אורי אליצור (מקור ראשון, 28.12.12, "הגריאטריה של הדיקטטורה"), מביא ניתוח מעניין באשר לאופיים, כיוונם ומהותם של תהליכים המכונים בתקשורת "האביב הערבי". ליבת הרעיון היא שאנו נמצאים בשלב מוקדם של התגבשות העולם הסוני לכלל מעצמה סונית אזורית, שתכלול את כל היחידות המדיניות שנוצרו ע"י האימפריאליזם המערבי בשלהי תקופת שליטתו במרחב - המחצית הראשונה של המאה ה- 20 - במקום האימפריה העותומנית שקרסה.
אלא שבמאמרו של אליצור חסרים הסיבות ותאור התהליכים, שאמורים לענות על שלוש שאלות בסיסיות המתעוררות למקרא חזון המעצמה הערבית הסונית:
א. הסיבות, מבנה התהליכים וסדר הפעולות בהן עתיד מהפך זה להתחולל
ב. האם ניתן להניח אפריורי שהתהליכים באזור מבוטאים ויבוטאו ע"י תאורית נחיל מסוג כזה או אחר, או ע"י תהליכי השתלטות כוחניים של גורם או גורמים דומיננטיים ב"עולם הערבי" ומיהם.
ג. ההיסטוריה מלמדת שהיווצרות מעצמה אזורית / עולמית קשורה בהתפתחותו של כוח מרכזי שקובע את כיוון התהליך, את קצבו ואת ציוני הדרך או התחנות הקריטיות שלו. לכן, אף שחזון המעצמה הערבית נראה אינסטינקטיבית כחזון נכון, אין במאמר נימוק טוב המבסס את התרחיש האחד בו נוקב אליצור על פני תרחישים אפשריים רבים אחרים.
שאלה קשה ומורכבת, שאורי אינו מטפל בה נגזרת מהעובדה שהואיל ואין בנמצא עם ערבי אחד (ולכן אין בנמצא גם גרעין שליטה אנושי - אליטה, מנהיגות, קבוצה בעלת יתרונות ואיכויות בולטים, המעמידים אותו בראש התהליך הגדול כקבוצה מובילה), מיהו הגורם המאחד את החלקים המבוזרים והיריבים בדרך כלל, לכלל מסה קריטית שבכוחה לכפות השפעה ודרך פעולה בכדי לשנות מציאות?
ריבוי מוקדים וניגודי האינטרסים
הערב-רב הערבי שממנו אמורה להתגבש הליבה המובילה, מורכב משבטים וחמולות. יש בו שושלות ארוכות ויציבות שאינן מזוהות עם מדינה, ומציאות כלכלית קבוצתית מגוונת מאוד. הוא נחן בשונות של אינטרסים סקטוריאליים ואישיים, בהיסטוריה מגוונת ובשונויות רבות נוספות. שונויות אלו מבטאות ואפילו יוצרות פרודים וניגודים, שמוחרפים בהשפעת ריחוק גיאוגרפי הנובע מממדי הטריטוריה, ומניגודי אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואישיים-קבוצתיים. ריבוי המוקדים וניגודי האינטרסים, הקשו בעבר על יצירת מסות קריטיות שלהן אינטרס משותף ומטרות משותפות שיובילו את הריבוי בדרך משותפת לעבר יעד אחד. עובדות אלה, בין היתר, סייעו בידי האימפריאליזם המערבי לעצב מציאות גיאופוליטית, שמרכיבי הניגוד גברו בה על האינטרסים המשותפים.
