דריי מרטיני קוקטייל

שלומית צעדה בחיפזון בשבילי הקמפוס. הפעם, שלא כמנהגה, לא התעכבה להביט בצמחיה ובגינון המוקפד. כאילו מיהרה לפגישה דחופה, אך למעשה לא הייתה לפניה כל מטרה. היא טולטלה כעלה ברוח בין ייאוש לתקווה במאמציה למצוא פתרון למצבה. שלוש שנים היא עמלה על הדוקטורט שלה, בתחום מחקר הפריון, וכבר חודשים אחדים שהעבודה תקועה ללא כל התקדמות. היא סטתה מן השביל ועלתה על המדשאה. שם מצאה מסתור בצל עץ תמר. התיישבה ונשענה לאחור. גדמי ענפיו הכרותים דקרו בגבה אך היא לא שמה לב. לאט נרגעה, מחשבותיה גלשו לביתה בשכונת בורוכוב של ילדותה. על המסך שנפרש מול עיניה העצומות, עלתה דמותה של אלונה, חברתה מהדירה הצמודה בבית הדו־משפחתי. תמיד קינאה באלונה. הן למדו יחד בגן ובבית־הספר. אלונה כיכבה תמיד בתפקיד הילדה המצטיינת ושלומית בתפקיד שחקנית המשנה, מדדה הרחק מאחוריה. היא אהבה אותה ורצתה להידמות לה, העריצה אותה וקנאה בה. כאשר נודע לשלומית על מינויה של דוקטור אלונה מנדל למרצה בכירה בפקולטה למשפטים החלה תולעת הקנאה המוכרת לכרסם שוב בלבה. היא החליטה להיפגש עם פרופסור בצלאל רפפורט, המנחה שלה בעבודת הדוקטורט, ולתבוע ממנו לתכנן את סיום העבודה בזמן סביר. היא ניגשה למזכירתו וביקשה לתאם לה פגישה. המזכירה קבלה את פניה בחיוך ואמרה שהוא נמצא כעת בכנס בינלאומי באוסלו, וישוב בעוד שלושה ימים. באותה שעה זה נדמה לה כנצח.

היא עזבה את המשרד כשרגשות קשים מלהיטים את דמיונה והייאוש מכלה את שארית האנרגיה שבקרבה. לפתע הבזיק בראשה רעיון. בנחישות עזבה את הקמפוס ולהט אדיר הוביל אותה אל מטרה כמוסה.

פרופסור בצלאל רפפורט החזיק בידו את כוסית ה״דריי מרטיני״ קוקטייל. נעמה לו המרירות החמוצה שמעוררת את כל נקבוביות הלשון, מעקצצת בחלל הפה ומעלה בו את זיכרון הפעם הראשונה שטעם ״דריי מרטיני״: היה זה בטיסתו מניו־יורק לסן־פרנסיסקו, בדרכו לכנס אגודת־הגניקולוגים הבינלאומית. הדיילת במטוס הושיטה לו את תפריט המשקאות. הוא הציץ בו ולא זיהה משקה שמוכר לו. עיניו נעצרו ליד השם ״דריי מרטיני קוקטייל", השם מרטיני העלה אסוציאציה למשקה בעל טעם מתקתק. הוא הזמין את המשקה עם קרח ולימון. לאחר לגימה קלה חש בטעם מר במקצת וחשש להמשיך לשתות, אך הרגיש לא בנוח להחזיר את המשקה ולגם אותו באיטיות עד תומו. עברו דקות אחדות ותחושות שחרור פיזי, רוממות ונעימות השתלטו עליו. מאז ליווה אותו משקה זה בכנסים ובנסיבות חגיגיות במיוחד.

