ציפי לבני
שלא כמו מרבית חבריי מן השמאל, דווקא לי יש המון דברים טובים לומר על
ציפי לבני. בין הבולטים שבהם, לא נמצא התואר שהודבק לה במסגרת הפריימריז בקדימה ("גברת ניקיון"), אלא דווקא רשימת היתרונות המוכלים בה כפוטנציאל מנהיגותי. ראיית עולם רחבה, היכול לחבר בין חלקים שונים של פאזל האתגרים לתמונה כוללת, ועוד רכיבים, רבים אחרים, הדרושים לאדם השואף להנהיג אחרים בדרך לא סלולה.
ומנגד, אני מבין את חבריי המבקרים, וגם אם לא תמיד מסכים עם הביקורת שהם מותחים עליה, אני מבין מדוע הביקורת נמצאת שם. הרכיב האישיותי שנתפס כ-"ריחוק", "קרירות", אולי אפילו "התנשאות". התקווה הגדולה שנכזבה בבחירות האחרונות "ציפי או ביבי", שלבסוף התבררה כפרי בוסר באריזת אתרוג מהודר, וכיו"ב.
"ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון אחד למשנהו, מבלי לאבד את ההתלהבות", אמר ווינסטון צ'רצ'יל בערך בזמן שציפי לבני רק נולדה. אני מבקש, בכל הכבוד, להעמיק את התובנה הזו לרובד אחר של התודעה. ההצלחה היא היכולת להבחין בכישלון, אבל לקחת ממנו את השיעור הנכון. מהסיבוב הקודם, לקחה ציפי לבני את המסר השגוי. כל מי שמקיף אותה כעת, דוחק בה להכנס לממשלת
נתניהו, וציפי אבדה את המנהיגות כשהיא נכנעה ללחץ.
מה שהיה "ציפי או ביבי", הפך ברגע של חולשה ל-"ציפי זה ביבי" (לחיץ, נטול ערכים, תאב שלטון).
ממשלה רחבה - שבט "אחים" גם יחד
לספין הנוכחי קוראים: "ממשלה רחבה". יש סיבה "טובה" (סובייקטיבית), לעובדה שנתניהו משנן את המנטרה הזו שוב ושוב. היא משרתת אותו, ואותו בלבד! כולם ירוויחו מממשלה רחבה, יהיו המון תיקים, האופוזיציה תהיה חלשה. כך מייצרים הפוליטיקאים "ביטחון תעסוקתי".
בממשלה רחבה, כולם מסכימים עם כולם על המכנה המשותף הנמוך ביותר, כי לכל אחד יש אינטרס הפוך. אף אחד לא יכול לפרוש, כי אין לפרישה כזו שום משמעות. 'שבת "אחים" גם יחד'. מי שהיה "אסון לאומי" עד אתמול, כאשר איים על הכסא שלי, הופך להיות "אח" כשהוא יושב בכיסא שלצידי.
מבחינה מהותית, ממשלה רחבה עם תמיכה מקיר לקיר, בלי אופוזיציה אפקטיבית, היא מתכון לדיקטטורה (סוריה כמשל, או ההשוואה החביבה על נתניהו: אירן). ממשלה חלשה מול פרלמנט חזק, היא ממשלה המשרתת את האזרח, כפופה לביקורת, מחויבת לתוכניות עבודה.
נבחרים שמכבדים את הבוחרים לא ירוצו לתוך הממשלה, אלא יעמדו על העקרונות שמכרו לציבור לפני הבחירות. ציפי מכרה את "ביבי וליברמן אסון". כנראה שתיק בממשלה פועל כמו מסיר קמטים, וראה איזה פלא. ביבי וליברמן כבר אינם אסון, אם ציפי מקבלת תיק בממשלה ועוד כמה תיקים לחלוקה למקורבים, תומכים וכמובן -
עמיר פרץ.
יאיר לפיד מכר את "באנו לשנות" (את מה?). והייתה גם "פוליטיקה חדשה". הפוליטיקה החדשה היא היכולת למכור את הפוליטיקה הישנה ולגבות עבורה מחיר טוב בכניסה לקואליציית 'שוב נתניהו, אין שינוי'.
