראש מפלגת מרכז שאינה יכולה להשפיע ממש בנושא שהיא מגדירה כנושא הליבה שלה, ומאידך-גיסא אינה מציגה רצון ו/או כוונה להביא לרחוב הישראלי רעיון או כושר ביצוע יוצאי-דופן בנושאים אחרים, היא מסר "פרווה" אנמי לציבור הישראלי.

כבר ציינתי קודם שרק ראש ממשלה יכול להחליט על הליכה למו"מ ישראלי-ערבי ו/או על אופי המו"מ ו/או מי באמת ינהל אותו. מאחר שהסיכוי של לבני להיות ראש ממשלה נראה אפסי בנתונים הקיימים, דגל המו"מ שהיא מניפה הוא דגל פיקטיבי. קיימת אפשרות שתצטרף לקואליציה ובמסגרת זו תנסה להשפיע. אבל עם כוח פוליטי מינורי, צפוי שגם ההשפעה הפוליטית תהיה מינורית. אם הכוונתה למנף את "יכולתה" ו"נסיונה" במו"מ מול הפלשתינים כנה, הרי שבכל מקרה, אלא אם תהיה לשון מאזניים קואליציונית קריטית, יכולותיה של לבני ותרומתה הסגולית הצפויה גם אם הם באמת בנמצא, נראים יותר כמשאלת לב שלה או של תומכיה מחוץ לישראל, מאשר כעובדה פוליטית מוצקה. ואם לשפוט לפי התרומה המדינית שלה במלחמת לבנון השניה בין היתר בעיצוב וגיבוש החלטה 1701 של האו"ם, במו"מ מול אבו עלא ובמבצע עופרת יצוקה, הרקורד דה-פקטו אינו מרשים במיוחד.

על השתלשלות האירועים שהביאה את לבני למעמדה וליומרות המתלוות אליו, עמדתי כבר קודם. אירופה חותרת כבר זמן לא מבוטל לנסות ולהכתיב לישראל מהלכים שעומדים בסתירה לצרכי הביטחון שלה, ומנוגדים לרצונו של רוב הציבור הישראלי. לשם כך מפעילה אירופה אמצעים שונים – פוליטיים, כלכליים, תעמולתיים ומעורבות בחברה הישראלית ונסיונות לשנות את דעת הקהל על גבול ההתערבות הבוטה, לצד תרומות כספיות המקדמות את האינטרס האירופי, גינויים והשחרה של ישראל במוסדות בינלאומיים ורב-לאומיים, ואפילו איומים והתערבות גסה במערכת הבחירות של ישראל. אירופה גם מפעילה לחצים גם על ארה"ב שאינה רואה את המציאות האזורית עין בעין עם אירופה, להצטרף ללחץ על ישראל על שום כוחה והשפעתה עלינו. כחלק ממדיניות זו עוסקים האירופים דרך קבע בטיפוח של קבוצות ואישים בישראל שיקדמו את הפוליטיקה הבלתי אהודה שלהם כאן. הרוח הרעה העיקרית נושבת מבריטניה וצרפת – לשעבר הקולוניאליסטיות הגדולות של אירופה שמתנהלות ככאלה גם כיום, וסקנדינביה שרמת האנטישמיות בה היא מהגבוהות באירופה (למעט אולי דנמרק).

לבני אינה מסתירה את העובדה שהאמון האירופי בה באופן אישי, בניגוד לחוסר האמון שיש לאירופה בנתניהו למשל, הוא אחד הנכסים החשובים שהיא מביאה לשולחן המדיני. היא גם אינה מסתירה את העובדה שהמו"מ שניהלה מול אבו עלא במסגרת ממשלת אולמרט במשך שלוש שנים, לא פתר דה-פקטו אף אחת מבעיות היסוד. מו"מ זה התפוצץ כאשר אולמרט פרש, וספק אם אנו יודעים את כל האמת על כלל המגעים שהתנהלו אותה שעה מול הפלשתינים, שלבני לא הייתה שותפה להם. כשם שלבני לא ידעה בשעתו על המהלך האולטימטיבי של אולמרט מול אבו מאזן, אפשר שלא ידעה עוד כמה וכמה דברים מהותיים, שאילו התגלו היו מעמידים את כל המו"מ מול אבו-עלא, באור שונה לגמרי מזה שהיא מייחסת לדברים. כך או כך, במבחן התוצאה אפשר לומר שהיו רעש וצילצולים, אבל אפילו לא טיפה אחת של גשם. ובמקרה הפחות טוב, רק הוחלשו עמדותיה של ישראל במו"מ המדיני אם ולכשיתחדש.

