מדי פעם אני נתקל שוב במודל החשיבה הזה, שלפיו, פעם היה כאן טוב יותר. לא רק כאן, אלא בכלל, באופן כללי. יש מן סברה כזו שפעם היה טוב יותר. האנשים היו טובים יותר זה אל זו. הייתה תרבות, היו נימוסים, הייתה מסורת. יש האומרים שאפילו הפוליטיקאים היו אמינים יותר, האלטרואיזם היה בשפע, ערבות הדדית הייתה דבר שבשגרה, וכולנו היינו בלונדינים, גבוהים ובריאים, וכמובן עשירים.
אם פעם היה טוב יותר, איך ייתכן שתוחלת החיים נמצאת בעלייה מתמדת? למה איכות החיים עולה בהתאמה? מדוע מדד התל"ג (התוצר הלאומי הגולמי - המדד שעל פיו מחשבים את נפח הפעילות במשק ושוויו) ממשיך לטפס? אין ייתכן שהרפואה מתפתחת, המדע מתקדם, התשתיות משתפרות, הידע מתפזר, ועדיין אנחנו סבורים שפעם היה כאן טוב יותר?
מאיפה נובע הפער הזה בין העובדות האובייקטיביות לבין התחושה הסובייקטיבית הזו?
פער התודעה "חופים, הם לפעמים געגועים לנחל", כתבה חווה אלברשטיין באחת מיצירותיה הגדולות. אנו חוזרים ליצירה הזו בימי זיכרון בעיקר, לצד יצירות רבות אחרות העוסקות ברגשות העמוקים ביותר של כאב ושכול. געגועים הם חלק ממנגנון המכיל את הדרך לחיות את העבר, את הזכרונות, את מה שהיה ולא יהיה עוד.
הגעגועים מייפים את העבר. הם אינם מספרים את סיפורו אלא את הנרטיב היפה שבו. לבני האדם יש יחס מיוחד אל העבר. יש הבורחים ממנו ורצים אחוזי אמוק לעבר העתיד, כמי שמנסים לשווא לברוח מעצמם. ממי שהיו פעם, וממי שהם באמת גם היום כי לא אזרו די אומץ כדי לעצור לרגע, להתמודד עם האמת ולהמשיך דרכה הלאה אל החיים. ולצד הבורחים, יש את המחבקים. המתרפקים על העבר. המבקשים לחיות דרכו שוב ושוב את מה שהיה ואיננו. "איפה הם הימים שלא ישובו עוד?" שר
יהורם גאון את מילותיו של ליאונרדו פאביו.
שתי התודעות, זו הבורחת מן העבר, כמו זו המחבקת אותו, שתיהן חיות בניתוק מן המציאות העכשווית, מן ההווה. קל לזהות את אלה הבורחים מעברם, וקל לזהות את אלה המחבקים אותו. הבורחים יחיו בחיפוש מתמיד אחד משהו חדש, הדבר החדש הבא. המחבקים ירוצו כלעומת שבאו במשך כל חייהם ויחפשו כלי בית בשוק הפשפשים או יתמידו עם אותה תסרוקת גם כשהשיער על הראש כבר מזמן איננו.
סוד החיים בהווה הסוד הקשה ביותר לחיותו הוא זה של התודעה המכירה בכך שהזמן אינו קיים, הוא פיקציה מעשה ידי אדם, והוא נולד עם אינספור תפיסות מציאות מעוותות שיצרנו בעצמנו. העולם המערבי סופר את הזמן על-פי הלוח הגרגוריאני, ותרבויות אחרות סופרות את הזמן על-פי צירי-זמן אחרים, אך לכולם מכנה משותף אחד - האמונה בפיקציה של הזמן.
כל המורים הרוחניים הגדולים ביותר הידועים לאנושות, החל בכותבי הספר העתיק בעולם, דרך הבודהה, ישוע הנוצרי, וכלה במודרניים שבהם, קרישנמורטי, אושו, והמערביים לכאורה כמו אדיישאנטיואקהרט טול, כולם הצביעו על כך שהזמן הוא האמונה הטפלה הקולקטיבית הנפוצה ביותר. לפי כל אלה, רק היציאה ממרחב הזמן מאפשרת חיבור למודעות-על, שבה הזמן הוא מדד בלתי מחייב. כמה מאיתנו מצליחים בכך בכלל, ולו רק פעם בחיים, וכמה מאיתנו מצליחים להרפות מן הזמן יותר מאשר פעם ביום?
