|   15:07:40
דלג
  יורם מרקוס  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?

טיסה 467: תעלומה ואימה

תעלומה מהקשות ביותר לפיצוח: פרשת התרסקות מטוס נוסעים. מובאת דרך עיניו ותיאורו של נדב, רופא קרדיולוג שהיה שם. תעלומה מסתורית בלתי פתורה מהסבוכות שהוצגו אי-פעם, שאיש, הן בעולם הזה בו התרחשה והן ב"עולם הבא" שאליו היא מתפרשׂת, לא יוכל לפענח. כשאת העובדות, בלתי ניתן לסתור. עלילת מתח. לא מומלצת לקריאה למי שמתקשה לעמוד בו. עם סוף בלתי-צפוי
14/02/2013  |   יורם מרקוס   |   כתבות   |   תגובות
התרסקות מטוס. כל הנוסעים נספו [צילום: AP]

"זכור-רחמיך ה' וחסדיך, כי מעולם המה" (תהלים כ"ה, ו'). חשיבותה של החמלה, Compassion: גם אם אתה נזכר בו רק בהתרגש צרה, הוא עדיין פנוי אליך. בידי איש אין מונופול על אלוהים!. השם נותן חסותו לכול, חרדים כמו חילוניים, מקיימי מצוות ולא. הוא משען לעת צרה גם אם הנחת תפילין ודקדקת ולא החסרת תפילה, גם אם מעולם לא. הנך החוטא הגדול ביותר, הורשעת? אוזנה של ההשגחה העליונה עדיין כרויה אליך.

21 באפריל 2005 (הערה: כל הזמנים הינם לפי שעון-ישראל):
זו הייתה שעת ערב של יום אביבי נאה שהיה מוצף שמש, ורונה שמעולם לא הרגישה עצמה מאושרת יותר כבתקופה הזו בחייה ונבין מיד מדוע, האזינה לתוכנית השירים ששידר הרדיו שהיו דווקא לטעמה. תמיד כשהיא עסוקה בעבודות הבית, כשעה הזאת שרק בה היא מתפנה, מקלט הרדיו פתוח על תוכנית של מוזיקה קלאסית או שירים כדי להנעים את זמנה. היא אדריכלית ומעצבת-פנים בעלת שם, חרף גילה הצעיר ראוי להוסיף, בן זוגה רופא קרדיולוג שכרגע נמצא בדרכו לארה"ב לכנס השנתי של האגודה הבינלאומית לקרדיולוגיה, והם גרים כרגע בקוטג' שכור ומצפים בכיליון עיניים למעבר לסביון, בה מקימים השניים וילה שנמצאת כבר בשלבים מתקדמים הכול בעיצובה הבלעדי כמובן.

היא ונדב שתי 'נפשות תאומות' שהאהבה ביניהם - או סיפורה, אם נדייק - הפכו שם-דבר, מתכננים להינשא בגמר בניית הווילה והשלמת הגן סביבה בטקס נישואים רב-מוזמנים שיקויים בה בלוויית חנוכת הבית, עד נסיעתו הנוכחית, הטיסה הטרנס-אטלנטית, מעולם לא נפרדו... טיסה 467 - חזרה והשמיעה לעצמה כאילו זו מנטרה, תוך ציפייה להתקשרותו שצריכה להיות בשעה הקרובה(!) מנמל התעופה הבינלאומי קנדי בניו-יורק, כן, ברגע שינחת שם המטוס.

כשהיא חשה כמיהה רבה, געגועים מציפים, התקשרה לחברתה הטובה ורד. ורד נשואה לאריק, רופא קרדיולוג גם כן ובן מחזורו של נדב בלימודי הרפואה, שנמצא יחד איתו על אותו מטוס כדי להשתתף איתו באותו כנס. היות שהכנס מקצועי ונועד רק לרופאים, היא - ורד - ושני ילדיהם, בדיוק כמצב עם רונה, נשארו בארץ. תוך כדי שיחתן, שנסבה כמובן על הציפייה לשמוע מבני-הזוג אבל גלשה לנושאים יותר קלילים כדרכן של נשים, קלטה אוזנה של רונה שהשמעת השירים לפתע נפסקה."אנו קוטעים את השידור בשל ידיעה דחופה שהתקבלה ברגע זה", הודיע הקריין. "רק רגע ורד!" קראה רונה כשהיא מרחיקה מאוזנה את השפופרת. "אבד קשר עם מטוס נוסעים ישראלי בטיסה 467 שיצאה מנתב"ג לנמל התעופה קנדי בניו-יורק. ניתוק הקשר התרחש בהיותו מעל לאוקיינוס, בדרכו לחוף המזרחי של ארה"ב. מוסרים לנו שאין בשלב זה מידע על מיקום. זוהי ידיעה ראשונה בלבד. עדיין אין פרטים נוספים, אנו מצפים לעידכון ונפרוץ שוב לשידור כדי לעדכן ברגע שיתקבל. "מה זה, מה זה?" שמעה רונה את זעקותיה של ורד בוקעות מהשפופרת. "טיסה 467", השיבה רונה וצנחה מעולפת על הרצפה.