שגיאת נאצר במצרים
בעקבות מהפכת הקצינים במצרים בראשית שנות ה-50, נאצר - שהחליף את נגיב והיה לדמות מרכזית בעולם הערבי המשתחרר מהקולוניאליזם הבריטי והצרפתי - חתר לפאן-ערביזם חילוני, שהתבסס על המבנים המדינתיים שהותיר האימפריאליזם המערבי באזור. מעורבותו הכוחנית בתימן והבריתות שכרת עם סוריה וירדן, בשילוב עם נקיטת עמדה מובילה במאבק נגד ישראל, אמורות היו לספק את הדבק האידיאולוגי ואת זהות האינטרסים שיאפשרו למצרים בראשות נאצר להוביל את תהליך "ההיתוך הערבי" ולהרחיב אותו לשותפים נוספים. אולם, ניגודי האינטרסים באחדות כביכול זו היו חזקים מגורמי הלכידות, משום שנאצר הציע כמדינה ההגמונית את מצרים שתוביל את השיתוף, וכך ביקש להציב עצמו כבר מלכתחילה במעמד של ראשון בין שווים. גם כאשר הרחיב וחידד את מהלכיו באמצעות עסקת הנשק הצ'כית, שבאמצעותה מיקד את השיתוף במאבק נגד ישראל, לא השיג את מבוקשו.
הדגשת החילוניזציה והשיתוף עם בריה"מ נגד המערב, נתפסו אצל חלק משותפיו הפוטנציאליים, בעיקר בין המדינות הסוניות השמרניות דוגמת סעודיה, כמנוגדים לאינטרסים בסיסיים שלהם. למעשה נתפס נאצר על-ידי גורמים רבים באזור כמי שחותר להיות ראשון בין לא שווים. גישתו והתנהלותו גרמו לכך שניתפס כאויב ע"י המערב, תחילה כשהלאים את תעלת סואץ, איים על זרם הנפט לאירופה וארה"ב מכיוון המאגר העולמי המרכזי במפרץ הפרסי, והשתלט על התנועה הימית בין האוקינוס ההודי לאגן הים התיכון ולחוף האטלנטי של אירופה.
בעיני ישראל, מולה ביקש להמשיך את מלחמת השחרור ("הסיבוב השני", כפי שכונה הדבר במקומותינו) ולתקן את הכשלון הצורב של הערבים במלחמה, כפי שבא לידי ביטוי בקווי הפסקת האש מ-1949, ניתפס כאויב מרכזי וכסיכון אסטרטגי עיקרי. מול ארה"ב הפך לגרורה סובייטית ולבסיס קדמי אזורי שלה במאבק הבינגושי על ההגמוניה העולמית. לנאצר אצה הדרך, וכשלא הניח לכל ישות מדינית באזור לנהל את ענייניה בכוחות עצמה, כשהיא נרתמת "מרצונה", בלחץ ההמונים והרחוב שאליהם דיבר מעל לראשי המשטר, למאמץ פאן-ערבי משולב בראשותו, שגה שגיאה אסטרטגית חמורה שקרבה את קיצו.
נאצר שגה כאשר במקום להרגיע את החששות המערביים והישראלים מכוונותיו, הקצין את איומיו ואת מהלכיו התוקפניים. ישראל נלחמה על חייה ובאותה שעה, מהסיבות שהוזכרו לעיל, גם נתמכה ע"י העולם המערבי, שראה בנאצר המגלומן ההופך שותף לבריה"מ, איום מחמיר על האינטרסים שלו. כשלונו של נאצר במלחמת תימן וכשלונו הקולוסלי נגד ישראל במלחמת ששת הימים, גנזו למעשה את רעיון הפאן-ערביזם על בסיס קונספט "מדינת הלאום". מכאן ואילך, ובעיקר לאחר הסתלקותו של נאצר ב-1969, מתחיל התהליך שב-11.9.2001, עם תקיפת מגדלי התאומים בניו-יורק, מכה את המערב ואת ארה"ב בתדהמה.
האיסלאם והטרור האיסלאמי
בין תחילת שנות ה- 70 לבין תחילת שנות ה-2000, מעצבים הערבים שתי אסטרטגיות חלופיות לפאן-ערביזם הנאצריסטי: האיסלאם כמעטפת אידיאולוגית לאיחוד כוחות ומהלכים בעולם הערבי, והטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי כיסוד מרכזי במערך הטרור העולמי. בהדרגה משלימות אסטרטגיות אלו זו את זו, עד למציאות המוכרת לנו כיום. ככל שהמערב מגלה חולשה ומתקשה להתמודד עם אסטרטגיות אלה, הן הולכות ומתרחבות, הולכות ומתחזקות, ובהדרגה מקבעות עצמן כפלטפורמה אידיאולוגית אסטרטגית שעליה מקווה העולם המוסלמי להחזיר לעצמו את עטרתו הישנה כזרם עולמי מרכזי עד להיותו לגורם הגמוני.