הוא עמד באולם הכנסים בגרנד־הוטל שבאוסלו, ליד גניקולוג המוכר לו מכנסים קודמים. הוא היה דמות מוכרת בקהילה הבינלאומית בזכות תרומתו בתחום ההפריה החוץ־גופית. רוחו הייתה טובה עליו. הרצאתו נועדה למחרת היום, בה יציג את ממצאי המחקר, שפרסם במגזין המדעי Science בהתכנסות המרכזית. צניעות הליכותיו לא מנעה ממנו לעמוד בראש צוות חוקרים איכותי, המצוי תדיר בתחרות סמויה כנגד צוותים דומים, במכוני מחקר ברחבי העולם. שנים של עבודת נמלים עיקשת ותובענית, העלו יבול ברכה של הישגים. הצורך להביא מזור לנשים עקרות, היה חובק עולם. וההצלחה הרשימה את כולם. הוא רוקן את כוסית המרטיני שלו פעמיים. העכבות שאפיינו את אישיותו התפוגגו. הוא הרגיש שהוא נסחף לרוממות נשגבת.

הרהוריו של בצלאל החזירו אותו לגירסא דינקותא. ״בעצב תלדי בנים״, אמר הבורא לחווה כשגורשה מגן העדן. אבל כשהאדם יוצא חוצץ נגד הבריאה ומנסה לעקור את עקרותה של האישה, מתריס כביכול בורא עולם וקובע: ״עצבונך בלידה חוץ־גופית יהיה רב יותר!״. הוא וצוות המחקר שלו עמלו למצוא דרכים למזער את ייסורי האישה המתקשה להרות.

בצלאל וצוותו חצו ראשונים את הקו במירוץ. העבודות שהוצגו באוסלו על-ידי המדענים ממכוני המחקר השונים, הסתמכו על עבודתו. רבים מבאי הכנס היו מוכרים לו. רבים חיפשו את קרבתו כדי להחליף דברים בתחום מומחיותו. בצלאל היה מכונס בתוך עצמו. הוא הרהר בנושא העקרות בתנ״ך ובפתרונות שמציעים כתבי הקודש: אל שרה אמנו ואל אשת מנוח, אמו של שמשון, הגיעו מלאכים כדי לשחררן מעקרותן. הוא חייך לעצמו, עזרתם של המלאכים לשרה, היא זו המאפשרת לי לעמוד היום באוסלו כאחד מבניה...

וכך, כשחיוך של קורת רוח נח על שפתיו, הכוסית בידו, הוא בין רעיו החוקרים, ופניו אל דלת הכניסה למלון, נקטע לפתע החלום: עיניו צדו דמות אישה בשמלה פרחונית חוצה את אולם הכניסה. עיניה בחנו את הסביבה. היא הביטה לעבר דלפק הקבלה ויישרה את הפרחים שעל שמלתה. מגע הבד על קימוריה היה קליל ומתנפנף. ידה החליקה על שערה שעה שניהלה שיחה עם פקיד הקבלה. היא השאירה את מזוודתה הקטנה ליד הדלפק וצעדה בבטחה לאולם קבלת הפנים. נראה היה כי איתרה את פרופסור בצלאל רפפורט והוא מרחף כמו חולם בהקיץ, תוצאה ישירה של המרטיני בידו.

