לו שאלו אתכם באופן לגמרי כללי מה מצב המדינה, מה הייתם אומרים? אני מניח שהרוב היה אומר, ככה-ככה. יש הישגים ויש גם כישלונות, איך אומרים? חיים! אולם, לא כך רואה את הדברים קבוצה אחת קטנה בשמאל הקיצוני, שמבחינה מספרית כוחה מבוטל, אבל בהיותה יושבת על צומתי העצבים הקובעים את מצב הרוח של המדינה והחברה, השפעתה גדולה ולעתים - הרסנית. כוונתי לאדוני התקשורת השמאלנית העוינת. עתים, כאשר אתה קורא אותם, 'בא לך' לשאול את עצמך, האם חיים אנחנו באותה
הארץ, האם יש לנו אותו ההיגיון, האם גם אצלם 2+2 הם עדיין 4? המחנה שלי שבע אכזבות מרות מ
בנימין נתניהו וגם מלא חששות לעתיד. ובכל זאת, האם הוא מפלצת כזאת, פרנקנשטיין כזה, כמו שבכירי כותבי השמאל מציירים אותו?
אני מעלה כאן את הנושא הזה, מפני שאנו עדים למתקפה מחודשת של 'מחנה השלום', שהחלה עוד לפני שנודע על בואו של אובמה - לעצור מיד את הצמיחה הנמשכת בהתנחלויות ולצרף מיד הסכמה ישראלית לסטטוס של מדינה שאבו מאזן חטף מן האו"ם. הרגשת דחיפות גדולה מפעמת בשורות שוחרי פלשתין היהודים, והיא נובעת מן ההרגשה שעוד מעט קט - ההתנחלות שנואת נפשם תחצה קו אדום, בלתי הפיך, ואז - ביי, ביי פלשתין, חלוקת הארץ לא תהיה אפשרית עוד!.
למאמץ הזה של הרגע האחרון שייכת ההתבטאות של עמידרור, שככל הנראה לא הייתה מקרית, כי אם מחושבת היטב, לפיה הבנייה בהתנחלויות היא היא הגורמת לערעור מעמדה הבינלאומי של ישראל. לכאן שייכת גם עצתו הפומבית של
דני איילון, מי שאך לפני ימים ספורים כיהן כסגן שר החוץ מטעם ליברמן, להכיר מיד במדינה החדשה של אבו מאזן, כלומר - לקפוץ בעיניים פקוחות אל התהום.
הצד השני נואש עכשיו, וממילא - מסוכן.
במה זה מתבטא?
נתחיל בדמוניזציה של נתניהו. ב'
ידיעות אחרונות' מן ה - 14.3.12, תחת הכותרת "חזון נתניהו - להשמיד כל תקווה" משתלח יגאל סרנה, עיתונאי מן החשובים והמוכשרים, במלים אלה :
"המצב רע. ראש הממשלה איש קודר, נטול תקווה.. נושא זכר ילדות בבית מושתק, שבו חקר האינקוויזיציה היה השקפת עולם...עימו כרוכים יחד ימים נטולי תקווה וחסרי עתיד. רבים מהלכים חפויי ראש ונמלטים אל מסך הריאליטי.. ( ובכל יתר כדור הארץ מכורים לריאליטי גם כן בגלל נתניהו? א.ה.)
קום ולך כבר, איש פחד ואימה.. השב לנו את העתיד שנטלת מאיתנו. אתה, שלא רק ביטלת כל סיכוי וחתירה לשלום ופשרה...
עכשיו, כתאומו של אחמדינג'ד אתה מניף מולנו את הפצצה...כדי להשכיח את הפנים הנבזז...אתה אומר שגם אם תל אביב תופצץ יש להפציץ את אירן, ביודעך שאין בידך שום הגנה מספיקה על הכרך שהוא לב הישראליות...הרצון להפציץ את אירן נובע מן הרצון הכמוס של ניפוץ תל אביב, מוצב ההתנגדות האחרון לתוכנית שלך למנוע מאיתנו את החיים הנורמאליים שלשמם הוקמה המדינה." הבנתם? מאחורי תוכנית הגרעין של האייאטולות עומד - נתניהו בעצמו. ולמה? מפני שהוא רוצה שהם יטילו פצצה אטומית על תל אביב, שנואת נפשו. ולמה? כי היא סמל של חיים נורמלים...
יכולנו לחשוב, שבמוחו של הכותב משהו איננו נורמלי, אלו הוא היה לבדו. אך לא. הנה, קחו עוד דוגמה, מאחד האדמו'רים של השמאל, א. ב. יהושע. ב-22.12.12 פרסם האיש ב'ידיעות אחרונות' מאמר תחת הכותרת "היונים מול הניצים - לב המחלוקת", בו נאמר:
"מחנה היונים ..חייב להילחם..לעצור את התהליך המסוכן של גלישה.. אל עבר מדינה דו-לאומית, שתהפוך לאסון לשני העמים..לדתיים אין חשש מיוחד ממדינה דו-לאומית. הזהות הדתית היהודית היא "זהות נודדת", מגובשת מתוך עצמה, ויש לה ניסיון היסטורי של עמידות במשך מאות שנים.. בקרב עמים בעלי דתות שונות. הם ודאי לא מתרגשים משום דו-לאומיות". רבים מן הקוראים אנשים דתיים. ישפטו נא, האם הם מכירים את עצמם בתיאור הזה של יהושע, או שמא גם הסופר החשוב הזה חי בקן קוקייה, מנותק לחלוטין מן המציאות?
