עגל הזהב ומנהיגות אמת

כשקוראים על עגל הזהב והכסף המשבש התנהגותם של שואפי שררה וממון במקומותינו, אפשר לעשות הפסקה בפרשת השבוע הזה, פרשת כי תישא, וללמוד על מנהיג מסוג מיוחד. נקי כפיים, נאמן ואוהב את עמו ישראל עד כדי מסירת נפשו עליו. מנהיג שהציל את עמו מפני עונש הכיליון על חטא עגל הזהב שייצר לעצמו.

זהו המנהיג משה. אותו משה בעל הרחמים שעליו מספר המדרש: "כשהיה משה רבינו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון שהגיע לחסות, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה! הרכיבו לאותו גדי על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנם של בשר ודם כך – חייך, אתה תרעה את צאני ישראל" (שמות רבה ב, ב).

וזהו הסיפור:

כשעלה משה רבנו אל ההר כדי להוריד את התורה לעם ישראל השתהה שם יותר מידי לטעם העם.

בני ישראל חסרי הסבלנות, חסרי המנהיג למספר ימים, התקשו להסתדר בלי מנהיגות חזקה ומובילה, מגוננת ומכוונת. הם החליטו לייצר לעצמם מנהיג משלהם. מנהיג כפי שהכירו בארץ עבדותם, בארץ של עבודה זרה, בארץ מצרים.

הם דרשו מאהרון הכהן לעשות להם מנהיג כזה, לייצר להם פסל אותו יוכלו לעבוד בינתיים. וכך נוצר עגל הזהב. והעם חגג - "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" (שמות לב, ו).

ככה העם שהוצא מצרים ביד חזקה ובזרוע נטוייה שכח מהר מאוד את הישועה הזאת, את הנסים הגדולים שנעשו לו, את ההבטחות שניתנו לו, את החלום על גאולה.

העם ביקש סיפוקים מיידים.

בני ישראל היו בטבעם עדיין אותם אנשים עבדים קשי יום שלא הורגלו בעצמאות מחשבתית וברוח גבוהה וכשמשה לא היה לצידם הם כשלו בחטא הנורא וה' מבקש להשמידם.

והוא אומר למשה: ""הנח לי ויחר אפי בהם ואכלם (אשמידם) ואותך אעשה לגוי גדול", אמר משה: דבר זה תלוי בי – מיד עמד ונתחזק בתפילה וביקש עליהם רחמים" (ברכות לב, א). כי משה אינו מעוניין להיות לבד "גוי גדול" הוא קשור לעם הזה וגורלו קשור בגורלו.

ומשה, שליח ה' להוצאת העם ממצרים מתגלה כאן כמנהיג אמיתי, מנהיג המגן על עמו. הוא מתגלה בכוחו ובדאגתו לעם:

בשלושה פסוקים הוא נושא נאום סניגוריה גדול על עם ישראל:

"ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר:
למה ה' יחרה אפך בעמך
אשר הוצאת מארץ מצרים
בכוח גדול וביד חזקה?"

לעומת דברי ה' שאמר למשה "כי שיחת עמך" (שמות לב,ז) משיב לו משה את העם ואומר: "למה יחרה אפך בעמך" ומזכיר לו את כל אשר עשה ה' לעם הזה שהוציאו ממצרים בכוח גדול וביד חזקה.

"למה יאמרו מצרים לאמור:
ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים
ולכלותם מעל פני האדמה,
שוב מחרון אפך
והנחם על הרעה לעמך" (שמות לב, יב)

מה יאמרו על כך המצרים? בשביל זה הוצאת אותם, כדי לעשות עימם רע? והוא מבקש מה': "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" שוב מזכיר משה לקב"ה שעם ישראל "עמך" הוא.

והפסוק השלישי - הזכירה, מה שהבטיח הקב"ה לאבות הקדושים:

"זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך,
אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם:
ארבה הרבה את זרעכם ככוכבי השמים,
וכל הארץ הזאת אשר אמרתי
אתן לזרעכם ונחלו לעולם" (שמות לב, יג)

ה' מקבל את דברי הסניגוריה הזאת ומיד: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד). משה קיבל דחייה לעונש ההשמדה.

אבל כשהוא רואה את הנזק הגדול מקרוב, את העגל שעשה העם עולה הוא שוב לה' כדי לבקש סליחה וכפרה על העם... וכאן בהכנעה ובמסירות נפש גדולה הוא אומר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך".

"שיותר קל לו המוות ולא לראות בפורענויות של ישראל" ( רב סעדיה גאון) איני כדאי לחיות אם כשלתי ככה בהנהגת העם הזה - עתידו שלו ועתידו של העם אחד הוא בעיניו.

ואז באה תשובת ה', התשובה המחברת בין העם למשה, הזוכרת את שליחותו הנאמנה של משה בהוצאת העם ממצרים ומזכירה את ההבטחה שניתנה לאבות:

"לך עלה אתה והעם
אשר העלית מארץ מצרים
אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב
לאמור לזרעך אתננה" (שמות לג, א)