הים - "האוקיינוס", שׂוּמה להגיד - נראה כמראה ענקית וזוהרת של כסף כשהמטוס, קטן וזעיר לעומת מרחבי האין-קץ שלו, מתקדם בשחקים כך וכך קילומטרים (בז'רגון המקצועי: עשרות אלפי רגל) מעליו. הזמן: שעת צהריים של יום נאה, כשהראות ללא כל דופי. נדב ישב ליד החלון כשחברו אריק במושב שלידו, ועינו לא שבעה מלראות ולהקיף את המראה המהפנט של מרחבי המים הפרושים תחתיו מאופק לאופק. שניהם ישבו במחלקת התיירים במטוס שהייתה, כרגיל בטיסות אלה, עם תפוסה מלאה. כל הנוסעים היו ישראלים. הלאום, בלי יוצא מן הכלל הפעם, יהודי. נבין בהמשך מה החשיבות, מדוע זה צוין. הטיסות הישירות בין ישראל לניו-יורק - ללא עצירת ביניים באירופה, כטיסה הזו - אורכות בין 11 וחצי ל-12 שעות, והוא העריך, מעיף מבט מהיר בשעונו, שעוד שעה - לא יותר! - יגיעו וינחתו בניו-יורק. המחשבות על רונה הציפו אותו. גם לו היה קשה וביותר לשאת את הפרידה, חרף היותה לזמן קצוב של ימים בלבד...

בעוד מבטו של אריק חברו מרוכז במסך ה-LCD שלפניו צופה מתוך עניין או שמא רק להעברת הזמן בתוכנית כלשהי, מבטו של נדב היה מוסב לחלון כדי ששום דבר לא יעיב בינו לבין מחשבותיו שלא חדלו אלא להפך, התעצמו, על רונה. עוד הוא מהרהר בה שם לב בזווית עינו שמסך ה-LCD שמולו ומול חברו ואיתם כל היתר במטוס הוחשכו לפתע, ושנייה לאחר מכן עברה טלטלה חדה על המטוס.

הטלטלה שהרעידה את המושבים והיושבים בם, ואת הזעזוע חש היטב-היטב, נמשכה שניות מספר. התעוררה חרדה כללית במטוס, והדיילות שפסעו במעברים ניסו להרגיע. השניות הראשונות האלה שלאחר, היו של אי ידיעה מוחלטת מה מתרחש. קולו של קברניט המטוס במערכת הכריזה - נשמע רק בתום דקות ארוכות מורטות עצבים; אחרי הטלטלה השנייה, שהייתה קצרה מקודמתה אך אגרסיבית ממנה. היא הייתה לקונית בצורה מדאיגה: "אבקש את תשומת-לבכם, כאן הקברניט! הופיעה בעיה אלקטרונית. אנחנו עדיין מנסים לאתר את מקור התקלה. אנא, הישארו רגועים!" לא היה צריך להיות מהנדס טיס או איש צוות אחר, כדי להרגיש שהמטוס מתחיל לאבד גובה.

הדיילות הסתובבו עם מגשים והציעו כיבוד לנוסעים תוך שהן מתאמצות לחייך ואף להשמיע פה ושם מילות הרגעה, אבל ככל שניסו לכבוש את חרדתן - נראו מבוהלות בעצמן.

"כאן הקברניט וטייס המשנה", בקעה הודעה שנייה גם כן לאחר דיחוי במערכת הכריזה; "אנחנו רוצים כעת לעדכן אתכם, ולצערנו בנתוני האמת - החלטנו שעדיף שנדבר גלויות, שלא נכסה דבר. הדבר שקרה במטוס, הוא קצר חשמלי וכשל במערכות האלקטרוניות שעלו בתוהו כל ניסיונותינו לאתר את הגורם להם. אין לנו שמץ מושג, גם אחרי הבדיקה המקיפה שערכנו, מדוע כל זה קרה. למעשה כל המחוונים הדיגיטאליים בתא הטייס לא פועלים מאז החלה התקלה; חדלו, כליל, להופיע נתונים על מהירות הטיסה על צגי תא הטייס. כתוצאה נפסקה פעולת הטייס האוטומטי. אנו עושים את כל המאמצים להטיס ידנית את המטוס חרף הכשל החמור ולהחזיר את השליטה בו".

"מדוע אתם לא יוצרים קשר עם הפיקוח לקבל הנחיות?" נשמעו צעקות מכמה כיוונים.

"עוד דבר אחד שלא אמרנו, ועכשיו נוסיף: אין לנו שום קשר מילולי לשום גורם מחוץ למטוס, התקשורת הדו-צדית מאיתנו ואלינו אבדה ברגע הופעת התקלה. כך שגם על התקלה החמורה, אין באפשרותנו לדווח. צר לנו, אבל במצב זה של שיתוק מרבית המערכות במטוס אין לנו כל אפשרות להודיע על מה שאירע למרכז פיקוח טיסה אזורי, או ליצור קשר כלשהו עם מרכזי הפיקוח."

עוד בטרם הסתיימו המילים פרצו שאון והמולה בקרב קהל הנוסעים, חלקם לקו בהלם או בבלבול וניסו לקום ממושביהם בעוד האחרים מושכים אותם חזרה אליהם, הפאניקה הייתה כללית.

המטוס היטלטל מצד אל צד, אחר-כך החל לחוג במעגלים. הוא המשיך לאבד גובה ופני האוקיינוס שלמטה הלכו וקרבו בצורה מפחידה. ניתנה הוראה לכל הנוסעים להדק חגורות. ההודעה הבאה-בסדר הייתה שאחד המנועים הפסיק לפעול. לשמע הודעה זו שהייתה אחרונה - כי לאחריה קרסה גם מערכת הכריזה ומאז לא שבה לתקנה - פרצו הנוסעים בזעקות, חלקם בזעקות-שבר. הטייס וטייס-המשנה נותרו מרגע זה מבודדים ב-Cockpit (תא הטייס) משאר הנוסעים או ליתר דיוק הנוסעים מהם, עושים מאמצים נואשים שנראו כבר חסרי-סיכוי להשיב משהו לקדמות; להציל... מתי-מעט - אולי שניים, שלושה - היו חובשי-הכיפות בין הנוסעים, ואיש לא יודע מי בדיוק החל בכך.