להרף עין נדמה היה לבצלאל שהוא מזהה אותה. הוא נפנף את ידו מול פניו כמי שמגרש זבוב טורדני, בתקווה שהמראה ייעלם, וחזר לשיחה המקצועית עם ידידו הגניקולוג. היא התקדמה אליו ונגעה קלות בכתפו. ״שלומית! מה את עושה כאן?״ קפץ בבהלה קלה. ״באתי לכנס, אמרו שיהיה מעניין ורציתי לשמוע את ההרצאה שלך״. בצלאל התעשת קמעה מהמבוכה שהשרתה עליו נוכחותה והציג את שלומית לבן שיחו. כשהסתיימו מילות הנימוסין, ביקש הלה את סליחתם ופרש. כשנותרו לבדם אמרה בהתרגשות: ״אנחנו חייבים לעלות לחדר שלך בדחיפות!״ בצלאל ציית, נדהם מישירותה ותמה על הסיבות להכרזתה זו. היא לקחה את מזוודתה ויחדיו עלו לחדרו. ״מה קרה?״ שאל מבוהל עם פתיחת הדלת. ״בצלאל״, פתחה ואמרה בטון החלטי ללא כל הקדמות, ״אנחנו חייבים לסיים את הדוקטורט שלי. הוא נמשך כבר קרוב לשלוש שנים! אתה עולה מחיל אל חיל ואני מדשדשת במקום. זה לא ייתכן! הרוב כבר כתוב. הבאתי את הטיוטא, בוא נראה איך מזרזים את התזה״. מופתע, תמה וכעוס השיב: ״בגלל זה עלינו? אין כל אפשרות שנעסוק פה בתזה שלך. אחזור ארצה ואתייחס לזה, כעת אני עייף, מחר יש לי יום עמוס ובעיקר ההרצאה שלי. לכי לחדרך! נתראה מחר בבוקר״. ״המלון בתפוסה מלאה, ואין לי חדר. הכורסה כאן נראית נוחה מאוד, אני נשארת פה״. אמרה וחלצה את סנדליה. ״אל תהיה נוקשה כזה, אתה נמצא במלון מפואר, בחופשה, תרשה לעצמך ליהנות״. היא נתנה בו מבט והבחינה בזעמו העצור ובסערת נפשו, אך ידעה כי לא יוכל לעשות דבר. הפחד מתגובת הסביבה יעצור אותו. לרגע חשב בצלאל לצאת מן החדר בטריקת דלת, אך לאן ילך? ואם יצליח למצוא פינה שקטה בלובי וודאי יהיה מי שיתעניין בו למורת רצונו. כל מעשה שיעשה יגרור אחריו רכילות ורינונים. כאב ראש עז תקף אותו, זעם נוראי מילא את לבו, פָּרץ והציף את גופו. שריריו התקשחו, אגרופיו נתקמצו, כעס וכאב אין־אונים בעבעו בדמו וזרמו בעורקיו. היא המתינה בסבלנות. הוא אחז בראשו וצנח על המיטה כשגבו אליה. לרגע זה חיכתה. היא קרבה אליו מעורטלת. ריח נעים ובלתי מוכר חדר לאפו והוא חש את גופה העירום נלחץ ומתחכך בגופו, בידיו, בפניו, בכל אבריו, מכל עבריו. ריח הבושם מילא את ריאותיו. החֵמה, האלכוהול והתאווה, התמזגו לקוקטייל קטלני. כל אונו נאסף אל מרכז הכובד של גופו ותבע את פוּרקָנוֹ. הבלתי נמנע התרחש. המתכון שרקחה שלומית פעל. הוא נכנע.

״אתה תמיד נהדר, או שזה בגלל שאתה זועם?״ אמרה שלומית מופתעת. ״לכי לכל הרוחות!״, השיב לה ונדהם מהלשון הבוטה בה נקט בחוסר שליטה. היא חייכה ואמרה: ״אני כבר הולכת״. עייף ומותש עצם את עיניו והתפלל לשינה הגואלת.

בארוחת הבוקר הבין בצלאל את מצב הביש שנקלע לתוכו: ״כשנשוב אני אדבר עם אורי ואבקש ממנו לסיים איתך את התזה ואני אעזור״. שלומית שלחה חיוך רחב, ״רעיון טוב! ואם תאשר לדוקטור אורי ענבר את השבתון ב׳מישיגן אן־ארבור׳ זה יקל עליך לשכנע אותו״.

״אני מבקש שלא תתערבי בניהול החוג, גם אם נראה שאת הכישורים לכך את כבר מגלה״. שלומית שהשיגה את מבוקשה, בחרה לוותר הפעם על תגובה. היא לקחה את מזוודתה ויצאה היישר לשדה התעופה. עוד הספיקה לראות אותו חוזר לעיין בראשי הפרקים של הרצאתו וכבר תכננה את המשך דרכה. היא ידעה שפרופסור בצלאל רפפורט עצמו יפקח וידריך את דוקטור אורי ענבר. הרמה לה הוא מחויב כדי לשמור על המוניטין של החוג, לא תאפשר לו לנהוג אחרת.