צודק אורי אליצור, שההתפתחות הנוכחית בעולם הערבי שואבת תנופה בין היתר גם מהעלמותה של בריה"מ כמעצמה עולמית. ונכון הוא שהחלשות המערב - עייפותו מתוצאות מלחמת העולם ה- 2 ולאחרונה גם מהתפקיד להיות שוטר העולם - יוצרת וקום במאזן הכוחות העולמי. לתוך וקום זה נשאבות השאיפות הערביות, כשהן מגובות בתרבות הערבית-איסלאמית האקספנסיוניסטית, ומחפשות דרך לעצב, במגבלות כוחן הצבאי והכלכלי, מענה גלובלי משלהן להגמוניה המערבית השנואה עליהם מזה ולכוחות העולים במזרח מזה.
בניגוד לאליצור, אינני מזלזל בכוחה של אירן השיעית - מדינה גדולה, מרובת אוכלוסין ובעלת מקורות אנרגיה עשירים - להפוך מוקד אידיאולוגי ואסטרטגי לכל המיעוטים השיעים באזור, בדרכם להתמודד על ההגמוניה בעולם המוסלמי. סביר להניח שזו גם אחת הסיבות לתמיכה הנמרצת והעקבית כל כך של האירנים בפיתוח יכולת גרעינית. נראה שהפאן-איסלאמיזם אינו רק או בעיקר פאן-סוניזם למרות שהפלג הסוני גדול בהרבה מהפלג השיעי, ואם ההתפתחות אכן מובילה להתגבשותה של מעצמה איסלאמית עולמית, אנו צפויים לשני שלבים מרכזיים בתהליכי ההתגבשות: מעצמה אזורית או גוש מדינות וקבוצות סוניות מסונפות מזה, ומעצמה אזורית או גוש מדינות וקבוצות שיעיות מסונפות מזה, שתאבקנה על ההגמוניה הכוללת בעולם המוסלמי.
אי השלמת העולם הערבי עם ישראל - לב הסכסוך
צפויים עוד גילגולים ומהפכים לא פשוטים ולאו-דווקא קצרים עד להתגבשותו והתיצבותו של גלגל הענק הזה. על שיאה של התגבשות זו ועל האופן בו תתמודד עם "שאר העולם" ועם כוחות עולמיים עולים אחרים כסין והודו על מיעוטיהן המוסלמים, קשה מאוד להתנבא. דומני שלתהליכים אלה ללא פרוט שלבי ביניים עקריים, כיוון סמואל הנטינגטון כשכתב את ספרו "התנגשות הציביליזציות".
אליצור מתיחס לדילמות של ישראל מול התפתחויות אלה במשפט קצר אחד בנוסח "עברנו את פרעה... נעבור גם את זה"; זו פשטנות וכמעט הייתי אומר קלות ראש. הסיכסוך הישראלי-ערבי ולא הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הסכסוך האמיתי באזור. אי-השלמה של העולם הערבי עם ישראל כישות לאומית יהודית באזור, הוא ליבו של הסכסוך ולא השאלה באיזה חלק של ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריים (מעשית מיולי 1920 ורשמית מספטמבר 1922) ישב איזה חלק מהערבים החיים במזרחו של אגן הים התיכון. הפלשתינים הם מכשיר של העולם הערבי במאבקו נגד ישראל (והמערב...). הללו מספקים לערבים מציאות מדומיינת ונרטיבים בידיוניים, שבהשענם על האידיאולוגיות הפוסט-הרואיות של אירופה ועל המסכנות המעושה של "הפליטים הערביים מארץ-ישראל", שאינה שונה מפליטות כלשהי במאה ה- 20 - מספקים להם חמרי תעמולה בשפע לניגוח ישראל ולכרסום מעמדה הבינלאומי.