כשנשמעה קריאת "שמע ישראל" הראשונה, כל הקהל כאיש אחד הצטרף אליה. כולל הדיילות! חילוניים שבחילונים שמעולם לא נשאו תפילה, לא הניחו תפילין (אולי בבר-מצווה), לא ראו מבפנים בית כנסת. גם נדב צירף את קולו, כשהוא חושב רק על דבר אחד שרק הוא השאיר אותו צלול כל הזמן, מנע ממנו לאבד עשתונות - לא על עצמו כמובן, על רונה, שכל העת דמותה, חיה ונושמת, ריחפה מול עיניו. "שמע ישראל...!" שב וקרא, חש שדמעות מתחילות להיקוות בעיניו. באותו רגע קרה דבר שלא ניתן היה להסבירו. כל הטלפונים הסלולאריים שבידי הנוסעים שהיו לפי הוראות הטיסה המחמירות כבויים (ציוד אלקטרוני פועל, כמו טלפונים סלולריים ומחשבים ניידים עלולים להפריע לפעולת מכשירי המטוס ולכן ההוראה לכבות), בבת אחת נדלקו והחלו לפעול.

התופעה הנדירה הזאת הייתה מדהימה אף יותר בהתייחס לכך שהמערכות האלקטרוניות של המטוס כולל מערכות הקשר שקרסו, נותרו משותקות כשהיו. לאיש לא היה זמן לתמוה, להביע התפעלות, לנסות להבין, לא היו זמן וכוחות לזה. השתררה שתיקה תחת הצעקות והקריאות שהיו עד אז, ממש דממה תחילה, וכל אחד ואחת - גם אם לא הזכרנו, נשים ואפילו רבות היו בין הנוסעים - התקשר/ה אל יקיריו/ריה. ולא ייאמן, היה קשר, הייתה קליטה מצוינת! היו שיחות קורעות-לב. של אנשים שחוששים - איש לא ידע בוודאות או לא רצה לדעת - שהם הולכים למות, ונפרדים פעם אחרונה 'לפני הסוף' מיקיריהם. במשלים ובמקביל, בכל מקרה שישבו בין הנוסעים במטוס בני-זוג, השניים התחבקו ואמרו או לחשו זה לזה דברי פרידה. הקברניט וטייס המשנה המסוגרים בקוקפיט, תוך המאבק והמאמצים העילאיים שכבר נראו אבודים על חייהם, בעיקר על חיי הנוסעים, אל נכון התקשרו גם הם ליקיריהם הגם שלא הבינו וזאת חרף היותם אנשי מקצוע את התופעה בה טלפונים סלולאריים נדלקים מעצמם.

נדב שהתקשר לאהובתו רונה ובד בבד הביט החוצה מבעד לחלון לא האמין למראה עיניו: הנפילה מטה שכבר הייתה מואצת ודמתה יותר לנפילה חופשית של גוף העומד להתרסק 'או-טו-טו' בפוגעו - הכול עדיין במצג האופקי שבדרך פלא המטוס שמר! - הפכה ל-"Slow motion", לריחוף או דאייה איטיים ביותר מטה כאילו - ואולי לא כאילו - כר-אוויר שנאסף בדרך לא ברורה מתחת לגחון המטוס החותר את דרכו באוויר, המוסיף להתקדם נכחו, בולם ומאט. בשעה זו, ציין לעצמו כשהוא כבר שומע את הלמותו הקצובה של הצלצול, רונה עושה את עבודות הבית וכמה פעמים אמר לה שהיא לא צריכה לעשות זאת מדוע שלא יעסיקו עובדת משק-בית?, שומעת ברדיו את המוזיקה האהובה עליה. "נדב, זה אתה?", קראה רונה בהתרגשות כשקולה תחילה נשבר, בהמשך נשמע רוטט... "שלום רונה יקירתי. מה שלומך?" "מה שלומך אתה, יקירי?" "אני על המטוס..." "אני יודעת אהובי. מה הסיכוי שתנחתו בשלום?" "לא יודע רונה, רציתי בכל מקרה להיפרד ממך. הבטיחי לי שתשלימי את בניית הווילה גם בהיעדרי, תחיי בה. ותקיימי גם את חנוכת הבית." "לא, לא בלעדיך!", התייפחה. "זו צוואתי, רונה. אוהב אותך!" "אהבתנו תהיה לתמיד, תישאר לתמיד, נדב!". "שלום לך רונה - נשמור על הקשר לעולמים." "נדב? נדב?" קראה רונה. אבל הקליטה לפתע (באותה פתאומיות שבה הופיעה: נוצרה) הלכה ונחלשה.

נשמעה קריאה דומה: "ורד? ורד?" גם מאריק שישב לידו ושוחח בה-בעת עם רעייתו, וקריאות דומות נשמעו גם מיתר המתקשרים במטוס. את הקליטה, שכשם שהופיעה באחת ובלא הסבר השתבשה באחת, החליפה בכל הטלפונים הסלולאריים צפירה. דומה היה, כך חש וסיכם נדב, שצוהר הזדמנויות שניתן לזמן קצוב (להשלים את עיקר תפקידו?) - נסגר.

