|
|
פגיעת רקטה באשקלון. כל מגזר בבוא תורו [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
בחיפה האדומה של ילדותי הרחוקה, ישב ברחובה הראשי דאז נכה בכסא גלגלים ושמונה מדחומים תקועים במרווחי אצבעותיו, והיה מכריז בעברית של עולה חדש וברי”ש מתגלגלת מארץ מוצא בלתי מזוהה: "טֶרמומֶטֶר-טרמומטר, העיקר לקנות ולא להצטרך להשתמש”. אני מניחה שחיפאים ותיקים זוכרים אותו, אבל אין באפשרותי לוודא זאת, כיוון שעל חומר חדשותי או רעיוני שאני שולחת לידידיי ה"אדומים" מאז, שגם אם הוורידו מעט, ברוב נימוס אינם משיבים לי. מה אלאה אותם בזוטות אנכרוניסטיות? אם לדייק, אזיי לעתים אני מקבלת מהם בתמורה איזו ידיעה צהובה על חרדים, ומאז המכה ה-11, מכת הבחירות, אני מקבלת הרבה "שוויון בנטל".
ולמה נזכרתי באותם טרמומטרים בין אצבעות אותו נכה מלפני כמה עשורים? כי התעוררתי לחשוב שיש צורך גדול שיעמוד מישהו ברחובה של עיר גדולה לשם מימכר רעיון, למשל בתל אביב. יעמוד ויציע טרמומטר למדידת חום המחלה שרבים בעיר לוקים בה, ויותר מכולם לוקה בה ראש העיר שלהם: תנודות חדות במידות החום שהוא משפיע על חלק אחד מאוכלוסיית דרום עירו, לעומת החום שהוא משפיע על חלק אחר שם; מאמפטיה יתירה לפלישה האפריקנית (הזוכה גם לסיוע קרנות "הומניטריות" למיניהן - מינים, תרתי משמע), ועד שוויון נפש לנוכח סבלם של אזרחים חוקיים לגמרי של עירו.
נייר הלקמוס של ישראל
ואם בגלל דרום ת"א שנפלה בידי כושים (במלרע כבתנ"ך) לא נפל דבר בצפונה של העיר, בְּשל דרום הארץ על אחת כמה וכמה. "עוד יגיעו טילים לתל אביב", היא האמירה האמפטית ביותר שאפשר היה להפיק מניסיון נייר הלקמוס המכונה 'דרום הארץ', שֵם משפחה המבטל את השמות הפרטיים - אשדוד, אשקלון, אופקים, שדרות, נתיבות, שער הנגב. זה מצד אחד. מן הצד השני יוצאים על-ידי כך מקומות אלה מתודעת שלמות הארץ אפילו עד "הקו הירוק".
דרום ת"א ודרום הארץ - נייר הלקמוס על פיו שוב ושוב נבחנת מימרת הכומר הגרמני נימאייר על נטישת בני אדם לאסונם, כל "מגזר" בבוא תורו, בבוא יומו, עד שלא נותר עוד מי שימחה.
ואחרונים חביבים, חביבים עליי באמת, המתנחלים ביו"ש, מי שמותני דקה מאצבעם, קטנה מאצבעו של כל אחד מהם המיישב את הארץ, נוטע כרמים, נוסע בכבישיה ומסתכן באבנים של ערבים, בבקבוקי תבערה של ערבים, במכוניות של ערבים, בשוד, בסכינים, בירי של ערבים. אלה שבתיהם נהרסים בידי חיילי צבא בו הם משרתים, חיילים ההופכים לקלגסים המגֵנים על ישמעאלים בפקודת מינהל "אזרחי".
איפה שותפות הגורל?
ואני שואלת: הכיצד לא חברו לוחמים במיל., תושבי יהודה, שומרון ובנימין, לאגודה שתגן על הנוסעים בכבישים, דוגמת "השומר החדש" הגלילי, למלא מקום הנמנעים מהגנה עליהם? להקמת קרן לה יתרום כל אזרח (וגם כל המבקש לתרום מן הצד ה"נכון" של הקו הירוק) "מחצית השקל" כלשהו מידי חודש לשם אותן מטרות? להגנה על "נאשמים" בהגנה עצמית? כן, גם אתם מתיישבים יקרים חולים באותה מחלה. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? החלמה מן המחלה וחזרה לגוף בריא היא ערבות הדדית. בתל אביב כמו ביהודה, שומרון ובנימין. אחווה ושותפות גורל. תקראו לזה אפילו "שוויון בנטל".