וזו מסקנתו הכל כך צפויה של המחבר :
"עצירה מיידית של מפעל ההתנחלות בכל מקום אשר יהיה!" עוד דוגמית מעולם הפנטסמגוריה האבסורדי של השמאל הקיצוני ניתן למצוא אצל
איתן הבר, שב-24.10.12 כתב ב'ידיעות אחרונות' מאמר תחת הכותרת "חלון הזדמנויות - תשכחו מהקוטג'":
"לא רק אמ'ן, צה'ל ומדינת ישראל סבורים שב'טווח הקצר' לא נשקפת סכנה מצד... האביב הערבי, אבל..'בטווח הארוך'.. בעוד, נניח, עשר שנים..יחפשו אותנו...אין זמן. המזרח התיכון אומנם בוער, אך מבעד ללהבות אפשר לראות את חלון ההזדמנויות. אפשר לנצל אותו כדי להתיישב על כל סנטימטר פנוי ביהודה ושומרון, אפשר לנצל אותו כדי לוותר על כל סנטימטר"... אז ככה: לו היו עכשיו מצרים, סוריה, פת'ח-רמאללה, חמאס-עזה, חיזבאללה וגם לוב ויתר אויבינו בשיא כוחם, עם צבאותיהם ערוכים ומוכנים לתקוף, פשיטא שאיתן הבר היה דוחף אותנו לקפוץ דרך החלון ההזדמנויות ההוא. עכשיו, שמצרים בוערת, סוריה, עירק ולוב מתפרקות, והפת'ח, החמאס והחיזבאללה חסרי אונים ולעומת זאת צבאנו והמשק שלנו הם במצב סביר, מה היא עכשיו עצתו השקולה של הבר? לקפוץ דרך אותו 'חלון הזדמנויות', כמובן, ומהר! אם כך, לשם מה לכתוב מאמרים ולהעמיד פנים של הפעלת היגיון אם הכל בא מן הבטן, או מאיזו בלוטה המשדרת ללא הרף דחפים של התאבדות?
עוד כוכב תקשורת ידוע הוא
עמנואל רוזן, אשר ב-2.12.12 , גם כן ב'ידיעות אחרונות', במאמר "האשמים והמפסידים" מסכם (אני מצטט):" הטיטאניק טובעת ..הטיטאניק שוקעת, ואצלנו רוקדים על הסיפון אנשי האף שעל. לה-לה לנד כבר אמרנו?" (סוף ציטוט). שימו לב, לא מדובר פה על קרטגו לפני חורבנה, 202 שנים לפני הספירה. רוזן מתכוון לספר לנו החיים פה, עכשיו, שמצב המדינה היום דומה למצבה של הטיטניק! אבל כאשר האוניה ההיא שקעה, נוסעיה האומללים ראו זאת בעיניהם. האם אנחנו פה רואים בעינינו את מדינתנו חלילה שוקעת? ובגלל מה, בגלל "אף שעל"? מעניין, מי הוא זה שבאמת נמצא פה ב-'לה-לה לנד'...
אלא, שבמקרה דנן זו אינה בדיחה, מפני ששמאל קיצוני עיוור בשתי עיניו, פנאטי ונואש, הוא גם מסוכן ואסור לעבור על דבריו לסדר היום.
את העיוורון הזה רואים הכי טוב מתוך עלעול בעיתונים ישנים. הפרופסור שאול משעל מלמד מדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, מזרחן, מומחה לחמאס. הוא התיימר לספר לנו ב'ידיעות אחרונות' מן ה-15 למרץ 2007, תחת הכותרת "המשחק האזורי של חמאס", שקמה ונהייתה "ממשלת אחדות פלשתינית המורכבת מאנשי חמאס ופת'ח", ושדובר ה'ממשלה' הזאת כבר מוציא הודעות "מתונות", והכוונה היא להידברות אזורית עם ישראל במסגרת 'היוזמה הסעודית'. מסקנה: ישראל עומדת בפני הכרעה "היסטורית":
"ישראל לא תוכל לעמוד בצומת מרומזר בלי לפנות לשדרה הפלשתינית או לזו הסורית...אם תתמהמה, יגיעו שוטרים זרים ויכוונו את התנועה על-פי העדפותיהם." עינינו הרואות, החלון של איתן הבר הפך אצל משעל ל'שוטרים זרים', והקורא יחליט, ממה יש לפחד יותר, והעיקר - לפחד. משעל כבר מחכה 6 שנים לממשלת חמאס-פת'ח ולשוטרים הזרים, והם בוששים לבוא. בינתיים, הוא מוזמן שוב ושוב לרדיו ולטלוויזיה לחלוק משם מחוכמתו, משיקול דעתו ומתחזיותיו המדויקות לכל עם ישראל.