כל מי שהגיע בקריאה עד כאן יחשוב שהדבר הבא הוא פיקציה, ו"מכאן" אולי - או לא "אולי" - גם כל שקדם. שהכול דמיון הזוי (במקרה הטוב), או פברוק (במקרה הגרוע), לא יותר. בחזקת 'לא ייתכן', 'לא יעלה על הדעת'! או בווריאציה: דבר ש'לא יכול' להיות במציאות. כוונת הכתוב כאן לא לשכנע. לתעד. ומי שלא יכול לשאת תיעוד שיפרוש (הרשות נתונה!), שלא ימשיך לקרוא. ובכן, ההמשך.

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". המילים נשמעו - חדות וברורות! - בטלפונים הסלולאריים כשהם תופסים את מקומה של הצפירה שחַדְלה, וכשכבו בבת אחת ובזאת שבו לאותו מצב מושבת - כבראשונה - כל מכשירי הטלפון הניידים, היה כבר ברור לחלוטין שזו לא הקלטה, זה חי(!): המשך הפסוקים, באותו קול ועם אותו חיתוך או אותה אינטונציה, נשמע בחלל המטוס.

"מה זה: תעתוע, תרגיל?", נשמע אחד. "זה לא יכול בשום אופן להיות אמיתי!", נשמע אחר. "תורידו את זה!" זעקה אחת. "תפסיקו עם כל התביעות והביקורות!", היסה מישהו, מבוגר למדיי, מירכתי המטוס - "כולם לשתוק! הרי קראתם כולכם 'שמע ישראל', לא? ולא נפתחו לכם אז קווי-הטלפון ויכולתם להיפרד מיקיריכם?" "אז אולי אנחנו בחלום!", נשמעה קריאה אחרונה (לאחריה לא היו יותר), רפה...

באמת חלום היה 'מסביר' הכול; עדיף שזה יהיה חלום! אמר לעצמו נדב בדממה שהשתררה. בילדותו שמע שכדי להבדיל בין חלימה למצב עירות אתה צובט את עצמך, והיה ולא חשת - אתה בחלום. בוש בעצמו שהוא, רופא ואדם לוגי, נזקק לדבר פרימיטיווי או אינפנטילי שכזה, צבט בחוזקה את ידו. הכאב שחש היה מידי, ואיתו: התנפצותה של תקווה או משאלה.

"אתם רוצים לשאול שאלות. שאלו!" שב ונשנה הקול, שובר את השקט הרגעי - את פסק-הזמן בדבריו.
- "מי ערב לנו שזה בכלל... אתה. איך בכלל נוכל לדעת?" אזר אומץ הראשון בשואלים.

"אתה רוצה לשאול לא כך, אחרת! נסח שוב (Rephrase)".

- "איך נוכל לדעת על קיומך? מה שאירע עם הטלפונים הסלולאריים הוא לא נס, הוא טריק טכני".

"'טריק טכני', אתה קורא לזה? ובהשוואה למה? קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, שמש בגבעון דום? או.קיי., אתה צודק. מאז ימי התנ"ך שכל מלה בו נכונה וכל שכתוב בו התרחש ואירע, אין יותר נסים. השיטה הזאת של 'להוכיח באותות ובמופתים' מיושנת וכבר מזמן חזרתי ממנה. אין כל צורך ולי אין כל עניין, להוכיח בנסים את 'קיומו של אלוהים'. היקום הקדום התארגן מפלזמה ראשונית (ומי אם לא היוצר יודע במדויק את הרכבה) לשלושת היסודות המרכיבים אותו: מימן, הליום, ליתיום. מה חושבים הלא-מקבלים (לא אוהב את המושגים 'מאמינים', 'לא מאמינים'): שהם - כלומר עצמם - נוצרו ככה פשוט, מגזים, בלעדיי?"

- "למה עשית לנו את זה?" אזרה עוז אחת הנוסעות.

"עשיתי לכם? עכשיו אתם מאשימים אותי?"

"אני מבקשת סליחה, מתנצלת! מבקשת כקודמי, לנסח מחדש. מדוע יש אסונות תעופה. מדוע, אתה לא מונע אותם".

- "ומדוע לא מנעת את השואה? מדוע לא התערבת? - לא נקפת אצבע?!" התפרץ כשהוא מטיח, מרים את קולו ומנפנף באצבעו אחד הנוסעים המבוגרים. "את כל משפחתי איבדתי בה!"

"אז אתם יודעים טוב ממני לנהל את העולם? מי אתם בכלל שתבינו, שתתפסו ולו את אפס-קַצֵה של ההתנהלות והמסבב והמסוּבב בעולם. קראתם לעצמכם, תוך מחמאות-לעצמכם, 'Homo sapiens' - 'האדם הנבון'; אבל אתם בורים גמורים ושוטים בקשר לסודות החיים שהם ים של נעלמים שלעולם לא תפתרו, וחכמים רק בהשוואה ליתר המינים והסוגים בטבע שלא שואלים שום שאלות (חבל שלא למדתם מהם!) בניגוד לכם".

- "יש 'עולם הבא'?" השאלה נשמעה מאזור המושבים האחוריים.
"יש ויש!", השיב הקול. "אבל לא כמו שאתם חושבים, ונכתב והתפרסם אצלכם: 'גיהנום מצד אחד, גן עדן מהצד האחר'. זה מיתוס בלבד, רבותיי. העולם הבא הוא אחד לכולם. תבינו: העולם שיצרתי הוא גרסת בטא בלבד, והעולם הבא הוא הגרסה הסופית שאליה תועברו כולכם בהדרגה עד שיעבור האחרון שבכם. לא החומרה (קרי: הגוף) עוברת, התוכנה (קרי: הנשמה). ניסיתי לשדרג את העולם הזה. אבל יש בו יותר מדי באגים. בואו נדבר על כוכב הלכת הזה שממנו אתם: 'כדור הארץ'."

