"גפרית וצרי": שילוב בין מציאות וחלום

אפרת שטינלאוף הבימאית בוחרת תמיד מחזות לא רגילים. וככאלה, מקומם אכן בתיאטרון פרינג' - וכי מי מהתיאטרונים ה"רפרטואריים" שלנו, שהרפטואר שלהם יותר מסחרי מאמנותי, מי מהם יעז להעלות מחזות שנויים במחלוקת והדורשים אינטלקט יחד עם דמיון ופתיחות? יפה עושה עירית תל אביב יפו שדואגת למקום (כמו תיאטרון הסימטה ותיאטרון תמונע) בו יוכלו אמנים מוכשרים לממש את יכולותיהם בביצוע מחזות איכות כאלה, ומעניקים לקהל מזון רוחני איכותי.

צעיר יפה תואר, מלוטש ובעל לשון חדה וכושר מניפולטיבי הנובע בעיקר מקסמו ומלשונו, מגיע לבית של זוג, שחיים עם בתם שנפגעה בתאונת דרכים והפכה לנכה, ואיבדה את יכולת הדיבור, מלבד קולות משונים והעוויות מטרידות. הצעיר, (רן שחף, שנכנס לנעליו של סטינג, בסרט באותו שם), מתקבל בסבר פנים לא יפות של אבי המשפחה, ניר מנקי הזועם והכעוס, שעושה נפלא את תפקידו, ומספר שהגיע כדי להתנצל על שנתקל בו קודם ברחוב. הוא יוצא כמצוות האב, אך חוזר כדי "להחזיר" לו את ארנק הכסף של האב שמצא מוטל ברחוב, כנראה מההתקלות.

כך, ובחלקת לשונו, הוא קונה לו את אהדת האם, אשה אומללה שלא יוצאת מהבית כבר שנתיים בגלל מצב בתה. היא נראית כמו סמרטוט על יד בעלה, רועדת למוצא פיו, וחרדה מתגובותיו האלימות. בהט קלצ'י מרשימה מאד בתפקיד האם האוהבת, שאמונתה לא סרה כי בתה יום אחד תחלים ותשוב לדבר. את מירב ההפתעה עבורנו היא שומרת לרגע בו היא חוזרת מהמספרה, אליה שלח אותה תוך פיתוי ושכנוע הצעיר, מרטין. היא מופיעה כמו בדמות אחרת לגמרי, ומדהימה ביופי שהיה אצור בה ולא נראה קודם לכן. פניה מוארות, וכל אופיה כאילו השתנה. וזוהי אחת מהסגולות של התיאטרון - היכולת לאפיין את אותו שחקן בדמויות שונות תוך שינוי התלבושת והאביזרים. ממש כמו ב"אסקוריאל" של גלדרודה, בו המלך מחליף בגד ותפקיד עם ליצן החצר, ומדגים שינוי באישיות עם שינוי הבגד.

עדי נוי בתפקיד פטי, הצעירה הנכה, עושה תפקיד קשה ונטול זוהר, בשכיבתה בכסא הגלגלים ההופך גם למיטה, תוך העוויות איומות לכל אורך ההצגה. מראה קשה לכל הדעות. היא גם סובלת מעשה אונס אכזרי מצד הצעיר, ששלח את האם למספרה כשהאב בעבודה. אך אולי זה לא היה מעשה שליח השטן? ואולי מעשהו והטראומה שגרם לה בזאת, פתחו בתאי מוחה את החסימה שנוצרה כתגובה לטראומת התאונה שקרתה לה לפני שנתיים? אולי הצעיר הוא דמות משולבת של השטן ומלאך גם יחד, כי הוא הביא לה בצד "התרופה" גם מזור, או בעברית צחה - צרי (מרפא)?

דמות כזו של שליח האל שמשלב בתוכו שטן ומלאך ראינו כבר בסרטו האלמותי של פייר פאולו פאזוליני "תיאורמה". שם טרנס סטמפ שיחק בדמות הצעיר המגיח לבית עשירים, שוכב עם האם, הבת, המשרתת והאב, וגורם לאחרון לתרום את כל רכושו כולל בית החרושת שלו - לפועלים. אלמנט קומוניסטי מובהק, בו דגל פאזוליני, ועליו שילם בחייו בהמשך, כשנרצח בגללהסרט האנטי פאשיסטי שלו "סאלו 70”.

כך שהרעיון של פוטר, (שכה הצליח בסדרת הטלוויזיה שלו "הבלש המזמר") לשלב בין המציאות וההזיה הוא ממש מרטיט. בימויה של שטיינלאוף ועיצוב משחקי התאורה של זיו וולשין המופלא הופכים את האווירה לכה שונה לעומת המציאות הדכאונית בו חיים הזוג ובתם. כולל סצינות הריקוד שעיצבה נירית רכבי, עם המוזיקה שעיצב אפי שושני. ישנן סצינות חלומיות בו הכל משתנה בהינף ידו של מרטין, תפאורה שעיצבה אליאנה אשל, הפותחת חללים נוספים בעת הקטעים החלומיים, אורות מתחלפים, מוזיקה מקסימה, הנערה קמה מכסא הגלגלים, פניה היפים מתגלים, והחלום נראה יותר קוסם מהמציאות. ואליו הצעיר מוביל עד לרגע המפתיע האחרון - בו הכל נחשף, והמלאך נעלם.

רן שחף, שבשתים עשרה השנים האחרונות מאז סיים את בית צבי, רק ביים (כמו את "חוות החיות" של אורוול עם ניר מנקי המגלם 20 דמויות שונות, גם זה בתיאטרון הסימטה), ראוי לאחר צפיה במשחקו הכה מלוטש והרבגוני, שימשיך גם לשחק, ולא יטמין את כשרונו הזה ללא מימוש.

הצגה בלתי רגילה, שהוזמנה ע"י הבי.בי.סי, נאסרה להקרנה בגלל תכניה, ולבסוך אחרי שנים הוקרנה. אך בינתים פוטר הפך את המחזה לסרט בכיכובו של סטינג, וכעת היא עולה בתיאטרון הסימטה. סבלו האישי של פוטר נמסך בטקסט ובתוכן, וממנו נובעים כל הרעיונות הגלומים בהצגה.

וכשסבל הופך מאישי לכללי, דהיינו, זוכה לאמפטיה מהקהל - זוהי הצלחה אמנותית. אך עיקר הצלחתו של המחזה היא השילוב בין המציאות והחלום. בצורה יותר נוקבת וטעונה מאשר סטרינדברג ואחרים, אך אולי בכך כוחה.

מומלץ לקהל איכותי, ויש לנו כזה.