במסע הבחירות הנוכחי שלה, היא מגלה מאמצים ניכרים להפוך בהבל פה כל מה שהיה למעשה וירטואלי, למציאות ראלית. בין היתר היא משתלחת בראש הממשלה ומספקת תחמשת בקורתית רבה ליריביה של ישראל, שבעתיד לא יהססו להשתמש בה. אין בכך חכמה פוליטית ולא תבונה מדינית. במקום להתמקד בעיקר ולהוכיח לעם את היסודות המוצקים של עמדותיה מול גישת נתניהו, לאמור: על מה היא מבססת את הערכותיה:

א. שיש היום ברשות הפלשתינית נכונות אמתית ורצינית יותר מאשר בעבר להגיע להסדר;

ב. יש לרשות גם יכולת מעשית להוציא הסדר כזה לפועל על-רקע ה"סתו הערבי" המשתולל באזור;

ג. הסדר שאינו כולל את חמאס טוב לישראל - בניגוד להערכות ההפוכות בנושאים אלה של ראש הממשלה ורבים בציבור. וגם כיצד משרתות את ישראל התקפותיה על הממשלה, המיחסות לה סרבנות שלום, התחמקות מרצון להגיע להסדר או חבלה מכוונת בתהליך מדיני, כשבינתיים הפלשתינים והערבים הם שמטרפדים אותו כבר ארבע שנים.

הסיכוי המפוקפק שלה להשיג את מטרותיה המוצהרות, לצד הנזקים הרצופים שהיא מחוללת למדינה וליכולת של הממשלה הנבחרת לנהל מדיניות לאומית התואמת את רצון רוב הציבור, אינם מעידים על מערכת שיקולים רציונלית המעמידה את טובת המדינה ורצונו של הציבור הישראלי בראש סולם העדיפויות. בראש סולם העדיפויות עומדים כנראה האגו של לבני ורצונה להמשיך ולזכות בתמיכה אישית בינלאומית ולו במחיר נזק למדינה – כמעט גישה "פרסיאנית" טיפוסית. את מי באמת משרתת לבני בגישתה זו?!

עם אג'נדה פוליטית חד-ממדית, מפלגה של כ-8 מנדטים, רצף של כשלונות בניסיון לחבור לגופים אחרים לשם הקמת חזית פוליטית בעלת משקל אופרטיבי מכריע, ועם נזקים לא קלים לתדמית של ישראל בעולם והמשך טיפוח האשליה במקומותינו, בקרב "ידידנו" ואצל אויבינו - איזה ערך מוסף ראלי מביאה לבני לפוליטיקה הישראלית? כמי שטוענת לבכירות פוליטית ולרצון לקבוע את סדר היום הלאומי, לטעמי, גם ההישגים וגם הניסיון הלאומי והבינלאומי שלה אינם מעידים שיש ללבני באמת דבר-ערך למכור לציבור בישראל. לא אתפלא אם בסופו של דבר ביום הבחירות, כאשר יגיע הציבור לשורה התחתונה של חשבון הנפש האזרחי בקלפי, הוא יבין זאת ויפעל בהתאם.