"שכמה זמן עוד יתקיים, הוא ו/או החיים עליו?", נזרקה-נשאלה שאלת-ביניים.

"אותי אתה שואל? - אתם חישבתם ומצאתם: השמש שהיא התומכת בכל החיים בכדור הארץ כלומר מאפשרת פוטוסינתזה שבלעדיה אין קיום לא לצמחים, לא לעצים ולא לשאר החי ומניעה כמובן את האקלים ומזג האוויר הגלובאלי - מסוגלת לבעור ע"י היתוך גרעיני בליבתה - שממיר מימן להליום תוך הפחתה מתמדת במסתה - כ-10 מיליארד שנה. היות שכיום היא כבר באמצע שנותיה, נותרו לה כ-5 מיליארד שנה עד ש"תכבה" - או אז יִכלו כל החיים על פני האדמה - דרך הפיכתה לכוכב גז "ענק אדום" שיתפשט ויבלע את כל מערכת השמש, בהמשך קריסת ליבתה ל"ננס לבן" המצטנן לו לאטו בחלל. אז אתם רואים בעצמכם, שהמקום שבו אתם חיים שהוא פגום ביותר לטעמי, ממילא נועד רק להשמדה, ממילא עתיד אין לו. כמה זמן עד שיוכחד? - מבחינתי, שהיא הבחינה הקוסמית: כמעט כהרף-עין!"

המטוס המשיך לצנוח אט-אט כאילו - אבל רק כאילו! - מפרש ענק של מצנח שבו הוא תלוי מרחף מעליו ומקדם אותו (כי המטוס הרי המשיך לטוס), דומה היה שרק כדי לאפשר את ההרצאה הזאת, הרי לא הייתה כל תכלית אחרת. ו"הקול" המשיך:

"אז לאן הגענו? כן: באגים, וכוכב הלכת הזה שממנו אתם, 'כדור-הארץ'. בכל עולם החי שבו ("בו": שעל קליפת הכדור הזה) בני אותו מין נלחמים רק במאבקים ריטואליים כמו מלחמות זכרים על הנקבות בעדר וכו', מאבקים שלא מביאים להרג ובקושי לפציעה. בני המין האנושי להבדיל, נלחמים זה בזה כדי להרוג, לרצוח, במלחמות שנעשות נוראות יותר ויותר. מסכימים איתי? ניסיתי לתקן את הבאג הזה, אבל לא עלה בידי. וזו דוגמית קטנה משפע הליקויים שמפוזרים בכל הקוסמוס, היקום. תראו בתנ"ך: בלחץ של זמן בראתי את העולם מתוהו ובוהו (בשיטת 'המפץ הגדול', לא חשוב), כשאחרי כל בריאת החי והצומח על כוכב לכת יחיד - טיפוח גזע האדם, בחירת עם הסגולה מקרב כל העמים וברור לכם מי הרי אני מדבר איתכם, הבאתו לארץ הבחירה, חורבן, גלות, שואה, תקומה. מבינים עכשיו באיזה חיפזון הכול נעשה, שטף מאורעות שהיה עליי, לבד(!), לשלוט בו? ואני הוא, אם תתפסו את האירוניה כשמדברים על 'לחץ של זמן', שיצר את ממד הזמן עם ממדי המרחב והפיזיקה של האקספרימנטים האלה. זה בסה"כ היה פיילוט! איך אפשר להוציא מוצר נקי, מושלם, בתנאים כאלה. על הטעות הזאת, לא חזרתי ב'עולם הבא'. זהו עולם מודרני, כבר לא סתם 'יש מאין' פרימיטיבי, דור שלישי, שעבר בדיקות וטסטים לאין ספור שלב אחר שלב בסבלנות רבה הכול במקביל לחייו, האומללים והרחוקים כרחוק מזרח ממערב משלמות אחזור ואחדד, של העולם הזה."

"ומה עם שכר ועונש?" - זו הייתה סטודנטית, נאה, מצודדת, וכולם נשאו אליה מבטם. "לאור העובדה שעכשיו גולתה לנו שאין גן עדן, שבו אמור היה להינתן אחרי החיים בעולם הזה שכר לצדיקים על מעשיהם הטובים, וגיהנום - לדון ולהעניש את הרשעים והחוטאים על מעשיהם הרעים, לשם קיום - איך קראת לזה? - 'עיקרון הצדק האלוהי'."

"אנחנו לא יכולים להיכנס לדברים האלה עכשיו! פשוט אין לנו זמן. הוא הלך ואזל, ועכשיו כמעט לא נשאר."

לשמע הדברים, פעם ראשונה שמועלה המושג 'גמול' ומוזכרים שכר ועונש, פשט חיוורון עמוק על פניו של נדב. הוא הרגיש שהדם כמעט אוזל מהם! לפני כשנתיים ביצע צנתור לב אבחנתי (- צנתור של כלי הדם הכליליים) במכון הלב בו עבד כקרדיולוג, לאדם צעיר. איש לא יודע, וגם הנתיחה שלאחר המוות לא גילתה, מדוע לפתע תוך הצנתור עשה דום-לב, כשכל ניסיונות ההחייאה שנמשכו כמעט שעה תמימה עולים גם הם בתוהו. לא הייתה כל סיבה נראית לעין. הייתה עליו ביקורת די-נוקבת של עמיתיו, שטענו שלא היה צורך בצנתור הזה. והוא ידע שאלמלא הוא, אותו איש קרוב לוודאי היה חי עד היום. רגשי האשם שכססו, היו ניכרים בחודשים הראשונים, אחר-כך אט-אט הדחיק אותם. מנגנון-הגנה לא שונה מרופאים אחרים פעילים שלוּ נשאלו והשיבו בכנות, היו יכולים לספר על מקרה או מקרים מקבילים בקריירה שלהם. גם במטוס, הלמה והכתה בו לפתע בעוצמה רבה ההכרה, הופיע הכשל הכללי במערכות האלקטרוניות 'ללא כל סיבה נראית לעין'. "בדיוק כמו אצל החולה שלי לפני שנתיים!" - ביטאו שפתיו את המילים האלה כמעט בקול. "המטוס עומד ליפול בגללי?"