ועכשיו, תארו לכם שהיו מאזינים למשעל, ומפחד 'השוטרים הזרים' פונים ברמזור 'לשדרה הסורית'. ולחלופין, שומעים היינו לעצתו של אחד מבכירי העיתונאים,
סבר פלוצקר ( 'ידיעות אחרונות', 29.12.2010 ) , שכותרת מאמרו "בחזרה ל'סוריה תחילה' אומרת הכל. פלוצקר במאמרו, מפתח את הרעיון שביהודה ושומרון אין מה לעשות: "עם חצי מיליון יהודים ישראלים מעבר לגבולות יוני 1967, המחלוקת על השטחים ..הוכרעה לטובתה של תנועת ההתנחלות", אך מן הצד השני -
"קל להסביר לדעת הקהל.. את חשיבותו האסטרטגית המכרעת של הסכם שלום עם סוריה... (הוא) שווה את מלוא המחיר, כולל הגעה סורית.. לגדה המזרחית של הכנרת.. מערכת הביטחון תומכת.. זה כל כך מתבקש, כל כך מכריע לעתידה של ישראל.. מה גם, שמרבית מתיישבי הגולן יתפנו מבתיהם..ללא שום אלימות. הם - פטריוטים..." צריך להכיר את כתיבתו של פלוצקר - החכמה, המבריקה והמעמיקה - כדי להעריך את מלוא עומקה של המעידה הזאת, ממש 'אפילה בצהרים'. כל כך חזק ייצר ההתבטלות הגלותי, כל כך חזקה תסמונת 'תולעת יעקוב', שהם גורמים לגאון כמו פלוצקר לכתוב דברים אידיוטיים כאלה.
איך היינו נראים לו שעינו לעצותיהם של משעל ופלוצקר, מתאר לנו בצבעים עזים כוכב תקשורת אחר מן השמאל,
ארי שביט מ
עיתון הארץ. במאמר בעיתונו מיום 8.9.12 הוא כותב:
מה היה קורה היום, אם עמדתי האידיאולוגית הייתה מתקבלת?..גדודי הג'יהאד העולמי היו חונים עכשיו ע'י עין גב, מחנות אל-קאידה היו ממוקמים על חופי הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים שלה היו מצויים בקיץ הזה על גבול של ישות איסלאמית קיצונית ובלתי ניתנת לשליטה...מרבית הממסד הצבאי, רמט'כל אחר רמט'כל, ראש אמ'ן אחר ראש אמ'ן קיבלו את הנחת השלום עם סוריה... לו היה שלום בשנת 2000, היה היום מרחץ דמים. לו נכנסנו למיטה עם אסד לפני עשור, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. לו היינו מוסרים את קצרין וסניר, היה לנו טרור בדן ודפנה...הרמה הסורית הייתה הופכת לחור שחור מסוכן בהרבה מן החור השחור של מדבר סיני...רעיון "השלום".. היה הופך למציאות של חלום בלהות.. במוקדם או במאוחר, ישראל הייתה נאלצת לחזור לתל-אל פחר ונפח וממשיכה לקונייטרה.. אבל הפעם זה היה עולה בטילים בליסטיים על ת'א. השלום..שעליו המלצתי היה הופך למלחמה רבתי, שיתכן והיו נהרגים בה אלפים. גם שביט הוא בדרך כלל בעל ראייה חדה ושכל חריף. אך שוב - מול המילה המכושפת 'שלום', האיש מאבד את עשתונותיו ונתפס לאותן ההזיות, שאחרי התפכחותו מהן היטיב כל כך לתאר את סכנותיהן.
אולם, האם באמת התפכח? לא כל כך. ראו, איך הוא מסיים את מאמרו:
האם הלקח הוא שלא לנסות את השלום? לא.. הלקח איננו להשלים עם הכיבוש. חייבים אנחנו לעשות ניסיונות יצירתיים לסיים את הכיבוש בהדרגה. אבל זהירות, רבותי. במתינות... מה אפשר עוד לומר? כנראה שאין חזרה למי שמכרו את נשמתם למולך השלום, רחמנות עליהם. אבל צריך גם לדעת להיזהר. כמו כל חברי כת משיחית, הם מסוכנים.
בתקשורת העוינת לוחצים עכשיו בכל הכוח על נתניהו לעשות "מהלך היסטורי". מהלך היסטורי יכול להיות טוב ומוצלח וגם רע, מושחת וקטסטרופאלי. הכל - 'היסטורי', בניית המקדש וגם חורבנו. התקשורת העוינת דוחפת אותנו אל הסוג השני.
מן הבית היהודי אנחנו שומעים בשורות כמעט אך ורק בענייני חברה ומשטר. האם שם לא שומעים את קולות המתקפה המחודשת נגד ארץ ישראל?