שלומית הספיקה להתנמנם במטוס, ובין ניקור לנמנום צצו דמויות ונופים מול עיניה. היא ראתה את עצמה זוחלת על גחונה ומטפסת במעלה מדרגות עץ רעועות. כל מדרגה שהיא נאחזת בה משמיעה קולות חריקה צורמים. שבבי עץ ניתזים לצדדים והמבנה כולו רועד כמחשב להישבר. היא ממשיכה לטפס מעלה ומגיעה לרחבה פתוחה שערסל גבוה מתנדנד במרכזה. היא מנסה לטפס אל הערסל ונוכחת שהוא תפוס. גבר עירום מנמנם עליו. היא שולחת יד אל איברו הזקור, נאחזת בו ומצליחה לעלות. דמות הגבר נעלמת. במקומה נמצא קלף מגולגל. היא פותחת את הקלף. החום והלחות מתגברים והיא רואה את כל חברי האקדמיה מנפנפים לה בעלי דקל והיא נשכבת לנוח על הערסל בתחושת ניצחון.

למחרת ישב בצלאל במטוס בדרכו לביתו. הוא לגם מכוסית המרטיני שהרגיעה אותו. הרצאתו נחלה הצלחה מרשימה. רגשותיו נעו בין שמחה למצוקה. הוא ידע מה מחכה לו במשרדו והכין את עצמו לכך. הוא ייכנע לדוקטור אורי ענבר ויאשר לו את השבתון הנכסף במישיגן אן־ארבור ושניהם יידעו שהשבתון הזה הוא רק הפיתיון. שוב ושוב עלתה בדמיונו דמותה של שלומית הצועדת בשיכרון חושים של מנצחת כשהיא מטלטלת קלות את מזוודתה הקטנה. הוא נרעד קמעה למחשבה, שבראשה ודאי כבר נטווים חוטי המזימה הבאה.

בשובו הביתה הפעם, היה נרגש במיוחד. קבלת הפנים שזכה לה וההכרה הבינלאומית להישגיו בחקר הפוריות עוררו בו חוויה שכמוה לא ידע מעולם. מידת הצניעות הייתה תכונה בולטת באישיותו, והישגיו מעולם לא עוררו בו רצון לציינם מעל הנדרש. הצלחתו לא הסיתה אותו מהתנהגותו הרגילה כלפי חבריו לעבודה. אשתו אביבה, הייתה מודעת היטב להישגיו והייתה גאה בו, אך שמרה את רגשותיה לעצמה, ביודעה שהבעת התפעלות מצידה מביכה אותו ואיננה לרוחו. שיחותיהם בדרך כלל היו קשורות לילדים ולעסקי המשפחה. אולם הפעם, היא הבחינה במשהו אחר הנשקף מעיניו. הם ישבו שעה ארוכה אחרי שהילדים שכבו לישון ושוחחו על אירועי הכנס. סיפורו נקטע מפעם לפעם ואותו משהו, כעין אימה, חזר ונשקף אליה מעיניו. היא ניסתה לרדת לעומק הדבר אך ללא הצלחה.

בשעות הקטנות של הלילה הוא התעורר בבהלה מחלום מוזר: הוא נמצא במעבה הג׳ונגל, שוכב על ענף אלכסוני של עץ גבוה בעל נוף עצום שלרגליו מקווה מים. הענף עליו הוא שוכב, רחב למדי וכמעט מקביל לקרקע. מעליו צמרת סבוכה שבין ענפיה מקפצים קופי בבון. לפתע קפץ בבון גדול מעליו. הוא נבהל, נרתע הצידה וגלש מן הענף. הנפילה הייתה איטית ומסחררת בדומה לעלה הנושר מן העץ. הוא נחת לתוך מקווה המים. נימפות שחו סביבו בשלווה. ניסיונותיו להימלט מהן עלו בתוהו. בכל תנועה שעשה, נחו ידיו על שד של אחת הנימפות, ישבן חטוב לתלפיות או ירך נימוחה. הוא חדל מניסיונותיו הכושלים לצאת מן המים ושכב ללא ניע. לפתע חש בידה הענוגה של אחת הנימפות המלטפת את בטנו ומפשעותיו. הוא התעורר רטוב מזעה, חרד, ולבו הולם בחוזקה.

הוא הבין את פשר החלום. אביבה אשתו הייתה אהבת חייו. מעולם לא בגד בה, מעולם לא היה עם אישה אחרת. עצם המחשבה על כך עוררה בו דחייה. צער, אשמה ובושה מילאו את ליבו.