לפני כשבועיים עמדתי על מרפסת לשכת נשיא אוניברסיטת אריאל, וצפיתי ממרומיה מערבה. האוויר היה בהיר, צלול, הנוף היה משכר. לנגד עיני נשקף נופה של העיר אריאל, פרושה כעל כף היד. כמעט עד לאופק נשקו הבתים, תמונת עיר הטובלת בירק, מוקפת בנופי השומרון, מטופחת, יפהפיה. טרפתי במבטי עוד כמה דקות את המראות, בטרם נכנסתי לישיבת חבר הנאמנים של המרכז האוניברסיטאי, כדי לאשר רשמית את שינוי מעמדו לאוניברסיטה.
אדם אחד היה חסר באותו מעמד. ראש העיר רון נחמן. אז למדתי מפי חבריי, כי מצבו לא טוב. מצבו החמיר. זה כבר זמן ממושך שידוע ברבים דבר מחלתו הממארת. הוא עצמו לא שמר זאת בסוד. כאיש ציבור שיתף את הרבים בדבר מחלתו, דיבר באופטימיות על מאבקו, על תקוותו לנצח את המחלה, על אמונתו כי עוד שנים רבות לפניו, להוסיף ולפתח את אריאל שלו.
היו עליות וירידות במאבק במחלה. היו אישפוזים וביניהם חזרה לעבודה ככל שכוחותיו התירו לו לנהל את ענייני העיר מלשכתו ולטיפול בחממת הסחלבים שבביתו.
בעודו תקוף סרטן, זכה ראש העיר רון נחמן לראות בהתגשמות שני חלומות שלו. האחד חנוכת היכל התרבות במרכז אריאל והשני ההכרזה על המרכז האוניברסיטאי כאוניברסיטה לכל דבר. אלה היו שני שיאים בנסיקתה של אריאל, שלא היו מתגשמים אלמלא שלושים שנה של פעולה נמרצת, של
גיוס משאבים מוצלח, של מאמצים יעילים למען קידומה ופיתוחה של בירת השומרון, שעליהם ניצח האיש הנמרץ הזה, החולם והמבצע.
מעל לכל זכה רון נחמן - וזהו אולי הגדול שבהישגיו - להביא לכך, ששורר כיום בציבוריות הישראליות קונסנסוס נרחב ביותר לפיו אריאל תהיה בעתיד בכל מצב, בכל פתרון שיושג במו"מ, חלק ממדינת ישראל. אכן, אין טוב ממבט פנורמי ממרומי מרפסת לשכת נשיא האוניברסיטה, כדי להסיר מהלב ולו שמץ של פיקפוק, ולראות עיר בת כעשרים אלף תושבים, מתוכננת להפליא, עם איכות חיים גבוהה למדי, ובה אפילו מגדלי דירות המתנשאים השמימה.
נדמה לי, כי רון נחמן הצליח במידה רבה גם לחבר את אריאל שלו לתל אביב. הוא לא ראה באריאל התנחלות במובן המצומצם של המלה, הוא ראה בה ולכך שאף - עיר ואם בישראל, עיר חילונית, בעלת אוכלוסיה מגוונת, עם כל השירותים הרגילים, המתקדמים, ועם איכות חיים מיוחדת. הוא עצמו היה דמות חריגה בנוף האנושי המקובל של הנהגת יו"ש. באירועים רשמיים תמיד בחליפה ועניבה, בוודאי ללא כפה על ראשו, חילוני מוצהר, שמדבר בשפת הבראנז'ה התל אביבית.
רון נחמן בהחלט יכול להימנות על גדולי בוני ערים שלנו. הוא מזכיר ראשי עיר מיתולוגיים כמו אברהם קריניצי ברמת-גן ועובד בן עמי בנתניה, שהקימו את עריהם כמעט במו-ידיהם והובילו אותן לצמיחה ולגדולה. כמוהם, וכמו גם טדי קולק בירושלים ואבא חושי בחיפה, כך הזיהוי של רון נחמן עם אריאל הוא טוטאלי וכך ישאר לתמיד.
את אריאל יכל להקים ולפתח רק מנהיג נמרץ, מאמין, לוחם, אוהב, בעל יכולת השפעה וכושר שיכנוע כמו רון נחמן. מבחינה זו, הוא היה המפא"יניק של הליכוד, הבולדוזר, הדוחף והממריץ, המתפרץ לכל לשכה, אחד שאין דלת שלא נפתחת בפניו, המגיע לכל תורם אם בארץ ואם בעולם, וכך עושה כדי שאריאל שלו תתבסס, תקלוט עוד ועוד מתיישבים ותהיה "עיר חכמה".
היו לו לרון נחמן עוד חלומות. בדף הפייסבוק שלו כתב ביום רביעי שעבר, כנראה ממיטת חוליו בבית החולים, דברי תודה לכל המתעניינים בשלומו והוסיף: "אין מקום לדאגה. אני כעת מחדש כוחות על-מנת שאוכל להמשיך ולנהל את ענייני אריאל במרץ רב, כפי שעשיתי עד היום". כעבור יומיים הכריעה אותו המחלה. עיניו של הגבר הנמרץ הזה נעצמו לעד והוא רק בן 70, והוא בעיצומה של פעילותו.
מעטים הם המנהיגים המשאירים אחריהם מורשת ומפעל מוחשי כפי שהשאיר אחריו רון נחמן. הוא בנה את בירת השומרון, הוא קיבע אותה על המפה, הוא גרם לכך שאת אריאל לעולם אי-אפשר יהיה להרוס או לפנות. אריאל תתקיים לעד ותשמש יד ואנדרטה חיה ותוססת למי שהוביל אותה עד היום, ובאדמתה נטמן.
ולכל הספקנים - כדאי לכם לקחת את הרכב, לעלות על האוטוסטרדה המהירה המובילה מראש-העין לאריאל, מרחק נסיעה של פחות מ-20 דקות, ולראות את הפלא הזה ששמו אריאל.