לשווא ניסתה ציפי לבני לבנות לעצמה "מיתוג" שיבדיל בינה לבין יאיר לפיד. בעת מסתבר שההבדל ביניהם הוא רק ביכולת לרוץ מהר יותר אל תוך ממשלת הביבים החדשה, שאם לא היו רצים אליה, הייתה נופלת עוד לפני שקמה. כל דור והאלכס גולדפרב שלו. "ממשלה רחבה" זו המנטרה כעת.
נתניהו לא צריך להתאמץ עם ממשלת ה-61 שלו. כל מה שנדרש לו כדי למלוך שוב הוא רק לנפנף מול ציפי ויאיר באתנן פוליטי, ושניהם מתחרים ביניהם מי יעניק למלך את מבוקשו, מי יהיה הסריס המצטיין של הקדנציה. ברק ומופז למדו שבתי הקברות מלאים אנשים שאין להם תחליף. כעת תורו של הציבור ללמוד שגם הכנסת מלאה בפראיירים, הציבור רק מופקד על החלפתם פעם בארבע שנים.
האזרחים והקלפיות הם "רע הכרחי" בדרך לכהונה, למשרה ולכיבודים. שוק הפשפשים של הסיסמאות החדשות-ישנות הסתיים. כל אחד לוקח את רווחיו האלקטורליים ורץ לממש אותם בכניסה לממשלה.
פוליטיקה של שמלות תחרה שחורות
בדרך לממשלה עוצרים בקלפיות. בדרך לקלפיות צריך למכור סיסמאות. "ביבי וליברמן אסון, ציפי לבני תקווה". רגע לאחר הבחירות, מונחת לפניכם חבילה גדולה של סיסמאות נפוחות, ארוזה בתחרה שחורה ושקופה, בלתי מכבדת, מעורטלת, מתבזה, ובעיקר מבזה את הציבור.
אנשים טובים שאני מכיר באופן אישי, האמינו לציפי לבני שהיא זה לא יאיר לפיד. שהיוהרה שלה שונה משלו. שהיא באמת רוצה להוביל שינוי. שהיא סרבה להקים ממשלה מתוך כניעה ללחץ החרדי בפעם שעברה. שהיא התעקשה שלא להכנס לממשלת נתניהו כי האיכות המנהיגותית שבה הכריעה את המצפן הפוליטי הדורש משרות למקורבים. היו שהאמינו ששאול מופז שארגן את הפוטש להדחתה היה מונע מדלק פוליטי, וציפי הייתה מונעת מדלק מנהיגותי.
האנשים האלה צופים כעת במופע של מחצלת פוליטית עטופה במחלצת קטיפה שחורה, וכל שאיפותיה לשררה מתפרצות לרווחה, לעין כל, במופע עלוב של תאווה לשלטון בכל מחיר.
שיקולים למה לא לשבת באופוזיציה:
- היא תשב בצילה של יחימוביץ (שזה באסה)
- הכל יתפרק (פרץ, מצנע וכל מחפשי התיקים)
- היא תצטרך לעבוד כדי להוכיח את עצמה
סיפור הכיסוי, המו"מ המדיני, מסתיר מעט את העדר החזון המנהיגותי, אפילו בתוך התחרה השחורה השקופה למחצה. אם זה לא יקרה, יש את מי להאשים, ואם זה יקרה, יש קרדיט לקחת. כל או אחרת, כפרסונה פוליטית, היא יוצאת מורווחת.
מסתבר שביבי וליברמן הם כבר לא אסון, ומה שעושה את ההבדל הוא לא התיק, אלא השטיק. מסתבר לחבריי הטובים שהצביעו עבורה, שציפי לבני היא גם לא תקווה. היא רק תיק.
אם לא לבני, ואם לא לפיד, ואם לא שלי המאוכזבת שלא הצליחה לעלות על המסלול המהיר לתיקים בממשלת נתניהו, אם לא כל אלה, ממשלת 61 של נתניהו הייתה נופלת עוד לפני שקמה, ונתניהו היה עובר אחר כבוד למקומו בארכיב, על מדפי הפח של ההיסטוריה.
כעת, כבר לא משנה למי הצבעתם. זו העת לראות איך הנבחרים רצים, אחוזי אמוק, אל היעד האמיתי של הבחירות. תיקים, משרות למקורבים בשירות הציבורי, וגישה לקופה הציבורית. כל השאר זה סיסמאות נפוחות עטופות בתחרה שחורה מבישה.