-"אנחנו עומדים למות?" שאלה נוסעת צעירה, אחת מבין חבורה שישבה יחד.

"כן, בתי. אבל לא תרגישי שום ייסורים, שום כאב. כולכם לא! גם לא אתה, נדב", ביטא הקול את שמו המפורש. "אלוהים הוא רחום וחנון".

ונדב לא תמה ולא נחרד כשהוכרז שמו המפורש, חש אפילו הקלה, כאילו מלמעלה סלחו לו בזאת (וכי ראוי הוא לסליחה?) או למצער... המחילה בפתח.

"המעבר לעולם הבא יהיה חָלק כמו נחיתת מטוס או חללית ששבו בשלום לבסיסם. אני מבטיח, וזו המילה שלי, הכול יעבור חָלק. לא מגיע לכם לסבול!"

כשהדברים שנאמרו והסתיימו עדיין מהדהדים באוזניו - הם והשלכותיהם - שב והפנה נדב את ראשו לחלון. השמש בשעת צהריים זו הבהיקה והזהירה במשנה-עוצמה בשמים כאילו כתגובה לנאמר שהתייחס גם אליה, כשקרניה חודרות ומאירות גם את חלל המטוס. מרחבי האוקיינוס היו פרושים מטה מוארים בנגוהות נותבים והגלים שחרשו אותם נראו מלמעלה כאדוות. הוא הבחין בשינוי ניכר ומשמעותי במצב, לא עוד עמידה או כמעט עמידה באוויר כשפירית או רפרף - איבוד גובה הולך וגובר, כשהמטוס שכל העת טס, בדרך 'נס' כדאי להוסיף, שומר עדיין על איזון, על אופקיות. אבל זה לא מילא אותו פחד, הוא לא חש חרדה. המטוס לא היה לבד! - הבחין בתמורה-הנוספת רק עכשיו: ליוו אותו משני צדיו ציפורי-ענק, מרשימות ביופיין, שמילאו את לבו שמחה. גבם וגב כנפיהם היו כהים, חלקיהם התחתונים, הבטן והצוואר, לבנים. אלבטרוסים (יחיד: "Albatross") - זיהה מיד.

כשהוא תמֵה תמיהה גדולה, מנסה ולא מצליח למצוא הסבר: בית תפוצתם הוא חצי הכדור הדרומי, כה חריגה ומשונה לפיכך, הופעתם כאן. בזמנו אף קרא על העופות הנהדרים האלה: "אלבטרוס", מקורו שילוב בין המילה הערבית "הצוללן" בהיות חלקם מסוגלים לצלול לשם הציד אף לעומק העולה על 10 מטרים, והמילה הלטינית "Albus" שפירושה "לבן". הם מונוגאמיים, בת הזוג של האלבטרוס תהיה לצדו במשך כל חייו עד למותו ובהיפוך הנסיבות, ינהג בן הזוג בדיוק כך כלפיה. אלבטרוסים הם הגדולים שבעופות המסוגלים לעוף. אלה עופות ימיים, הגדולים ביותר בסדרת היסעוראים והגדולים שבציפורי הים. מקננים במושבות גדולות, בד"כ באיים מרוחקים באוקיינוס. מוטת כנפיו של האלבטרוס הנודד (ויש גם מין הקרוי "אלבטרוס מלכותי") מגיעה ליותר מ-3.5 מטרים ובכך היא הגדולה ביותר משל כל העופות החיים בימינו. הם מגמאים מרחקים בקלות. צדים על-ידי צלילה לאוקיינוס, גם ניזונים משיירי מזון שמשאיר אחריו האדם כשידוע ומרתק במיוחד: המושלכים מספינות. מספר מינים מסוגלים לעוף מספר ימים ללא עצירה למנוחה - למרחקים עצומים על-ידי כוחם העצום, כשכדי לחסוך בו נוקטים דאייה ברוב מהלך מעופם ובוחרים בבחירה מושכלת - חכמה - את נתיבי התעופה.

כל הנוסעים, כמוהו, היו מרוכזים בנפלאות שראו. איש לא הרעים עוד בקולו ונהפוך הוא, דיברו בקול כבוש איש אל שכנו, גם שיתפו בחוויות, שַלווה הייתה, השלמה.

כשמתרסק מטוס, אז מה? הרהר נדב בעצב - הידיעה בשוּרה כך וכך בעיתון, 'כך וכך' נהרגו מצוין (ספירת מלאי!), אחר כך נגנז, איש לא שואל, לא מזכיר יותר, יורד לתהום הנשייה.

האלבטרוסים ליוו את המטוס כל הדרך מטה. לפתע, במטוס שכל העת טס אופקי הגם שעם טלטלות, חלה הזדקרות - אירוע טיסה קטסטרופאלי-תמיד בהיותו בלתי הפיך, של התרוממות אף המטוס בשל ירידה מהירה במהירות הטיסה. האירוע הפטאלי כאמור, הביא לאיבוד גובה במהירות רבה ונפילה מהירה מרום הטיסה. ואז קרה דבר מופלא: כל החגורות שריתקו את הנוסעים למושביהם השתחררו בו-זמנית (בקול נקישה), כאשר קפסולה שקופה אך מעובה וחזקה הקיפה אותם ואספה כשהיא בונה את עצמה סביבם ובהיקלט אחרון הנוסעים - והדיילות, והטייסים! כל אנשי-הצוות! - נסגרה והתאחתה.