לא להתגרות בעולם הפאן-ערבי
בעוד העולם המערבי, האימפריאליסטי-קולוניאליסטי לשעבר, שטרם השתחרר מדרכי החשיבה וההתנהלות של "ימי הזוהר ההם" (כפי שראינו, למשל, בהתערבות המערבית בעירק ובאפגניסטן, ההתערבות האירופית בלוב וההתערבות הצרפתית לאחרונה בצ'אד), הוא יריב אמיתי של הפאן-ערביזם ויכול לעמוד בדרכו, להשפיע עליו ואף לבלום את התפתחותו; לישראל אין שום סיכוי לעשות זאת. הדבר היחיד שהיא יכולה וצריכה לעשות הוא - לשרוד. ישראל תוכל לשרוד אם לא תתגרה בעולם הפאן-ערבי ולא תפריע למטרותיו ולתהליכים העקריים המתרחשים בו, ומאידך-גיסא תדאג להגדיר היטב את האינטרסים החיוניים שלה ואת כללי המשחק "וגבולות הנסבל" (קוים אדומים) כאשר אינטרסים אלה מאויימים. מול עולם פאן-ערבי ישראל היא "צרה נסבלת" משום שהיא אינה סיכון דה-פקטו משום בחינה, לא כך הדבר לגבי העולם המערבי.
בכדי לשרוד ישראל אינה יכולה להסתפק בהתנהלות פסיבית. עליה לקיים כושר הרתעה אפקטיבי ובלתי תלוי בשם עצמה ולמען עצמה, ובפרוש לא כנציגת המערב באזור. בעזרת המערב יכולה אומנם ישראל לבנות הרתעה יעילה בקלות יחסית, אולם ספק רב הוא אם המערב, לנוכח השינויים העוברים עליו ולנוכח היסודות האנטישמיים בתרבותו, במיוחד באירופה, יכול להחשב כמקור סיוע יציב לאורך זמן. לכן, על ישראל לעצב בזהירות ובחכמה תמהיל כשרים וכישורים שיענה על צורך משולב - לא ינתק אותה כליל מקשריה עם המערב, ובה בעת לא יעמיד אותה קבל-עם במעמד של נציגת המערב ושליחתו להגנה על האינטרסים שלו באזור.
אני מעריך שכחלק מהיווצרות מערכי הכוחות ומאזני הכוחות החדשים במרחב שלנו, יתרחשו בו תהליכים גיאופוליטיים, שבהם המורשת האימפריאלית הישנה של מדינות לאום כפויות על האזור, תפנה מקום להערכויות אתניות, כלכליות ואירגוניות חדשות. אפשרות התפרקותן של עירק וסוריה, הדיסאינטגרציה בלוב והאירועים בדרום חצי האי ערב, עשויים להביא להתגבשותן של ישויות מדיניות סביב מיעוטים דוגמת הכורדים, קופטים, דרוזים ועוד, וסביב אינטרסים כלכליים - נפט, מי שתיה, נתיבי מעבר יבשתיים וימיים וכו'. ישראל חייבת להשתחרר מאילוצים מחשבתיים שמקורם בדימדומי האימפריאליזם המערבי ומכללי משחק שאירופה המערבית בהנהגת בריטניה וצרפת מנסה לאכוף עליה. בריטניה וצרפת הן מדינות מפתח בקהילה האירופית אבל הן אינן כל-יכולות בה.
ישראל חייבת להציב ולשמר עוגנים פוליטיים וכלכליים במדינות אחרות באירופה, ובראש וראשונה גרמניה, איטליה וחלק ממדינות מזרח אירופה. עליה לפתח ולטפח מודעות עצמאית לגבי זהותה וקביעותה במזרח התיכון כ"עם לבדד ישכון" במובן החיובי (ז"א, לא שגרירי האימפריאליזם). ישראל חייבת לבסס אצל ידידיה את תודעת חיוניותם הסדרי ביטחון-לאומי דינמיים ותואמי-מציאות, כיסוד אמתי וחיוני ליציבות ולשרידות שעליה להבטיח לעצמה, מצב שבו מעוניינת גם אירופה. ישראל חייבת להתעקש על זכותה לעצב בעצמה את העקרונות המבטיחים לה הגנה עצמית אפקטיבית ולהעמיד זכות זו בראש סולם העדיפויות המדיניות-אסטרטגיות שלה. הסדרים כאלה קודמים לכל פורמליזם פוליטי בלתי-יציב, שבו דוגלת כיום הקהילה האירופית בעיקר בהשראת חברותיה הפוסט-קולוניאליות והמדינות הנורדיות, שאינן ידועות כאוהדות יהודים. מובן שלהכרה בעקרונות אלה יש לגייס גם את ארה"ב ומדינות ידידות נוספות.
