אחרי הקמת קרן ליב"י עם אבי פרחן, שמחתי ששכנעתי את רפול להצטרף לפרויקט שיתרום לשוויון בנטל. בפרויקט שהקמנו, צעירים מהגולה השתתפו בשמירות בעורף. המבצע החל ב-1981 בניסוי עם כמה עשרות מתנדבים ששהו בארץ בישיבות ובאוניברסיטה והתאמנו לרמת רובאי 02. למבצע קראו "שומר ישראל". בזמן הפסקת האש הראשונה בבירות נתן לי רפול אור ירוק להמשיך.
שתים עשרה שנה התקיים הפרויקט. מיטב קציני הציונות הדתית אימנו בהתנדבות את ה"חיילים". שלושה מחזורי אימונים היו בשנה: בחופש הגדול ובבין הזמנים של פסח ושל סוכות. כ-6,000 איש התאמנו ב"שומר ישראל". הם נשלחו לשמור ביישובי ספר או במתקנים עורפיים תוך התחייבות שבזמן חירום הם יתייצבו לשירות.
הצימוק היה בחורי ישיבות חרדיות מישראל שבאו למחזורי "בין הזמנים" בזרם גובר והולך. מכאן היה אפשר להצמיח פתרון ביניים ל"בעיית השוויון בנטל".
כאשר ח"כ
יוסי שריד תקף אותי שאני מקים מיליציות, מצ"ח, המשטרה ושב"כ חקרו אותי. מצ"ח ירדו מהעניין מהר.
יעקב פרי משב"כ שלח אלי חוקר עם בקשה - שלא מילאתי - לחתום על תצהיר סודיות, ומשטרת ישראל בדקה.
ב-1992, אחרי שרבין עלה לשלטון, הצבא סגר את הפרויקט. יוסי שריד גבר על רפול שכבר לא היה בתפקיד.
שוויון שובר שוויון סליחה שאני עובר פה במקרה והורס את מסיבת השוויון בנטל. באמת שלא התכוונתי. זה עניין של גיל. אתם יודעים: במשך הזמן צומחות שערות לבנות מהאכזבות. האכזבה האישית שלי והעובדה שהצבא לא בונה היום עוד גדוד נצח יהודה לחרדים, למרות הצורך לקלוט עוד מהם מעיד על דבר אחד: השוויון בנטל הוא המצאה כדי לשבור את השוויון בין גוש הימין לשמאל.
הוא צץ כשיש ציר פוליטי בין החרדים לימין, אבל לא כשהשמאל חובר לחרדים. לכן המסיבה המשותפת מלאכותית, בעיניי. יש עתיד היא מפלגת שמאל. הבית היהודי היא מפלגת ימין. השאלה היא אם אפשר לעשות הסכמים בין ימין לשמאל? התשובה היא לא. בוודאי לא לאורך זמן. גם מחוץ לכנסת לא ניתן לגשר. תשאלו את הרב יעקב מדן. המכון הישראלי לדמוקרטיה חיבר בינו לבין פרופסור
רות גביזון, כדי לייצר מסמכי הסכמות בחברה הישראלית - תוך ויתורים הדדיים על-מנת למזער מחלוקות. כשנתיים ארכה המלאכה, ואז הגיע הגירוש מגוש קטיף. אנשי המכון נאלמו. ברגע המכריע משניתנה להם ההזדמנות להיפרע ממפעל ההתיישבות, נעלמו ערכי זכויות הפרט ועקרונות הדמוקרטיה. הם אפשרו לשרון להתעלם ממסקנות המשאל הענק שהוא יזם, צפו בדממה בסילוק שרים מהממשלה ובמעצרי מנע. הם אטמו אוזניים אל מול הפרת זכויות הפרט והקניין של תושבי גוש קטיף. הרב מדן נושא עד היום את כאבו על הבגידה הגדולה.
יש עתיד בשמאל גם
יאיר לפיד, אז עיתונאי, היה שם. הוא הסביר לקוראיו מדוע ה"פינוי" ראוי, לא כי יש בו הגיון אלא כדי שהציונות הדתית תחטוף ותלמד לקח. מפלגתו, היא מפלגת שמאל מובהקת. למרות הטרור שהופעל ומופעל על-ידי הרשות הפלשתינית, יש עתיד רואה צורך בנסיגה ובהמשך העברת שטחים לרשות. למרות ניסיונות החטיפות בשנים האחרונות (למעלה מ-40 לפי מחקר של "אלמגור"), יעקב פרי הסביר שיש בעיה עם האסירים הפלשתינים. הוא ו
כרמי גילון יורשו בשב"כ, יחד עם ג'יבריל רג'וב הכינו את דעת הקהל לשחרור מחבלים נוספים, רוצחים או כאלה שכמעט הצליחו לרצוח. התקשורת לא תזנח את הנרטיב הפלשתיני ולא תיתן ליאיר לפיד לגלוש לזרועות בנט לאורך זמן. אלא אם בנט ישנה את עורו, דבר שאין להעלותו על הדעת.
הוליווד לא מתרשמת הפקות שני סרטים אנטי-ישראלים שימשו מנוף נוסף לכתבי התרבות והפוליטיקה לשכנע את הציבור הישראלי לנחיצות לסגת מיהודה ושומרון. הסרט "שומרי הסף" של דרור מורה, שראיין את דיסקין בראיון אלים מאוד ב
ידיעות אחרונות על נתניהו, והשני, "חמש מצלמות שבורות", סרט פלשתיני עם יוצר ישראלי במימון משרד התרבות. שני הסרטים הוקרנו בהוליווד בתקווה לזכות בפרס האוסקר. נפגעי הטרור כתבו לוועדת הפרס. הסרטים לא זכו. לאו-דווקא בגלל הפניות. אולי מפני שגם האמריקנים הבינו שמדובר בסרטים פוליטיים ולא איכותיים.
סליחה שעברתי פה והחרבתי לכם את המסיבה.
המשיכו לרקוד שוטים! המשיכו!