בטן המטוס פגעה בפני האוקיינוס במהירות נפילה של כ-150 קמ"ש, כשהמטוס מתרסק מיד עם הפגיעה ומרים נד ענק של מים מעלה. במרום הנד הייתה הקפסולה הזאת ששמש בהקה בה, והיא נורתה, כאילו חץ או טיל שלוח, מעלה. "זו אחריתו האמיתית של המטוס?" שאל נדב את עצמו בעודם בקפסולה, משוגרים, לגבי הפרק האחרון הזה בלבד משום ספקות שעלו בו. "האוּמנם כך אירע?", שב והקשה כשהם כבר קרוב-קרוב ל"שָם" (מחוז-חפץ חיש קל מושג כשגומאים מרחקים ב'מהירות האור'!) ולא קלט מדוע חשובה לו, אולי דווקא למי שיבוא לתעד ולהנציח הבזיק קצה-פתרון במחשבתו, השאלה הזו.

את הנופים - והמראות! - שראה, דבר שמעולם לא נתקל בו ולא באפס-קצהו, אינו מסוגל לא רק לעכל, 'להלביש' מילים ולתאר. רק החל לתפוס, גם זאת בהתקשות, שזהו עוד דבר - בסדרה הארוכה -ארוכה! - הנשגב מיכולת והבנת האדם. הוא לא מסוגל היה לשאת את כל הטוב הזה... בלעדיה. "רונה"! הוא זעק. "רונה, היכן את?!"
שוב הופיעה רונה לפניו, הפעם קרובה-קרובה. אפילו את בושמה, שכה אהב, יכול היה לחוש. "זו אני!", אמרה מציגה את עצמה בפשטות כמו בפעם הראשונה ההיא שבה הכירו, ולא הבין מדוע היא מוצאת לומר. היא חיבקה אותו, החליקה בידה פעמיים ושלוש על שיער ראשו וליטפה את לחיו. הוא בכה, והיא מחתה את הדמעות מעיניו.

22 באפריל 2005 (יום לאחר ההודעה הראשונה על היעדרות המטוס):

בוקר:

בהשלמה לידיעה הראשונית על היעלמו של המטוס בטיסה מסחרית 467 מנמל התעופה בן-גוריון בישראל לנמל התעופה קנדי בניו-יורק, נמסרו מספר פרטים נוספים על-ידי שלטונות ארה"ב - שלא הסירו את לוט התעלומה, רק עיבו אותו! - וצוטטו בכל אמצעי התקשורת בעולם: לא היה כל קשר מילולי עם המטוס מאז שנעלם; גם לא שודרו ממנו שום הודעות מצוקה אוטומטיות, כפי שהיה מצופה וצריך. כאשר נעלם בפתאומיות ממסכי המכ"ם הוא טס בגובה 35,000 רגל (כ-10,670 מטרים), מהירות 453 קשר (מעל 800 קמ"ש), אזור היעלמות נרשם גם כן אך טרם שוחרר לפרסום (מעל האוקיינוס האטלנטי, בדרך לחוף המזרחי של ארה"ב).

שעות-אחה"צ:

היות שהמשיכו לחלוף השעות ומלאי הדלק שהיה במטוס כבר אמור היה בוודאות לאזול גם לוּ המשיך להיות באוויר, יצאה ההודעה - הרשמית - לפיה המטוס 'בסבירות רבה ביותר' התרסק.

עֶרב:

בהודעה של ארגון אל-קאיעדה ששודרה ברשת אל-ג'זירה וממנה לכל העולם, בלא אפשרות עדיין לברר את אמינותה, נטען שפלג של הארגון ששמו "אינתיסאר אל-ג'יהאד" - ארגון חדש ולא ידוע - 'הוא שפוצץ את המטוס על נוסעיו וטייסיו הישראלים'. ההודעה שנמסרה כשהיא מוקלטת לא פירטה האם באמצעות חומר נפץ מוסלק שהועלה לתא המטען של המטוס למרות אמצעי הביטחון, או טיל ששוגר מכלי שיט כלשהו.

23 באפריל 2005 (יומיים לאחר):

דוברי חיל האוויר האמריקני - U.S. Air Force - ונאס"א - סוכנות החלל האמריקנית - מאשרים בהודעה משותפת שבדקה - בהודעה דויק: "באותה שנייה" - שבה נרשם ובהמשך הוּדע שאבד הקשר עם המטוס, בגובה שצוין שהיה כ-35,000 רגל מעל לאוקיינוס האטלנטי ובאזור שבו נעלם המטוס ממסכי המכ"ם, נצפתה בשמים על-ידי מערכות לוויין התפוצצות גדולה שצילומיה שודרו למרכזי הבקרה.

במקום סוף-דבר

לא אותרו שרידים כלשהם מהמטוס, לא הקופסאות השחורות שלו, גם לא גופות; של 240 הנוסעים ו-13 אנשי הצוות, שכולם נספו. למעט השערה - לא הוכחה - שמדובר בפעילות עוינת, עתידה גם לא להיות שום התקדמות בחקירה לרבות אישור - או שלילת - חלקו של ארגון אל-קאעידה.