דומה שהסיכוי היחיד של לבני היה טמון בשכנוע הציבור שהיא אינה מייצגת פוליטיקה אופנתית. היא לא חזרה ואינה נמצאת כאן במטרה להכתיב לעם את השקפת העולם שלה, אלא לשכנעו בצדקת העמדות שהיא נוקטת בתחום המדיני. וגם אם לא יעלה בידה הדבר, היא כאן ללא תנאי בכדי לשרת את העם בכל מה שנחוץ, על-פי השקפת עולם גלויה וברורה, כמיטב כישוריה ויכולתה. בראשית דרכה כשרה בממשלת שרון, נתפסה לבני כפוליטיקאית "נקיה" חפה ממניפולציות ומאגו, שפיה ומעשיה שוים. כשליה בהקמת ממשלה אחרי התפטרות אולמרט, ובהליכה משותפת עם נתניהו במטרה לקדם נושאים מדיניים כלכליים וחברתיים חשובים אחרי בחירות 2009, וזיגזוגיה, במיוחד לאחר שהפסידה את מנהיגות קדימה לשאול מופז, פגמו לא מעט בתדמיתה והציבו סימן שאלה מודגש על כישוריה הפוליטיים האמתיים ועל מחויבותה לציבור הבוחר בה. יצירת אמון ציבורי מחודש בכוונותיה לטווח הארוך ובכך שלמדה מטעויות העבר שלה, היה גורם חשוב ביותר ביצירת סיכוי שינתן לה מחדש כוח פוליטי משמעותי בבחירות אלה. להערכתי, הדבר לא קרה וכבר לא יקרה.

אני סבור שבמהלכי השבועות האחרונים חזרה לבני על כל טעויות העבר, והוכיחה שלא למדה דבר ולא שכחה דבר. גם אילו קבלנו כפשוטם את טיעוניה לבני נסיונה בממשלה, עדיין אין היא זוכה למעמד דומה לזה של נתניהו, ברק ולהערכתי אפילו מופז, כאשר מדובר בכישורים של מנהיג לאומי ברמת ראש ממשלה בישראל לעת הזו.

ניתוח הדברים על בסיס אמות המידה המפורטות לעיל, מראה בעליל שלבני איננה מי שהיא טוענת להיות, ואין לה היכולות והאופי הדרושים למנהיגות לאומית במציאות הקשה בה נמצאת כיום מדינת-ישראל. לבני אינה מתחשבת בציבור וברצונותיו וסבורה שבאמצעות הפחדה – לחץ בינלאומי, אלימות פלשתינית, מדינה דו-לאומית ועוד – תניע את הציבור לאמץ את מצעה המדיני החד-צדדי והמפוקפק, מבלי שתעשה מאמץ אינטלקטואלי עליון לשכנעו בצדקת עמדותיה.

הציבור חווה כבר את כל הקשיים הללו בעבר, ונוכח לדעת שניירות אינם מבטיחים דבר, ומציאות בשטח היא הערובה הנכונה ביותר וההבטחה האמינה ביותר לשליטה בגורלו. באותו הקשר מעניין לראות שידידיה למו"מ מימי אולמרט העליזים, לא רק שאינם מושיטים לה יד לתמיכה, ולו למראית עין. הם פשוט ממשיכים בדרכם האומרת: או שנקבל מה שאנו רוצים כאן ועכשיו, או שנפעל חד-צדדית להשגת הדברים על אפכם ועל חמתכם; במילים אחרות: כל מה שאומרת לבני על מו"מ בתום לב וללא תנאים מוקדמים הוא כלאם פאדי.

בנתונים אלה, הצבעה ללבני ולמפלגתה "התנועה", כמוה כהצבעת סרק. ההכרעות האמיתיות לא תושפענה מלבני ו/או מפלגתה. לנושאי המו"מ עם הערבים, מדיניות כלכלית מבוססת שוק חפשי עם חמלה חברתית, תיקון עיוותי ממשל וחקיקה, מדיניות ביטחון זהירה או מדיניות כלכלית-חברתית "סוציאל-דמוקרטית, יש בארסנל המפלגות הישראליות נציגות פוליטיות חזקות יותר, מתאימות יותר ואמינות יותר מלבני ומפלגתה החדשה. מוטב אפוא למי שהולך להצביע, שלא יבזבז את קולו, ויבחר בחירה ריאלית ובעלת כושר השפעה, ואת לבני ומפלגתה ישלח למגרש הגרוטאות של מפלגות "שום דבר" קודמות, כבר בבחירות אלה.