מרחבי תימרון גיאופוליטיים
הסדר "שתי מדינות לשני עמים", אם אינו מחזיר את הדיון לבסיסו הראלי שמימי הצהרת בלפור (1917), הוא איום ארוך טווח על ישראל וגורם קבוע לאי-יציבות אזורית. אם יושלם התהליך אותו מתאר אורי אליצור, הוא יהפוך לאיום קיומי על ישראל. ללא גבולות ביטחון, ללא יכולות צבאיות ברורות, ללא נכונות להשתמש ביכולות אלה וללא "מרחב תימרן" גיאופוליטי, שבו מתעדכנים הסדרי הביטחון באופן שוטף כפונקציה של התפתחות האיומים ובוודאי כפונקציה של הוצאת האיומים מהכוח אל הפועל - ילך מצבה של ישראל ויחמיר. לאחרונה אנו עדים לחדירת תפיסה זו לגורמי התכנון והחשיבה הצה"ליים, אשר התחילו לדבר על אזור חייץ בגבול ישראל סוריה ברמת הגולן. תפקידו של אזור חייץ, בדומה לסיני בהסדר השלום עם מצרים, הוא ליצור עומק אסטרטגי ומרחב התרעה, ולהרחיק כוחות עוינים מאזורים מיושבים שלנו.
הדיון במקרה הסורי הוא דוגמה מצויינת ליישום מרחב-תמרון גיאופוליטי ואסטרטגי שעל ישראל יהיה ליזום ולממש, למשל גם בלבנון כפונקציה של התפתחות איומים סביבה ובכפוף לשיקולי הביטחון לאומי שלה.
בסיכומו של דבר, לא מדובר כאן בגריאטריה של דיקטטורה, אלא בשאיפה משכבר הימים של העולם הערבי לתפוס את המקום הראוי לו במשפחת העמים, תוך עיצוב דינמי של הצורה והתהליכים שבאמצעותם תמומש שאיפה זו. התהליכים מואצים בין היתר ע"י שינויי מודעות בעולם הערבי בהשפעת שינויי דורות (החלק הגריאטרי והמוגבל של התהליך), אבל לא פחות מכך בהשפעת התקשורת, הגלובליזציה והחשיפה הערבית להישגי התרבות הלא איסלאמית. השאלה המרכזית בשינויים דוגמת אלה שאנו רואים במצרים, היא מה יעמוד לאורך זמן במוקד תשומת הלב האזרחית הפעילה: הפוליטיקה, התדמית הגאוה הלאומית ו/או הדורסנות הדתית, או צרכי החברה והכלכלה והרצון לשפר במהירות את רמת ואיכות החיים. גם כאן יש מקום ליוזמות ישראליות שתתרומנה לשיפור המעמד והתדמית שלה במזרח התיכון המתעצב מחדש.
יוזמות אלה חייבות לחפש דרכים להדברות עם חוגים חילוניים או איסלאם מתון במצרים, ובשיתוף פעולה עימם לחתור לנתב את תהליכי השינוי למוקד החברתי-כלכלי, תוך סיוע ברתימת גורמים מפוכחים במערב לעיצוב וגיבוש "תוכנית מרשל", שתיצב במצרים משטר מתון, ותקדם יציבות ע"י שיקום כלכלי וחברתי. בתהליכים מן הסוג שעובר על מצרים, האפשרויות דיכוטומיות - השתלטות איסלאם קיצוני, שבשל קשיים פנימיים ישאף, לייצא את משנתו למדינות אחרות - דהיינו: אי-יציבות אזורית שעשויה לגלוש גם מעבר לאזור. ולחלופין, משטר מתון, המתמקד בנושאי הפנים ורואה בפיתוח המדינה והכלכלה יעד מרכזי, שבעתיד יניב דיבידנדים מדיניים ואחרים.