החיים כאן ועכשיו הם משימה מיוחדת. הם המשימה הקשה ביותר שהאדם יכול להצליח בה, ובעת ובעונה אחת - הם גם המשימה הפשוטה ביותר שהאדם יכול להצליח בה. זו בעיקר שאלה של תרגול התודעה.
למה בכלל להגיע לתודעה נקייה ממגבלות המרחב והזמן? כי רק שם מתקיימת המציאות האובייקטיבית, זו שרק מעטים זוכים לראות, להבין ולפעול דרכה ובאמצעותה. העבר הוא רק זיכרון, העתיד הוא רק אשליה, ההווה הוא המציאות, ורק דרך המציאות ניתן להשפיע על הקיום-יקום. תודעה פנויה ממגבלות המרחב והזמן היא תודעה המסוגלת להתנהל עם המציאות ולא להיות מנוהלת על ידיה.
אז למה לי פוליטיקה עכשיו? פטור בלא כלום, אין. מה ההקשר של כל אלה לפוליטיקה של ימינו? הישראלים, כאומה, והיהודים, כעם, חיים את העבר, את הפרעות, את גזירות השמד, את השואה. חוגגים את "יציאת מצרים" מעבדות לחירות, ואת פורים של המן וושתי מול אחשוורוש ואסתר, וצמים בתשרי, וגם בתמוז, זוכרים את החורבן, ומשננים את "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו...".
איני מזלזל חלילה. אלה ועוד, אינם המצאות פרי דמיונו הקודח של אדם מרושע ששתל בתודעה הישראלית הקולקטיבית את כל אלה במזיד, או כדי לכלוא את הישראלים בעברם. אלה הן עובדות. ולאור עובדות אלה, הישראלים משרטטים את העתיד. עתידנו בנוי על אתוס החורבן הממשמש ובא בכל דור ודור. הנרטיב הגלותי ממשיך לחיות בנו גם כעת, כאשר אנו המדינה החזקה ביותר בין שכנינו, ואחת המתקדמות בעולם כולו מבחינה מדעית וטכנולוגית.
ובמציאות, בהווה, יש כאן אנשים שחיים תחת עול כבד של כיבוש (כובשים ונכבשים כאחד), ויש כאן ציבור שחי תחת עול של כיבוש כלכלי (עבדים מול מעבידים), ויש כאן מציאות מעוותת של אבות הקוברים את בניהם לפניהם, וילדים החיים מתחת לקו העוני במדינה המתהדרת בכלכלה ששרדה את המשבר העולמי, ויש קשישים שנתנו את חייהם לתקומת המדינה שהיום משליכה אותם לחסדי שמיים עם הזכות לבחור בין אוכל לתרופות או בין גמלת זיקנה לקצבת נכות.
אפשר להמשיך למנות את כל אלה, ועוד, אבל העיקר בכל המילים האלה נמצא בלב-ליבה של הפוליטיקה הישראלית. אלה האוחזים בעבר צודקים, ואלה המבקשים את העתיד צודקים. וביניהם, מתי מעט הרואים נכוחה את ההווה ומסוגלים להשפיע עליו, ולבנות תודעה פחות לעומתית בין עבר לעתיד, ויותר מציאותית ואמיתית.
שליחי הציבור של היום רואים בכישלונו של נתניהו ואינם מסוגלים להחליפו. חלק מהם נרדפים על-ידי עברם, וחלק מהם אחוזי אמוק בריצה אל עתידם. אלה גם אלה מונעים על-ידי האגו, של מי שרוצה להיות מה שלא יהיה לעולם, אם לא יתמודד עם עברו ויכיר בו בהווה.
מעולם לא היה כאן טוב יותר מאשר עכשיו. כל האפשרויות פתוחות והכל ניתן לביצוע בהווה. את העבר לא ניתן לתקן, ואת העתיד יוצרים עכשיו, בהווה. מי שנרדף על-ידי עברו לא יכול ליצור בעתיד אלא את הנסיבות שיובילו ליצירת העבר מחדש. מי שהיו אמורים להחליף את נתניהו, כלואים בעברם, ואנחנו איתם.
בחזוני אני רואה מודעה בעיתון: דרוש מנהיג שהתמודד עם עברו, חי בהווה ומסוגל לבנות עתיד.