עד כאן - כתב יד שהתקבל במערכת. שהבאנו אותו ככתבו וכלשונו, לא גרענו מילה ולא הוספנו. היה מצורף אליו פתק, גם אותו אנו מביאים ככתבו וכלשונו (בהשמטת שמו של החתום עליו זאת מסיבות מובנות). נפתח בכותרת שבחר הוא, המוסר של כתב-היד הזה וכותב הפתק, לא אנחנו.

המקור לסיפור

אני מצהיר בזאת שאני קבלן בניין, תושב הנגב, ואין לי שום ידע בכתיבה כזו או אחרת. את המַחברת שבה כתוב כל הנ"ל בכתב-יד - חיבור שלא ידעתי אם הוא דמיון או מציאות מה אני כקבלן מבין בזה - מצאתי בעת חפירת היסודות לאחד הבניינים שהקמנו כשהיא מגוּללת בתוך גליל אטום עשוי פח. הפח שכבר היה חלוד משנים התבקע בכמה מקומות ורטיבות עם עובש חדרו למחברת. כל מה שעשיתי היה בסה"כ להעתיק לנקי. הדבר הבא שעשיתי, ביקשתי מחבר שמתמצא שיבדוק עבורי בעיתונות הישנה בתאריכים שהוזכרו - סוף חודש אפריל, שנת 2005 - האם הייתה בכלל "טיסה 467" כנטען שם או שמא כל זה בדוי, ואם המטוס, על נוסעיו וטייסיו כמו שנטען, התרסק ולא היו ניצולים. הוא חזר אליי עם התשובה שכן, כל זה כתוב בעיתונים מאז. אפילו צילום של קטעי העיתונים שלח לי. אז איך לקרוא לחיבור הזה שלא הכול ברור לי בו, שמשום מה אין לו כותרת ('כותר', קוראים לזה היום? 'שם רשומה'?)? החבר שמתמצא אמר לי: "תעלומה ואימה".

אה, שכחתי דבר אחד אחרון: שם המחבר - שכתוב גם על הכריכה וגם בפנים - יצחק אברהם שמרלמן, ותאריך כתיבת החיבור שלו אותו ציין בכתב-ידו הברור והיפה עם חתימתו (דקדקן האיש הזה: ציין גם את התאריך העברי וגם הלועזי!): ד' אייר תש"י, 21 באפריל 1950.

פרקי המאמר:
(- 1 -)
21 באפריל 2005 (הערה: כל הזמנים יינתנו לפי שעון-ישראל):
(- 2 -)
22 באפריל 2005 (- יום לאחר ההודעה הראשונה על היעדרות המטוס):
(- 3 -)
בוקר:
(- 4 -)
שעות-אחה"צ:
(- 5 -)
ערב:
(- 6 -)
23 באפריל 2005 (- יומיים לאחר):
(- 7 -)
הכותב הוא יוצר רב-תחומי, במקצועו רופא וביולוג. כל כוונתו במאמר זה, הייתה להביא את הצדדים האנושיים של התרסקות מטוס.
תאריך:  14/02/2013   |   עודכן:  14/02/2013
יורם מרקוס
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
טיסה 467: תעלומה ואימה
תגובות  [ 8 ] מוצגות   [ 8 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
תסבירו לי
14/02/13 17:23
2
בן עמי
14/02/13 18:28
3
מוטי1
14/02/13 23:29
4
הניה
14/02/13 23:33
5
קורןנאוה טבריה
15/02/13 05:58
6
מזכיר_המדינה
15/02/13 15:41
7
פועה
15/02/13 17:30
8
חנה שרה-
18/02/13 11:08
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
האקדמיה ללשון העברית קובלת על כך שמשרד התחבורה וחברות התחבורה הציבורית "מצפצפות" על בקשותיה לתקן את שיבושי הלשון של שמות התחנות במערכות הכריזה בתחבורה הציבורית.
14/02/2013  |  עידן יוסף  |   כתבות
"ישנם אנשים תמימים במדינה, הסבורים כי כל שירות חשאי הוא פסול מעיקרו [...] לא פחות מסוכנים הם התמימים מן העבר השני של המתרס, המנסים להתעטף באצטלה של קדושה, כאשר מדובר באחד הענפים שלהם, ומאמינים כי הם אינם יכולים לטעות [...] כי הם טלית שכולה תכלת [...] ואם בכל זאת קורה תקר ומתגלה פגם יסודי אצלם, הם מוכנים לגייס את מלוא כוחם כדי למנוע את הפרסום, בטענה שהפרסום יביא נזק לבטחון המדינה. הם חושבים והם רוצים שגם נאמין להם שלא המשגה שלהם, כי אם הפרסום הוא שיזיק".
14/02/2013  |  רפי מן  |   כתבות
לאחרונה נפתח במרכז הרפואי תל אביב מרכז ייחודי לאבחון, טיפול ומחקר בילדים, על הרצף האוטיסטי בגילאי 18-6. ייחודו של המרכז, מראות שמו, הוא בכך שעד-כה האבחון והטיפול באוטיזם התמקד בעיקר בגיל הרך, והטיפול בגילאי בית-ספר התפזר על-פני מרכזים ומטפלים שונים ללא גוף אחד המרכז את הטיפול הרב-תחומי.
גם אם אנו נוהגים להתאפר מדי יום, האיפור בחג פורים הינו מודגש יותר, כבד יותר, עמיד יותר ולרוב כולל ריבוי שכבות וצבע.
13/02/2013  |  הרמן וויס  |   כתבות
בעידן שבו דנים השכם וערב על השמנת המבוגרים והילדים ועל ההשלכות הבריאותיות הנגזרות מכך, רצוי להתכונן ולתכנן את ימי החג ו"גזירותיו" הקלוריות באופן נכון.
13/02/2013  |  סיגל פרישמן  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il